הנפש הטובה מסצ'ואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנפש הטובה מסצ'ואןגרמנית: Der gute Mensch von Sezuan הוא מחזה שנכתב על ידי ברטולט ברכט בשיתוף עם מרגרטה שטפין (Margarete Steffin) ורות ברלאו [1]. המחזאים החלו לכתוב את המחזה ב-1938, אך הוא הושלם רק ב-1943, כשברכט היה בגלות בארצות הברית. הוא בוצע לראשונה ב-1943 ב-Schauspielhaus Zürich שבציריך, שווייץ, עם מוזיקה ושירים מאת המלחין השווייצרי הולדרייך גאורג פרי ‏ Huldreich Georg Früh)‏[2]. הגרסה המוכרת יותר היום כוללת מוזיקה לשירים מאת פאול דסאו, שנכתבה בשנים 1947-‏1948 וקיבלה את אישורו של ברכט.

המחזה הוא דוגמה לדרמה הלא אריסטוטלית של ברכט, צורה דרמטית האמורה להיות מוצגת בשיטות של תיאטרון אפי. המחזה הוא משל ועלילתו ממוקמת בסין, בעיר סצ'ואן (בסין קיים מחוז בשם זה‏[3]).

מוטיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכט תכנן לקרוא למחזה, במקור, תוצרת האהבה (Die Ware Liebe) כשהוא מתכוון לאהבה כסחורה. שם זה היה משחק מילים בגרמנית על המושג "אהבה אמיתית" (Die wahre Liebe), המבוטא באותה צורה [4].

המחזה עוקב אחרי זונה צעירה, שֶן טֶה, במאבקה לנהל חיים טובים וחיוביים (על פי מושגי המוסר הנלמדים מהאלים ושחבריה אזרחי סצ'ואן משלמים מס שפתיים), בלי להיות מנוצלת עוד על ידי אלה המנצלים את טוב לבה. מתברר ששכניה וחבריה הם מאוד ברוטליים, עד כי שן טה נאלצת להמציא אלטר אגו כדי להגן על עצמה. "דודן" בשם שואי טָה נעשה מגן קר וקפדן של האינטרסים של שן טֶה. המוטיב של טוּב איכותני (הנראה פשוט כל כך בשם המחזה) נעשה לא יציב על ידי יישומו לשני המינים.

התעניינותו של ברכט במטריאליזם היסטורי ברורה מהגדרת המחזה כמוסר עכשווי ואלטרואיזם במונחים חברתיים וכלכליים. האלטרואיזם של שן טה מתנגש עם האתוס הקפיטליסטי של ניצול של שואי טה. המחזה רומז על כך ששיטות כלכליות קובעות את מוסריותה של החברה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח כאשר וַנג, מוכר המים, מסביר לקהל שהוא נמצא בפאתי העיר וממתין להופעה של כמה אלים חשובים שהתנבאו על בואם. האלים מגיעים תוך זמן קצר ומבקשים מוונג למצוא עבורם מקלט ללילה. הם עייפים אחרי מסע ארוך בחיפוש אחרי אנשים טובים שחיים עדיין על פי העקרונות שהם נתנו לבני האדם. במקום זאת הם מצאו רק חמדנות, רוע, חוסר יושר ואנוכיות. אותן תכונות הם מוצאים גם בסצ'ואן. אף אחד לא מזמין אותם להיכנס, לאף אחד אין זמן או אמצעים לדאוג לאחרים; מלבד הזונה הענייה שן טה, שהחסד הטהור הטבוע בה אינו מאפשר לה להשיב ריקם את פני המבקש. שן טה מחליטה לעזור להם אף שהייתה זקוקה לכסף כדי לשלם שכר דירה, והייתה בדרך ללקוח שכספו יכול היה לעזור לה. ונג בורח מפני האלים ומשאיר את סל המים שלו מאחור.

שן טה באה על שכרה בשל הסברת הפנים שלה, והאלים רואים זאת כסימן מובהק של טוּב. הם נותנים לה כסף והיא קונה חנות טבק. הם רואים בזה מתנה ומבחן: האם תוכל שן טה לשמור על הטוב שבה עם האמצעים החדשים שניתנו לה, על אף שהם קטנים? אם היא תצליח, יחזור אמונם של האלים באנושות. אף שבהתחלה עומדת שן טה בציפיותיהם של האלים, הרי תוך זמן לא רב הופכת החנות שלה לבית מחסה לא מסודר, צפוף יתר על המידה, שמושך פשע והשגחה משטרתית. במובן מסוים נכשלת שן טה במבחן, משום שהיא נאלצת להכניס את ה"דודן" המומצא שואי טה כמשגיח ומגן על האינטרסים שלה: שן טה לובשת תלבושת גברית ומסכה, ומשנה את קולה לקול גברי חזק, כדי ללבוש את דמותו של שואי טה. שואי טה מגיע לחנות ומסביר בקור רוח שדודניתו חייבת לצאת העירה למסע קניות. הוא מסלק את הממתינים ומחזיר את הסדר לחנות.

בהתחלה מופיעה שן טה בדמותו של שואי טה רק במצבים נואשים, אבל ככל שהמחזה מתפתח היא לא יכולה עוד לעמוד בבקשות שמופנות אליה והיא מוכרעת על ידי ההבטחות שהיא מבטיחה לאחרים. לכן היא חייבת לקרוא לשואי טה למשך תקופות ארוכות יותר, עד שלבסוף נדמה שאישיותה האמיתית נעלמת מאחורי הקפדנות והחומרה של ה"דודן" שלה. בעוד שן טה היא רכה, רחומה ופגיעה, מתואר שואי טה כנטול רגשות, פרגמטי ואף מרושע. נראה שרק שואי טה יכול לשרוד בעולם בו הם חיים. תוך זמן קצר הוא הופך את חנות הטבק הצנועה שלה לבית חרושת לטבק שבו יש פועלים רבים.

שן טה פוגשת טייס מובטל, וַנג סוּן, ומתאהבת בו אחרי שהיא מונעת ממנו לתלות את עצמו. אבל ונג סון לא מחזיר אהבה לשן טה, אלא מנצל אותה ולוקח ממנה כסף. שן טה נכנסת ממנו להריון אחרי זמן קצר.

לבסוף שומע ונג סון את שן טה בוכה, אבל כשהוא נכנס נמצא שם רק שואי טה. דורש ונג סון לדעת מה קרה לשן טה, וכאשר אינו יכול להוכיח איפה היא, נלקח שואי טה לבית המשפט בטענה שהסתיר את דודניתו, או אף רצח אותה. אנשי העיר גם מגלים צרור בגדים של שן טה מתחת לשולחן של שואי טה, מה שגורם להם לחשוד עוד יותר. במהלך המשפט מופיעים האלים בבגדי שופטים ושואי טה אומר שהוא יתוודה אם האולם יהיה ריק מלבד השופטים. אחרי שאנשי העיר יוצאים, מגלה שואי טה את עצמו לאלים, שנתקלים בבעיה שגרמה התערבותם האלוהית, האקראית כביכול: הם יצרו נסיבות בלתי אפשריות עבור אלה שרצו לחיות חיי טוב.

בסוף המחזה, אחרי "דאוס אקס מכינה" מהיר ואירוני, משליך המספר את האחריות על מציאת פתרון לבעיה המועלית במחזה על הקהל. הצופה במחזה צריך להבין איך אדם טוב יכול להגיע לסוף טוב בעולם, שבמהותו, אינו טוב. המחזה מסתמך על אפשרויות דיאלקטיות של בעיה זו ועל ההנחה שהצופה יראה שהמבנה הנוכחי של החברה חייב להשתנות כדי לפתור את הבעיה המועלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Eric Bentley, trans. & ed. 2007. The Good Woman of Setzuan. By Bertolt Brecht. London: Penguin. ISBN 0-14-118917-7.
  • David Harrower, trans. 2008. The Good Soul of Szechuan. By Bertolt Brecht. London: Methuen. ISBN 1-4081-0965-4.
  • Michael Hofmann, trans. 1990. The Good Person of Sichuan: The National Theatre Version. By Bertolt Brecht. Methuen Modern Plays ser. London: Methuen. ISBN 0-413-63550-3.
  • Thomson, Peter and Glendyr Sacks, eds. 1994. The Cambridge Companion to Brecht. Cambridge Companions to Literature Ser. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-41446-6.
  • John Willett. 1967. The Theatre of Bertolt Brecht: A Study from Eight Aspects. Third rev. ed. London: Methuen, 1977. ISBN 0-413-34360-X.
  • John Willett and Ralph Manheim, eds. 1994. The Good Person of Szechwan. Trans. John Willett. In Collected Plays: Six. By Bertolt Brecht. Bertolt Brecht: Plays, Poetry, Prose Ser. London: Methuen. 1-111. ISBN 0-413-68580-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Willett (1967, 50-1).
  2. ^ Willett (1967, 51).
  3. ^ נראה שברכט נעשה מודע לכך שסצ'ואן הייתה למעשה מחוז בכתיבת כמה טיוטות של המחזה. הן נוספו על ידי וילט, 1994 (Willet). בגרסה שהוצאה לאור על ידי סורקמפ (Suhrkamp) נכתב "בירת סצ'ואן", למרות שאין כל פרט המרמז שהעלילה התרחשה בצ'נגדו. בנטלי הכניס לראשונה את הכתיב Setzuan כתעתיק של הגרמנית Sezuan (הוא הגן על קביעתו בהקדמה שכתב להדפסת 1999.
  4. ^ Willett (1967, 51) and Thomson & Sacks (1994, 121).