הנרי גרטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנרי גרטן

הנרי גרטןאנגלית: Henry Grattan;‏ 3 ביולי 1746 - 6 ביוני 1820) היה מנהיג לאומי אירי. חבר הפרלמנט האירי במאה ה-18 אשר פעל למען השגת חירות חקיקה לפרלמנט האירי, והתנגד לאיחוד הפרלמנט האירי והפרלמנט האנגלי בשנת 1800, ולמעשה ליצירת "הממלכה המאוחדת" המורכבת מאיחוד בריטניה הגדולה, (אנגליה, סקוטלנד וויילס) ואירלנד.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרטן נולד באירלנד למשפחה פרוטסטנטית, וגילה בנעוריו תבונה יוצאת מן הרגיל. הוא סיים את לימודיו בהצלחה יוצאת דופן בטריניטי קולג' בדבלין, למד את כתבי הקלאסיקנים וניסה להיות מושפע מן הנואמים הגדולים של העידן העתיק. גרטן השלים את לימודי המשפטים, אך מעולם לא עסק בעריכת דין.

בשנת 1775 התקבל כחבר בפרלמנט האירי, והפך עד מהרה למנהיג המפלגה הלאומית, תוך שהוא מפגין כשרון נאום יוצא דופן.

IrishHC1780.jpg

מטרתה העיקרית של המפלגה הלאומית הייתה לשחרר את הפרלמנט האירי מן הכבלים החוקתיים שאסרו אותה. על פי "חוק פוינינגס" משנת 1494 אשר התקבל בימי המלך הנרי השמיני כל החקיקה של הפרלמנט האירי הייתה צריכה לקבל את אישור מועצת המלך בלונדון בטרם תידון בפרלמנט. יתרה מזאת, הפרלמנט האנגלי בוסטמינסטר ראה עצמו בעל סמכות חקיקה המשתרעת על תחומה של אירלנד, דבר שאיין, למעשה, את סמכותו של בית המחוקקים האירי, והפך אותו למועדון ויכוחים ללא תכלית של ממש.

בשנת 1782 החליט הפרלמנט האירי, אותו הוביל גרטן, כי אינו יכול לשאת במגבלות אלו עוד. ב-16 באפריל 1782, מגובה בתמיכה עממית רחבה, הכריז גרטן על עצמאותו של הפרלמנט האירי. על פי ההסדר החוקתי החדש ישררו באירלנד רק חוקי הפרלמנט האירי ופסיקות בתי המשפט האיריים. "אירלנד הינה עתה אומה!" הצהיר גרטן. לאחר חודש של משא ומתן קיבלו האנגלים את ההצהרה. תודתו של העם האירי הובעה בצורת מענק, שהפרלמנט העניק לגרטן, בסכום של מאה אלף לירות שטרלינג, אך גרטן הסכים לקבל רק חצי מסכום זה.

אחד מן החוקים הראשונים שהעביר הפרלמנט החדש היה כי על מנת להוכיח את הנאמנות לכתר הבריטי, יגויסו 20,000 מלחים אירים לצי הבריטי. גרטן הוביל קו נאמן לכתר, אך, על אף היותו שייך למיעוט הפרוטסטנטי, הייתה שאיפתו הגדולה מתן שוויון זכויות לקתולים, הרוב המדוכא והמושפל של תושבי אירלנד.

ללא רפורמה מקיפה, סבר גרטן, לא תוכל עצמאותו החדשה של בית המחוקקים לבוא לידי ביטוי. על אף שהפרלמנט היה עתה עצמאי לכאורה, עדיין היה נתון להשפעה בריטית חזקה, באמצעות מתן שוחד של הממשל הבריטי לבעלי אחוזות איריים, אשר שלטו, למעשה, במחוזות הבחירה, שהיוו את "אחוזתם הפרטית". יתרה מכך, הזרוע המבצעת הייתה נתונה לשליטתם הישירה של האנגלים, ולא סרה למשמעת הפרלמנט האירי. המשנה למלך, מושל אירלנד, ו"ראש ממשלתו", היו עדיין מינויים שמינתה הממשלה בלונדון, ואחיזתם במשרתם הייתה תלויה בפוליטיקה בוסטמינסטר ולא בדבלין, כאשר בפרלמנט בלונדון לא היה כל ייצוג לאירים. מחוזות הבחירה לפרלמנט האירי היו לעתים מחוזות קטנים בשליטתם של יחידים שסרו למרות הבריטים, ושאת ציותם ניתן היה לקנות באמצעות מתן תארים וקצבות. והחמור ביותר, שני שליש מן האוכלוסייה, הקתולים, היו מנועים על פי החוקים הקיימים מלהיבחר לפרלמנט.

בשנת 1785 תמך גרטן בצעדיו של ראש הממשלה האנגלי ויליאם פיט הבן שנועדו לשפר את הסחר עם אירלנד, ולתקופה מסוימת היה מתומכי הממשלה הבריטית, אך ככל שהזמן חלף ופיט לא סייע בידו לבצע את הרפורמה הדרושה במבנה הפרלמנט האירי, נסחף גרטן לאופוזיציה לממשלה הבריטית.

גרטן לא האמין במתן זכות בחירה כללית, ורצה לשמור את הכוח החקיקתי בידי מיעוט בעלי הרכוש, שכן האמין כי על אף שעל אירלנד להישלט בידי האירים, הדמוקרטיה בצורתה הטהורה עלולה להוביל לאנרכיה. הצעותיו של גרטן לרפורמה מתונה נדחו על ידי הפרלמנט, אשר החל להיות מושפע מן המהפכה הצרפתית וממלחמת העצמאות של ארצות הברית ודחף להצעות קיצוניות. הבעיה הקתולית הייתה הבעיה הדחופה ביותר על סדר היום.

בשנת 1794 בעצה אחת עם המושל הכללי החדש, לורד פיצויליאם, הציע גרטן לפרלמנט הצעה לאמנציפציה של הקתולים. הוסכם כי החוק יקבל את הסכמת הממשלה הבריטית. כפי הנראה הייתה אי הבנה בין הגורמים השונים המעורבים במשא ומתן העדין, החוק לא הובא בפני הפרלמנט, ופיצויליאם הוחזר ללונדון. האירוע גרם לאכזבה כללית באירלנד. במרירות הכללית שהתהוותה ניסה גרטן לפעול במתינות ובשיתוף פעולה עם הממשלה הבריטית, אך נראה כי ממשלה זו הייתה נחושה להתעלם מדרישותיהם של האירים הקתולים. הארץ הלכה והידרדרה לקראת מרידה נוספת. גרטן איבד את הרוב שהיה לו בפרלמנט, ועתה היה ללא כל השפעה. הוא פרש מן הפרלמנט במאי 1797, ובמכתב לתושבי דבלין חרג ממתינותו והתקיף את הממשלה הבריטית במילים חריפות.

בעת ההיא העוינות הדתית כמעט והייתה נחלת העבר באירלנד, ואנשים בעלי אמונות שונות היו מוכנים להתאחד למען מטרה משותפת. כך, הפרסבטריאנים (כת פרוטסטנטית) מן הצפון התאחדו עם הקתולים ויצרו את אגודת "האירים המאוחדים", בהנהגת תאובלד וולף טון, איש צבא קתולי קיצוני, אשר קידמה רעיונות מהפכניים שנשאבו מצרפת, ומפלגה שקידמה בברכה פלישה צרפתית נוצרה. מרידה פרסביטריאנית בדרום וקתולית בצפון, בהנהגת הלורד אדוארד פיצג'רלד דוכאה ללא רחמים בשנת 1798. לאור כל זאת עלה מחדש נושא איחוד הפרלמנט האירי והפרלמנט האנגלי על ידי ממשלת ויליאם פיט בלונדון. גרטן הודיע מדבלין על התנגדותו החריפה לאיחוד.

בשלב זה עמדה בריטניה בפני סכנה חריפה מבחוץ. הייתה זו תחילתה של תקופת נפוליאון ונראה כי שאיפות ההתפשטות הצרפתיות, והנטיות המהפכניות שנשבו משם מסכנות את עצם קיום האימפריה הבריטית. המצב שבו פרלמנט אירי עוין פעיל בעורפה של האימפריה, באירלנד, נראה מסוכן יותר מאי פעם. חוקתו של גרטן משנת 1782 נראתה בלתי בטוחה ומסוכנת לאינטרס של אנגליה. מרידת 1798 סיכלה את הפיוס שהתהווה והלך בין הפרוטסטנטים והקתולים באירלנד, ושאיפות לאומיות פרוטסטנטיות החלו מרימות את ראשן. אירוני הוא הדבר, לאור ההיסטוריה של האי לאחר מכן, כי היו אלו הפרוטסטנטים שהתנגדו להצעת האיחוד. הקתולים האמינו כי אם תתקבל הצעת האיחוד, יעביר פיט את חוק האמנציפציה הקתולית בפרלמנט בוסטמינסטר, וכך תיפתר בעייתם באופן שבו לא הצליחה להיפתר בימי העצמאות של הפרלמנט האירי בתקופת גרטן.

כאשר הובאה הצעת האיחוד אל הפרלמנט האירי בשנת 1799 דחה אותה הפרלמנט. גרטן עדיין היה בפרישה, וקולו לא נשמע. רבים ראו בו אחראי לאירועי המרידה של 1798, בכך שהצעותיו לאמנציפציה של הקתולים הובילו את אלו לאי ציות ולמרידה. אך הסכנה שהייתה להסדר החקיקתי של 1782 החזירה אותו עד מהרה למעמדו הקודם, כמנהיג אהוד. אך בזמן פגרת הפרלמנט פעלה הממשלה הבריטית בקרב בעלי האדמות המושחתים, והצליחה להשיג רוב להצעת החוק. ב-15 בינואר 1800 התכנס הפרלמנט האירי למושבו האחרון. באותו היום הצליח גרטן לקבל מושב בפרלמנט כנציג מחוז ויקלאו. הוא נאם למשך שעתיים, לקול תשואות הקהל מן היציע, והצליח לעכב את קבלת החוק עד ל-26 במאי 1800. הפרלמנט האירי קיבל את הצעת החוק ברוב משמעותי. גרטן צפה כי החוק יביא לאבדן השליטה במושבי הפרלמנט של מעמד בעלי האחוזות, וכי אירלנד תשלח אל הפרלמנט הבריטי מאה מן הבריונים הפרועים במדינה.

במשך חמש השנים הבאות פרש גרטן מענייני הציבור, אך בשנת 1805 נבחר כחבר הפרלמנט הבריטי. הוא התיישב בכיסא במושבים האחוריים של הפרלמנט, עד שצ'ארלס ג'יימס פוקס ביקש ממנו לעבור למושבים הקדמיים, באומרו "אין זה מקום לדמוסתנס האירי". כאשר הגיע פוקס לעמדת השפעה בשנת 1806 הציע לגרטן מושב בקבינט, אך גרטן דחה את ההצעה. הוא המשיך להעלות את נושא האמנציפציה לקתולים, אך ללא הצלחה. הבעיה הסתבכה בשנת 1808 כאשר הוצע כי למלך יהיה וטו על כל הצעת חוק בנושא. גרטן תמך בהצעה, אך המפלגה הקתולית הקיצונית שעלתה עתה באירלנד בהנהגת דניאל או'קונל התנגדה לכך, והשפעתו של גרטן דעכה.

הוא לא דיבר עוד לעתים מזומנות לאחר 1810. נאומו האחרון נישא בשנת 1819 היווה סיכום לקריירה שלו. הוא התנגד לאיחוד הפרלמנטים, כך אמר, אך משנקשרו הפרלמנטים ב"נישואין" הייתה זו חובתו לדאוג לכך שהנישואין יישאו פרי, ויהיו לטובת שני הצדדים. על אף בריאותו המדרדרת עשה את המאמץ והגיע בשנת 1820 מדבלין ללונדון על מנת להעלות שוב את שאלת האמנציפציה הקתולית. ביוני 1820 נפטר, ונקבר בכנסיית וסטמינסטר בלונדון. פסלו מוצב במבואה של הפרלמנט הבריטי.

גרטן היה נשוי משנת 1782 להנרייטה פיצג'רלד, בת למשפחת דזמונד העתיקה, ולזוג היו שני בנים ושתי בנות.

כיום רואים בתנועה שהוביל גרטן את תחילתו של המאבק המודרני לעצמאותה של אירלנד, מאבק שהביא ליצירת הרפובליקה האירית בשנת 1921, ובמידה רבה נמשך עד היום.