הסוויטה התזמורתית השנייה בסי מינור של באך
הסוויטה התזמורתית השנייה (מכונה גם "אוברטורה"), בסי מינור, מאת יוהאן סבסטיאן באך (רי"ב 1067) היא מיצירותיו הנודעות של המלחין, בעיקר בזכות פרק הבדינרי המסיים אותה. היא כתובה לתזמורת של חליל (סולו, ברוב הפרקים), שני כינורות, ויולה ובאסו קונטינואו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגרסתה הידועה לנו כיום, הסוויטה נכתבה כנראה בין השנים 1737-1739[1], בעת שהותו של באך בלייפציג. את קיומו של העתק הפרטיטורה כולה (יחד עם הסוויטה השלישית והרביעית) אנו חבים לכריסטיאן פרידריך פנצל, מלחין, אשר למד בתומאסשולה בלייפציג החל משנת 1751 בהיותו בן 14 (כשנה אחרי מותו של באך). עם זאת, תפקידים מקוריים של החליל ושל הוויולה שרדו בכתב ידו של באך עצמו.
קיימות כיום דעות שונות לגבי מועד כתיבת היצירה. יש המציעים, בהסתמך על סגנונה, שהיצירה נכתבה לפני שנות ה-30 של אותה המאה, בגרסה ללא חליל, ובסולם לה מינור (הגרסה בלה מינור לא שרדה כמובן). מאוחר יותר, עובדה היצירה לסי מינור, והוסף לה תפקיד סולני. הצעה נוספת היא, ששכתובה של היצירה על ידי באך נעשה בסביבות השנים 1735-1736 מגרסה מקורית שבאך כתב בקתן[2]. השכתוב הזה נעשה בעבור פייר-גבריאל בופרדן, חלילן ידוע באותה עת, אשר ניגן בחצר המלכותית בדרזדן. ייתכן שבאך אף הוסיף באותה הזדמנות את הפולונז, כמחווה לאוגוסטוס השלישי מלך פולין והאלקטור של סקסוניה[3].
פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פתיחה - כמצופה, הפתיחה (אוברטורה) בנויה בתבנית תלת-חלקית שהייתה טיפוסית לפתיחות בתקופת הבארוק. היא פותחת בחלק איטי לא ארוך בארבעה רבעים, ממשיכה בחלק מהיר ופוגאלי, ומסיימת בחלק איטי נוסף, בשלושה רבעים, עם ההוראה Gravement (בכובד, באציליות), הדומה באופיו לחלק הראשון. החלק האיטי הוא אקספרסיבי מאוד, ומשובץ בדיסוננסים והתרותיהם, התורמים לאווירה המתוחה והאקספרסיבית שלו. משפטיו המוזיקליים כתובים במקצב מנוקד, כנהוג בחלק האיטי של הפתיחה. בחלק האיטי הפותח תפקיד הסולו מאוחד עם תפקיד הכינור הראשון; בחלק האיטי המסיים תפקיד החליל נפרד בתיבות הראשונות, ואז הוא שב ומתאחד עם הכינור הראשון.
החלק המהיר והפוגאלי, בנוי למעשה במתכונת של קונצ'רטו טיפוסי מן הבארוק. הוא מורכב מרצף של קטעי טוטי (ריטורנלו), ומקטעי הסולו, בהם מנגן הסולן תפקיד נפרד משאר התזמורת. בקטעי הסולו, מתרחשות המודולציות לסולמות הקרובים לסי מינור, ואילו הריטורנלי שבהם מופיע הנושא הראשי נשארים בסולם שאליו עבר קטע הסולו שלפניו.
רונדו - פרק מתון יחסית, ללא הבדל בין קטעי הסולן לתזמורת, פרט לקטע ביניים אחד. הרונדו הזה הוא יחסית איטי ובמשקל זוגי שהוא למעשה גבוט, ובנוי במתכונת הטיפוסית של קטע חוזר זהה (רפרן) וקטעי ביניים (קופלה).
סרבנד - הסרבנד הוא ריקוד מתון יחסית, ובנוי בצורה דו חלקית טיפוסית. גם בו אין הבדלים בין תפקידי הסולן והתזמורת. הוא בנוי כקאנון מדויק בקווינטה בין הבאס לסופרן.
בורה I ובורה II - הבורה הוא ריקוד עירני למדי הכתוב במשקל זוגי, ובנוי בצורה דו חלקית. המעניין הוא, שבבורה הראשון תצורת הבאס היא למעשה באסו אוסטינטו, כלומר, תבנית באס חוזרת. כל יחידה בתבנית אורכת תיבה אחת בלבד, והיא פשוטה למדי; ארבעה רבעים, המתחילים בצליל הטוניקה, העולה שני צעדים של סקונדות, וחוזר שוב לטוניקה (סי-דו#רה-דו#, וחוזר חלילה). בחלקו השני של הריקוד, ברה מז'ור, מתחיל האוסטינטו על הצליל רה.
את הבורה הראשון מחליף בורה שני, כריקוד חלופי (ביצירות רבות, הריקוד המחליף קרוי "טריו"). כנהוג בריקוד חלופי, מופיע בו הסולן, ואכן זו הופעתו הראשונה של הסולן בתפקיד נפרד מהתזמורת לאחר האוברטורה. אחרי סיום הבורה השני, מנוגן הבורה הראשון פעם נוספת.
פולונז ודובל - הפולונז, כשמו, הוא ריקוד פולני אצילי במשקל משולש. הפולונז עצמו בנוי בצורה דו חלקית פשוטה, ולאחריו מופיע שוב תת-פרק חלופי הנקרא "דובל". שלא כמו תתי-פרק אחרים הנקראים "טריו" תת-פרק זה הוא וריאציה על הפולונז. התפקיד הסולני בתת-פרק זה הוא וירטואוזי במיוחד, כאשר בתפקיד הבס מופיע הפולונז עצמו ובשלמותו. לאחר סיום הדובל, מנוגן הפולונז פעם נוספת.
מינואט - הפרק הלפני האחרון בסוויטה הוא מינואט פשוט, אשר דווקא הוא אינו מוחלף בטריו. הוא בנוי בצורה דו חלקית פשוטה, והילוכו יחסית מתון.
בדינרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
במקור "בטינרי", הוא הפרק המסיים והקולח של הסוויטה, וכן מן הפרקים הידועים ביותר של באך כיום. צורתו הכללית היא פשוטה יחסית; הוא כתוב במשקל זוגי ובצורה דו חלקית, והוא פרק שבו תפקידי הסולן והתזמורת נפרדים. הבדינרי פותח במוטיב המפורסם של משולש מינורי יורד, אשר חוזר פעמיים, ובפעם השנייה ממשיך לנושאו השני והווירטואוזי של הריקוד, אשר מסיים בסולם הדומיננטה (פה דיאז מינור). לאחר הקו הכפול מופיעים קטעים מתוך חלקו הראשון של הבדינרי, בסולמות הקרובים לטוניקה; בהתחלה פה דיאז מינור, ואחר כך רה מזור. חזרתו של סי מינור אינה מופיעה בנושא הראשון שהוצג בתחילת הפרק, אלא בנושא שהוביל לחלק הווירטואוזי. סיומו של הפרק אינו דומה לסיום החלק הראשון; במקומו מופיעים פסאז'ים אשר מביאים אותנו לסולם של אקורד נפוליטני (דרגה שנייה מונמכת), ולאחריו פסאז'ים המובילים לטוניקה ולסיום.
בגלל צורתו זו, ניתן להקביל את הפרק לצורת סונטה על כל היבטיה; חלקו הראשון של הפרק דומה לתצוגה של צורת סונטה, ומורכב מנושאים שונים (אם כי לא שונים זה מזה בצורה דרסטית כמו בצורת סונטה קלאסית), אשר מסיימים בדומיננטה. חלקו השני של הפרק פותח במעין פיתוח של הנושאים מן ה"תצוגה", בסולם הדומיננטה. לאחר מכן מופיעה רפריזה (אם כי עם החסרה של חלקה הראשון של התצוגה) בסולם הטוניקה, אשר גם מסיימת בו.
הבדינרי משמש בשנים האחרונות כמפגן-ראווה, כשעליו מאולתרים פסאז'ים וירטואוזיים במיוחד. הגרסה הווירטואוזית הידועה ביותר היא זו של החלילן אורל ניקולה, שאותה מנגנים מדי פעם גם תלמידיו, ביניהם הסולן המפורסם עמנואל פהו.
הוא אף שימש כמנגינת הפתיחה של בונוס (משחק מחשב) מ-1993.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארי ניוסטון, הקדמה (מאמר להוצאת היצירה), Schott, 2002.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תווים ליצירה, באתר imslp
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סטפן דאו, הערות ל"ארבע הסוויטות התזמורתיות" של י. ס. באך, הקונסורט הברנדנבורגי עם רוי גודמן, נספח לדיסק של היפריון, 1991.
- ^ אירווינג גוט, מאמר על "פוליטיקה, פטרונות ופולונז: רוויזיה אפשרית לסוויטה בסי מינור מאת באך,The musical quately, volume 75, 1990
- ^ ברנשטיין, "בעיות באך", דיווח לקונגרס השמיני של כינוס המוזיקולוגיה העולמי, ניו יורק, 1961, כרך שני, דוחות, הוצאת ברנרייטר, 1962
