הנפילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנפילה
Der Untergang.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: Der Untergang
בימוי: אוליבר הירשביגל
הפקה: ברנד אייכינגר
תסריט: ברנד אייכינגר
עריכה: האנס פונק
שחקנים ראשיים: ברונו גנץ
אלכסנדרה מריה לרה
מוזיקה: שטפן זכריאס
צילום: ריינר קלאוסמן
חברת הפצה: Constantin Film
הקרנת בכורה: Flag of Germany.svg 16 בספטמבר 2004
Flag of the United States.svg 18 בפברואר 2005
Flag of Israel.svg 19 במאי 2005
משך הקרנה: 155 דקות
שפת הסרט: גרמנית
תקציב: $25,000,000
הכנסות: $92,180,910 "הכנסות הסרט", במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
פרסים: מועמדות לאוסקר על קטגוריית הסרט הזר
פרס "הקולנוע העולמי" של ה-BBC
דף הסרט ב-IMDb

הנפילה (של היטלר ושל הרייך השלישי) (בגרמנית: Der Untergang – "הדעיכה", "השקיעה") הוא סרט קולנוע גרמני המתאר את ימיהם האחרונים של אדולף היטלר וגרמניה הנאצית. תסריט הסרט נכתב בידי ברנד אייכינגר ובוים על ידי אוליבר הירשביגל. "הנפילה" מבוסס על ספרו של ההיסטוריון יואכים פסט שמתאר את ימיו האחרונים של היטלר בפיהררבונקר, על ספרו האוטוביוגרפי של אלברט שפאר "בתוככי הרייך השלישי" וכן על עדויותיה של מזכירתו האישית של היטלר עצמו, טראודל יונגה.

על הסרט, שזכה להצלחה גדולה בגרמניה ומחוצה לה, נמתחה ביקורת בשל התרכזותו במצבם הקשה של השרויים בבונקר ללא התייחסות מספקת להקשר, ויצירת הזדהות רגשית עימם. לדעת מבקריו הסרט הוא חלק ממגמה גוברת בחברה הגרמנית בשנים האחרונות, המעודדת נטישת רגשי האשם המסורתיים עקב מעשי הזוועות שחוללו הנאצים, ומעבר לתחושת קורבן בשל מהלכיהן הצבאיים של בעלות הברית, תוך ניסיון למקם את פעולות שני הצדדים על אותו מישור מוסרי. עם זאת, זכה הסרט לרוב מוחלט של ביקורות חיוביות בפלטפורמות בהן ביקרוהו.

"הנפילה" נכלל ברשימת 250 הסרטים הטובים בכל הזמנים של IMDb. הסרט הועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר וזכה בשלושה פרסי הקולנוע הבווארי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנה היא 1942: מספר מזכירות גרמניות מתלוות למתחמו של אדולף היטלר (ברונו גנץ) במאורת הזאב, פרוסיה המזרחית. לאחר שהכתיב לה באופן מעט סלחני ומעט אבהי, בחר היטלר בטראודל הומפס (אלכסנדרה מריה לרה) להיות אחת ממזכירותיו האישיות.

הסרט מוזח לעבר יום הולדתו ה-56 של היטלר, ה-20 באפריל 1945. המזכירה טראודל הומפס (כעת טראודל יונגה) מתעוררת בפיהררבונקר לצלילי הארטילריה הסובייטית; הגנרלים וילהלם בורגדורף וקרל קולר מאשרים להיטלר המופתע כי הצבא האדום נמצא במרחק של כ-12 קילומטר בלבד ממרכז העיר. בקבלת הפנים לכבוד יום הולדתו, מנהיג האס אס היינריך הימלר (אולריך נֵתֶן) וגנרל הוואפן אס אס הרמן פגליין (תומאס קרצ'מן) מפצירים בהיטלר לעזוב את העיר, אך זה משיב כי יביס אותם בברלין או שיפגוש את תבוסתו; הימלר עוזב את ברלין במטרה לנהל משא ומתן לתנאי כניעתה של גרמניה עם בעלות הברית המערביות מאחורי גבו של היטלר.

במקביל, הפיקוד העליון מורה על דוקטור ארנסט-גינתר שנק (כריסטיאן ברקל) לעזוב את ברלין, אך זה מסרב כדי לטפל בפצועים המורעבים. גנרל וילהלם מונקה (אנדרי הניקה) דורש משנק להביא את כל האספקה הרפואית שנותר אל לשכת הקנצלר. שנק הולך לבית החולים במטרה לחפש את הציוד רפואי, ובמקום פוקד אותו מפקד שריון שמורה לו להיזהר מהכוחות הסובייטים שבאזור; בתוך בית החולים, שנק מופתע לגלות מספר רב של חולים קשישים, בהם הוא מטפל בעזרת האספקה הזמינה. שנק מנסה, ללא הצלחה, למנוע הוצאה להורג של שני זקנים בידי המשטרה הצבאית.

בבונקר, היטלר מתדיין על תוכנית "אדמה חרוכה" חדשה עם האדריכל המועדף עליו וחברו הנאמן, אלברט שפר. שפר מתחנן בפניו לרחמים כלפי הגרמנים, וטוען כי תוכנית זו תחזירם לימי הביניים. היטלר משיב באדישות כי העם הגרמני הוכיח שהוא חלש ועל כן אינו ראוי להתקיים. אווה בראון (יוליאנֵה קלר) מתעלמת מתחנוניו של פגליין לעזוב את העיר ועורכת מסיבה עבור תושבי הבונקר בלשכת הקנצלר, אך ארטילריה סובייטית שמה קץ למסיבה מוקדם מהצפוי.

ביום שלמחרת טעה הגנרל הלמוט ויידלינג שחשב כי עליו לסגת למערב והוזמן לבונקר. ויידלינג משוכנע כי הוא מוצא להורג בהגיעו לשם ומנסה להסביר לבורגדורף והנס קרבס את טעותו על מנת להתמנות למפקד אזור הביטחון של ברלין, למורת רוחו. בחדר התדרוך היטלר מיידע את הנוכחים על התפוררות ההגנה של ברלין. באדישותו למצב, הוא מודיע כי גנרל הוואפן אס אס, פליקס שטיינר יגיע בקרוב לעיר וירחיק את הסובייטים. היטלר מגלה כי שטיינר לא הצליח לגייס כוח אדם; מזועזע לתגלית, הוא מנדה את נוכחי החדר מלבד גבלס, בורמן, קייטל, יודל ובורגדורף. בהתקף זעם מסיבי היטלר מאשים בפראות את הוורמאכט ואת האס אס, שניסה לחבל בו מהיום הראשון, לטענתו; הוא זועק כי חייליו פחדנים ובוגדים וטוען כי הגנרלים הם "חלאתם של העם הגרמני"; הוא מביע צער שלא השמיד את הקצונה כולה, כפי שעשה סטלין במהלך הטיהור הגדול. לבסוף הוא שוקע בכיסאו ומודה כי המלחמה אבודה; "אם אתם חושבים שזה יגרום לי לעזוב את ברלין," הוא נוהם, "אני מעדיף לירות לעצמי כדור בראש".

עלילות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט אמנם עוסק במתרחש בתוך הפיהררבונקר, אך חלק לא מבוטל ממנו מתרחש גם ברחובות הסובבים אותו – אשר כולם מתקשרים לכיבוש הצפוי של ברלין; בין קווי העלילה המשניים שבסרט ניתן למנות את סיפורו של ארנסט-גינתר שנק, דוקטור באס אס, שעיקר דאגתו נתונה למטופלים שנותרו מאחור לאחר שפונה בית החולים – חרף אזהרות ואיומים מצד גנרלים. סיפור נוסף הוא זה של פטר, ילד קטן ושאפתן החבר בנוער ההיטלראי, שנוטל חלק בקרב ההגנה על העיר למורת רוחו של אביו – חייל גרמני לשעבר שאין מוצא בדעתו סיבה חיובית להרוג למען הגנת המולדת. סיפורים אלה נותנים את מבטם במתרחש במלחמה מצד האנשים הפשוטים, שאין הם די חשובים כדי לשהות עם ראשי השלטון הנאצי.

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות שחקן/ית תיאור
אדולף היטלר ברונו גנץ קאנצלר (ראש הממשלה) ומנהיגה הטוטליטרי (פיהרר) של גרמניה הנאצית
טראודל יונגה אלכסנדרה מריה לרה מזכירתו של היטלר במשך שנתיים וארבעה חודשים, עד יומו האחרון
יוזף גבלס אולריך מאתס מראשי משטרו של היטלר וכן שר התעמולה הנאצית
מגדה גבלס קורינה הארפוש אשתו של גבלס אשר כונתה "הגברת הראשונה של הרייך השלישי" וכן חברה ותומכת של היטלר
אווה בראון יוליאנֵה קלר חברתו של היטלר ואשתו במשך השעות האחרונות לחייהם
הרמן פגליין תומאס קרצ'מן גנרל הוואפן אס אס וגיסה של אווה בראון דרך נישואיו לאחותה
אלפרד יודל כריסטיאן רדל גנרל אוברסט של הוורמאכט ומהאחראים הראשיים לפשעי המלחמה של הוורמאכט
אלברט שפר היינו פרך מראשי משטרו של היטלר וכן אדריכלו האישי
אוטו גינשה גץ אוטו קצין ואפן אס אס וחבר בדיוויזיה ה-1 של האס אס
וילהלם מונקה אנדרי הניקה אחד מהגנרלים האחרונים של היטלר
היינריך הימלר אולריך נֵתֶן מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר בגרמניה הנאצית ומנהיג האס אס והגסטפו
ארנסט-גינתר שנק כריסטיאן ברקל קולונל ודוקטור באס אס
הנס קרבס רולף קניס איש המטה הכללי האחרון של צבא היבשה הגרמני (ה-OKH)
ורנר האזה מתיאס האביך פרופסור לרפואה ומרופאיו האישיים של היטלר
רוברט ריטר פון גריים דיטריך הולינדרבוימר גנרל-פלדמרשל והמפקד האחרון של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני)
וילהלם קייטל דיטר מאן גנרל-פלדמרשל, איש הוורמאכט שהפציר בהיטלר לעזוב את העיר לפני תחילת הקרב על ברלין
וילהלם בורגדורף יוסטוס פון דוהנאני מפקד וקצין בצבא הגרמני

אדולף היטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף היטלר

אדולף היטלר היה קאנצלר ומנהיגה הטוטליטרי של גרמניה הנאצית, מגדולי הרודנים, האנטישמים, פושעי המלחמה והפושעים נגד האנושות של המאה ה-20, והאחראי הראשי לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

"הנפילה" מציג את היטלר באופן שעושה ניסיון להראות שהרשע איננו שטני, אלא חלק בלתי נפרד מהמין האנושי, באמצעות יצירת הזדהות רגשית עם דמותו החווה קשיים בבונקר. הצגתו של היטלר כבן אדם מן השורה – שהתייחס באדיבות למקרוביו, פינק את כלבתו, אוכל את ארוחותיו הצמחוניות בפאר – אותן הוא חולק עם מקורבים נוספים ללא גינוני מלכות, הייתה נתונה למחלוקת רבה. בסרט הושם דגש על הניוון הגופני של היטלר ורעידותיו, שמעידים על חוסר יציבותו הנפשית. לדבריו של יואכים פסט, היטלר כלל לא היה מטורף או ירוד שכלית ואף היה איש שברירי שבקושי גרר את עצמו ושעקב שבריריות זו כנראה נבעה השפעה חזקה יותר. לכן, לדעתו, כולם צייתו לו כמו עבדים. תומאס מאן, סופר גרמני וחתן פרס נובל לספרות הזהיר את הגרמנים שלא להשתמש במונח "טרגי" בקובץ המכתבים "מאזינים גרמנים!"; בהקשר של היטלר, טוען פסט כי הוא לא היה משתמש במונח זה באופן חופשי מדי משום שבאופן זה כל טיפשות או רשעות עלולות לזכות בסוג של "אצילות רוחנית"; פסט רואה באזהרה זו מוצדקת לחלוטין ומתעקש על כך שסיפורו של היטלר איננו טרגדיה, משום שטרגדיה נולדת מסתירה בין שני עקרונות ואצל היטלר לא התקיימה אף סתירה אחת.

הירשביגל דווקא טוען שדמותו של היטלר בסרט היא התגלמות הרוע בעיניו; שאת הרוע הוא מייצג, ואת זה לא ניתן לביים. בהקשר זה הוא מצטט את משפטו המפורסם של במאי הקולנוע הצרפתי ז'אן רנואר: "איש איש מסיבותיו הוא". הירשביגל עוד הוסיף, שבניגוד לרושם שעולה מהסרט, המטרה העיקרית שלו היא להיות אמין ולא ליצור רגשי הזדהות עם היטלר, שבעיניו, הוא לא מסוגל לתאר שתיווצר אהדה כלפיו. הוא מדגיש כי המפלצתיות היחידה ברייך השלישי היא עצם העניין שמדובר בבני אדם, ולא ביצורים דמיוניים מהגיהנום. אייכינגר הוסיף כי יש סכנה בסרטים בהם מוצג היטלר כיצור בלתי שפוי מפני שהיטלר עצמו היה שפוי עד רגעו האחרון. בנוסף, אייכינגר מהלל את כישרון המנהיגות של היטלר וטוען שהוא הבמאי הטוב ביותר שעולה על הדעת, ולכן, כל דבר שהוא "ביים" נעשה במודע ובבירור.

טראודל יונגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראודל יונגה הייתה מזכירתו האישית של אדולף היטלר, מסוף 1942 ועד יומו האחרון, במשך שנתיים וארבעה חודשים. לדבריה, היא לא ידעה על רדיפות ורציחות היהודים וטענה כי היטלר ומנהיגי הנאצים שאותם פגשה במהלך עבודתה כמזכירת הפיהרר, מעולם לא הזכירו בנוכחותה את המילה "יהודי". היא למדה על השואה ועל ממדיה רק בתום המלחמה, ואז כעסה על עצמה "משום שיכולתי לחבב את הפושע הגדול ביותר שחי אי פעם". יונגה חיברה ספר זכרונות בשם "עד השעה האחרונה" (Bis zur Letzen Stunde) זמן קצר לאחר תום המלחמה, שזכה לפרסום רק שנתיים לאחר מותה, בשנת 2004.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתאר את עשרת ימיו האחרונים של אדולף היטלר, החל מיום הולדתו ה-56 שחל ב-20 באפריל 1945 ועד יום התאבדותו, 30 באפריל. יואכים פסט, מחבר הספר "בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים" עליו מבוסס הסרט, היה הסופר הגרמני הראשון שכתב ביוגרפיה עיקרית על היטלר. לדברי פסט, הרעיון לחיבור הספר על אודות ימיו האחרונים של היטלר והמשטר הנאצי נבע מההנחה כי "סופו של הרייך השלישי מבטא באופן מתומצת, מרוכז ומחודד את כל הזוויות שהרכיבו את שלטונו של היטלר". תסריטאי הסרט ברנד אייכינגר מחדד את עמדתו של פסט, ומוסיף כי הסרט הוא מיקרו-קוסמוס של כל ההתרחשויות במהלך 12 שנות המשטר; אייכינגר טוען כי ניתן למצוא הקשר דרמטי שמספר על המשטר אך מצטמצם בפרק זמן שניתן להשתלט עליו.

מלבד ספרו של פסט, הספר מתבסס גם על עדויותיה של אחת ממזכירותיו האישיות של היטלר, טראודל יונגה שנכנסה לתפקיד ב-1942, בהיותה בת 22. יונגה כתבה את זכרונותיה זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה בספר "עד השעה האחרונה", בו היא בעיקר נוגעת בשאלה מדוע נכחה בכל הנעשה. מכתביה משתמע שהיטלר שידר למקורביו שהכל בשליטתו וגם כאשר שנראה כי המצב חסר סיכוי הוא ביטא תחושת ביטחון, בעיקר בימיו האחרונים; כך למשל אמר: "זה לא נורא שכל הערים הגרמניות נהרסו עד היסוד. זה יזרז את ההקמה מחדש".

בחירת הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליבר הירשביגל, במאי הסרט (2009)

אוליבר הירשביגל הרהר זמן רב בטרם נענה בחיוב לבימוי הסרט. לדבריו, הסכים לביים את הסרט משום שפרק זה בהיסטוריה העסיק אותו עוד מילדותו ושבתור גרמני "היה אסור לו להתחמק" וכן ראה בהצעה תפקיד היסטורי בתור גרמני שמעבד נושא זה.

ברונו גנץ נענה בשאפתנות מיד לאחר שהוצע לו התפקיד, אך עם השיקולים המוסריים התמודד מאוחר יותר. לבטיו בגילום הדמות לא נבעו רק מהקושי לגלם את הפיהרר הנאצי, אלא גם מהחשש שמא יזוהה עם דמותו לתמיד. בנוסף, ערך השחקן מחקר של ארבעה חודשים בהכנתו לתפקיד, בין היתר באמצעות קריאה של למעלה מ-40 ספרים העוסקים בנושא,‏[1] האזנה לשיחות פרטיות של היטלר שהוקלטו על מנת לחקות את קולו כראוי, בדגש על מבטא אוסטרי מדויק.‏[2] גנץ הוא אחד השחקנים האירופאיים המוערכים ביותר מאז שנות ה-70,‏[1] ששיחק מספר רב של פעמים בסרטיהם של במאי קולנוע מוערכים גם הם, ביניהם וים ונדרס, ורנר הרצוג, אריק רוהמר, פטר הנדקה, ג'ונתן דמי ועוד.

אלכסנדה מריה לרה, המגלמת את מזכירתו של היטלר יונגה, סיפרה כי קראה את ספרה וצפתה בסרטה התיעודי עוד לפני שידעה שתגלם את דמותה. לרה טוענת כי יונגה הייתה פשוט נערה צעירה ותמימה אך היא תשתדל שלא לגלם אותה בתמימות יתרה, למרות שהיא מזדהה עמה. היא משווה את היטלר לכוכב פופ שעבור יונגה עבודה זו הייתה מיוחדת מאוד כאשר הותר לה לעבוד אצלו, ושמנגד עבודתה החדירה בה פחד שאילץ אותה להכפיף את עצמה אליו.

קורינה הארפוש ביקשה לגלם את דמותה של מגדה גבלס מהירשביגל לפני שהתחוור לה למה ובשל מה היא מעוניינת לגלם אותה. לטענתה, דמותה של גבלס היא התפקיד הנשי המעניין ביותר בסרט משום שניתן לראות שגם במערכות קיצוניות כמו זו, אהבת אם או יצר הגנה מקבלים אצלה ביטוי הפוך (על פי המסופר בסרט, גבלס רצחה את ילדיה; במציאות הדעות חלוקות האם היא רצחה אותם בעצמה או שמא לודוויג שטומפפגר הרגם). לדעתה של הארפוש, גבלס רצחה את ילדיה משום שהיא רצתה להגן עליהם מעולם שאיננו נאצי.

צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם בתאריכים 12 באוגוסט15 בנובמבר 2003.

צוות ההפקה בחן ערים שונות לצילום הסרט, שצולם בחלקו בסנקט פטרבורג (עיר שאזורים רבים בה נבנו על ידי אדריכלים גרמנים) שברוסיה – שם הם מצאו את המוטיבים המתאימים לאווירתו. צילום הסרט בסנקט פטרבורג היה גם סמלי, לאור ההיסטוריה המורכבת של שני העמים. ב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של לנין, קיבלה העיר את השם לנינגרד לכבודו (ראו גם: המצור על לנינגרד). המצור נמשך גם במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית, מה-8 בספטמבר 1941 עד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים. במהלך המצור ידעה העיר רעב כבד, שהוביל למותם של מאות אלפי בני אדם. מנהלת ההפקה כריסטינֵה רוֹתֶה ציינה כי היא חושבת שנפלא שהסרט צולם דווקא שם ושניתן לעשות סרט על אותה תקופה בעיר זו, זה לצד זה.

הירשביגל עשה מאמץ לשחזר במדויק את המראה והאווירה של הפיהררבונקר באמצעות עדויות, זיכרונות הניצולים ומקורות היסטוריים אחרים.

האתגר החשוב ביותר ביצירת הסרט, לדברי צוות ההפקה, היה להשרות אותנטיות בקרב הצופים ועל כן חלקים נוספים מהסרט צולמו גם בעיר הגרמנית מינכן, בירת מדינת בוואריה וכן באוסטריה ובאיטליה.

קבלת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שנושא הרייך השלישי עדיין רגיש בקרב גרמנים רבים, גם 65 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, הסרט שבר טאבו בגרמניה ביחס לתיאורו היטלר בתור דמות מרכזית המגולמת על ידי שחקן גרמני.

הצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת הבכורה של הסרט נערכה ב-16 בספטמבר 2004 בגרמניה. על פי אתר האינטרנט Box Office Mojo העוקב בהכנסותיהם של סרטי קולנוע, עם תקציב של כ-25 מיליון דולר, הכניס הסרט למעלה מ-92 מיליון דולר, כ-6% מתוכם בגרמניה. בסרט צפו כ-4.5 מיליון גרמנים.‏[3]

הסרט הוא אחת ההפקות הגרמניות המוצלחות ביותר בחו"ל, שזכה להצלחה בינלאומית במספר רב של מדינות, בעיקר בארצות הברית.

דבר המבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes דיווח כי 91% מהביקורות שניתנו לסרט היו חיוביות ושניקודו הממוצע עמד על 8 מתוך 10.‏‏[4] באתר גם נכתב שהקונצנזוס בקרב המבקרים הוא ש"הנפילה הוא חשבון מאיר, מתחשב ומפורט של ימיו האחרונים של היטלר". באתר Metacritic, בו הניקוד הוא מתוך מאה והביקורות בו לקוחות מהעיתונות המודפסת, קיבל הסרט 82 נקודות בהתבסס על 35 ביקורות.‏[5]

יציאתו הצפויה לאקרנים של הסרט בשנת 2004 עוררה דיון בקרב מגזיני ועיתוני קולנוע גרמנים. העיתון הצהוב "Bild" שאל: "המותר לנו להציג את המפלצת כאדם?"

החשש מתיאורו של היטלר בסרט הוביל את מבקר הקולנוע דייוויד דנבי בעיתון ניו יורקר לציין:

"כחתיכת משחק, עבודתו של גנץ איננה רק מדהימה, היא גם למעשה מרגשת. אך יש לי ספקות לגבי דרכו הווירטואוזית שכבר הוכנסה לשימוש. באמצעות הדגשת התבוסה המכאיבה של היטלר גנץ הפך את הדיקטטור לאנושי בצורה שמתקבלת על הדעת. בתור ביוגרפיה, ההישג (אם זה הביטוי הנכון) [...] להתעקש כי המפלצת לא הייתה תמיד מפלצתית – שהוא היה אדיב כלפי בשלניו ומזכירותיו הצעירות, אהב את כלבת הרועה שלו, בלונדי, והיה מוקף בידי כפופים נאמנים. הבנו את הנקודה: היטלר לא היה ישות על-טבעית; הוא היה חרס המשותף בחזקת התשוקה של חסידיו. אך האם זו תשובה מספקת למה שהיטלר עשה בפועל?"

מאידך, מבקר הקולנוע אורן קלין אורון באתר "עין הדג" משבח את גילום דמותו של היטלר:

"ברונו גנץ נותן את אחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר שנראו. הוא יוצר דמות, שלמרות שהיא נשארת אניגמטית, עדיין אמינה, מלאה, ומרתקת. בניגוד לטענות שהועלו נגד הסרט, היטלר של גנץ אינו מעורר אמפטיה כלל, אך הוא אנושי בכל זיף משפמו ובכל מבט שהוא זורק מעיניו, שלרוב הן מושפלות."

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצד המפיצים נבע חשש מהקרנת הסרט בישראל בשל השאלה המוסרית, ועל כן הוא הוצג תחילה במספר "הקרנות ניסיון"‏[6] ברשת בתי הקולנוע "לב" בהן נערכה הצבעה האם להקרינו בארץ.

נורית שני, בעלת הרשת, התייחסה לפרשה זו: "רגישות הנושא בישראל ידועה לכל, ולפני שהחלטנו סופית לצאת עם הסרט, ביקשתי לשמוע את חוות דעתו של הקהל הנייטרלי, ועל כן ערכנו את ההצבעה בקרב המנויים שלנו. התוצאות היו חד משמעיות. 91% מקרב צופי הסרט חשבו שיש מקום להקרינו בישראל, ורק 9% התנגדו. אמנם ציפיתי לרוב בעד הקרנת הסרט, אבל הרוב הגדול הפתיע גם אותי. אני יודעת שעדיין ישנם רבים שיהיה להם קשה לראות את היטלר בצלם אנוש, אבל אחרי הכול הסרט ראוי וזה יהיה לא הוגן למנוע אותו מקהל סקרן, מתעניין, שמוכן להתמודד עם הנושא הכואב בדרכו שלו."‏[7]

פרודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנה אחת בסרט, בה היטלר נתקף בהתקף זעם כשהוא מבין שהמלחמה אבודה, הפכה לאבן דרך בתרבות האינטרנט[8] כאשר אלפי גולשים הצמידו לה כתוביות היתוליות המקשרות אותה לאירועים ומצבים בני זמננו, והעלו את הסרטונים לאתרי שיתוף וידאו כגון YouTube.

התופעה התפשטה בכל העולם, וגם בישראל נעשו מספר פרודיות לסצנה בהן היטלר מתייחס, כביכול, לאירועים ומצבים בחיים בישראל (בעיית החניה בתל אביב, הדוחק באתר החרמון, הופעה אופיינית של שלמה ארצי, ועוד).

במאי הסרט הירשביגל שיבח את הפרודיות בראיון שנתן למגזין "ניו יורק" משנת 2010, אמר שרבות מהן היו מצחיקות וכי הן היוו שלוחה הולמת של מטרת הסרט: "המטרה של הסרט הייתה לבעוט את האנשים הנוראיים האלה מכס המלכות שעשה אותם שדים, מה שהופך אותם לריאלים ואת פעולותיהם למציאות. אני חושב שזה הוגן אם זה כעת נלקח כחלק מההיסטוריה שלנו, ונעשה בו שימוש למטרות רוחם של האנשים".‏[9]

מפיצת הסרט, Constantin Films, הגישה בקשה ל-YouTube להוריד מהאתר את כל אותן פרודיות בשל הפרת זכויות יוצרים, לטענתה.‏[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אורי קליין, "החומר שממנו עשויה השנאה", באתר הארץ
  2. ^ דיבר, קריזיה ומוס סטפן, "Desperately seeking Adolf", הגרדיאן, 25 במרץ 2003
  3. ^ Untergang, Der (2004), in: IMDb – Earth’s Biggest Movie Database, online abrufbar über imdb.com
  4. ^ "הנפילה" באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes
  5. ^ "הנפילה" באתר Metacritic
  6. ^ מרב יודילוביץ', הצופים יחליטו אם הסרט על היטלר יוקרן בארץ, באתר ynet, ‏28 במרץ 2005
  7. ^ הסרט "הנפילה" יוקרן בישראל, באתר ynet, ‏12 באפריל 2005
  8. ^ BBC: The rise, rise and rise of the Downfall Hitler parody
  9. ^ אמה רוזנבאום, "The Director of Downfall Speaks Out on All Those Angry YouTube Hitlers"‏, 15 בינואר 2010
  10. ^ אהוד קינן, חברת ההפקה של "הנפילה" נגד "היטלר מתעצבן", 21 באפריל 2010