הסימפוניה הראשונה בדו מינור של ברהמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסימפוניה הראשונה בדו מינור אופוס 68 של יוהנס ברהמס נכתבה לאורך ארבע-עשרה שנים לפחות - הסקיצות הראשונות שלה נכתבו בשנת 1854. ברהמס עצמו הצהיר, שהלחנת הסימפוניה, מסקיצות ועד לליטושים אחרונים, נמשכה 21 שנים, מ-1855 עד 1876. ביצוע הבכורה של הסימפוניה, בניצוח ידידו של המלחין פליקס אוטו דסוף, התקיים ב-4 בנובמבר 1876 בקרלסרוהה, גרמניה. ביצוע טיפוסי נמשך בין 45 ל-50 דקות.

אינסטרומנטאציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה היא בעלת ארבעה פרקים:

  • און פוקו סוסטנוטו - אלגרו - מנו אלגרו (די לאט - מהיר - מהיר פחות) (דו מינור)
  • אנדנטה סוסטנוטו - (בקצב הליכה איטי) (מי מז'ור)
  • און פוקו אלגרטו א גרציוזו (די מהיר וחינני) (לה במול מז'ור)
  • אדג'ו - פיו אנדנטה - אלגרו נון טרופו, מה קון בריו - פיו אלגרו (איטי - בקצב הליכה מוגבר - לא מהיר ביותר, אך בהתלהבות -מהר יותר (דו מז'ור)

השפעת בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירה זו ניתן למצוא קשר ישיר לסימפוניות של בטהובן, ובעיקר החמישית והתשיעית. אותו קשר בא לידי ביטוי בדמיון בין הנושא הראשי בפרק האחרון בסימפוניה של ברהמס לאודה לשמחה בפרק האחרון בתשיעית של בטהובן, ובעיקר בתוכן הפואטי. המאבק העיקש בין כוחות הנפש השונים והבאתו לכדי העצמה ופתרון באמצעות דחף וכוח יוצר. תחושה של מלחמה בין הטוב לרע, בין דיכוי לשחרור, שראשיתו בפרק הראשון של הסימפוניה וסופו בתחילת הפרק האחרון, כאשר מופיעה קרן היער ומביאה רווחה מן המתח בתרועתה הצלולה. שני הפרקים האמצעיים מהווים ניגוד גמור לשני הפרקים החיצוניים. זוהי אתנחתא קלה מהמאבק ההירואי בגורל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברהמס החל לחבר את הסימפוניה בשנת 1854, אבל הרבה מן היצירה עבר שינויים רדיקליים. את תהליך ההבשלה הארוך של הסימפוניה אפשר לייחס לשני גורמים. ראשית, הביקורת העצמית חסרת הפשרות של ברהמס הניעה אותו להשמיד רבות מיצירותיו המוקדמות. שנית, מקורביו של ברהמס והציבור בכללו ראו את ברהמס כמיועד להמשיך את "מורשת בטהובן" וציפו שיוציא מתחת ידיו סימפוניה, שתשווה בהדרת הכבוד ובמרחב אינטלקטואלי לסימפוניות של בטהובן - ציפייה שברהמס לא הרגיש שיוכל להגשים בקלות, לאור המוניטין המונומנטליים של בטהובן.

ערכם וחשיבותם של הישגי ברהמס זכו להכרתו של המבקר החזק והחשוב ביותר של וינה, אדוארד הנסליק, שמרן אדוק ואיתן בדעתו. המנצח הנס פון בילוב חש צורך לכנות בשנת 1877 את הסימפוניה "העשירית של בטהובן", מחמת נקודות דמיון בין היצירה ליצירות שונות של בטהובן. לעתים קרובות מצביעים על הדמיון המובהק בין הנושא הראשי של פרק הסיום בסימפוניה הראשונה של ברהמס לנושא הראשי בפרק הסיום של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זאת ועוד, ברהמס עושה שימוש במקצב מוטיב "הגורל" הפותח את הסימפוניה החמישית של בטהובן. בילוב עשה זו מתוך הערכה לברהמס אותו כלל בשלושת ה-B יחד עם בטהובן ובאך, אך השוואות אלה הכעיסו את ברהמס; הוא ראה בהן האשמות בפלגיאט, בעוד שבעיניו היה השימוש בניב של בטהובן בסימפוניה זו מעשה של הוקרה מדעת. ברהמס עצמו אמר, בתשובה להערה על הדמיון לבטהובן, "כל חמור יכול לראות את זה." אף על פי כן, הסימפוניה הראשונה עדיין מכונה לעתים קרובות "העשירית של בטהובן". במכתב אל קלרה שומאן (מ-1868) מוזכר נושא "הגורל" של ברהמס, שנשמע במקרה בקרן-אלפים.

פריץ זימרוק, ידידו של ברהמס והמו"ל שלו, לא קיבל את הפרטיטורה אלא לאחר ביצוע היצירה בשלוש ערים (וברהמס עדיין רצה ביצועי ניסיון נוספים בעוד שלוש ערים לפחות).

כתב היד של הפרק הראשון אבד ככל הנראה, אבל רפרודוקציה של שאר פרקי הסימפוניה יצאה בפקסימיליה ממוזערת בהוצאת דובר.

יסודות מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה מתחילה במבוא רחב-יריעה, ששלושה יסודות מפתח נשמעים בו בעת ובעונה אחת: התיפוף הנמוך, התבנית העולה בכלי המיתר והתבנית היורדת בכלי הנשיפה מעץ. המבוא הזה נוצר אחרי ששאר היצירה הועלה על הכתב. חלק האלגרו של הפרק הוא סונאטה תזמורתית גדולה, שהרעיונות המוזיקליים שבה מוצגים, מפותחים ומוצגים מחדש ביחסים משתנים ביניהם.‏[1]

הפרק השני והשלישי קלים יותר בנימה ובמתח מן הפרק הראשון והאחרון. הפרק האיטי, אנדנטה סוסטנוטו, מציג ליריות עדינה בשלושה חלקים, שהשלישי בהם מטפל בצורה חדשה בנושאים שהובאו בראשון. הסולו הארוך לכינור מזכיר כמה מיצירותיו המאוחרות של בטהובן: הרביעיות האחרונות והמיסה סולמניס. הפרק השלישי, דמוי הסקרצו, קל ברוחו ועם זאת מלא מקצבים מורכבים ומרקמים שזורים זה בזה.

הפרק הרביעי מתחיל במבוא איטי, שבו מתחרה מלודיה חדשה ב"רטוריקה דרמטית קודרת". בקטע הפיו אנדנטה מציגים הקרנות והטימפני נעימה, שברהמס שמע מרועה אלפיני במילים "ממרומי הגבעה, ממעמקי הגיא, אלפי ברכות לך אשלח!" הקטע האחרון - אלגרו נון טרופו, מה קון בריו - מכיל מלודיה רבת-רושם בסולם מז'ור, כנושא הראשי החדש, הבטהובני באופיו, של הפינאלה הכביר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג. בוצארת' ו-ו. פריש: "יוהנס ברהמס" 9, גרוב אונליין