הסימפוניה השביעית של בטהובן
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
הסימפוניה השביעית בלה מז'ור (אופוס 92), אשר הולחנה על ידי לודוויג ואן בטהובן, החלה להיכתב בעיר הספא טפליץ שבבוהמיה, שם שהה המלחין בשנת 1811 כדי לשפר את בריאותו. היא הושלמה בשנת 1812, והוקדשה לרוזן מוריץ פון פריס.
תוכן עניינים |
[עריכה] הופעת הבכורה
היצירה בוצעה לראשונה בווינה ב-8 בדצמבר 1813, בקונצרט צדקה למען נפגעי קרב הנאו במלחמות הנפוליאוניות, בניצוחו של המלחין אשר ניצח גם על היצירה הפטריוטית "ניצחון ולינגטון". התזמורת אורגנה על ידי ידידו של בטהובן, איגנץ שופנזיג, וכללה את מיטב הנגנים מאותה התקופה: הכנר לואי שפור[1] , יוהאן נפומוק הומל, ג'אקומו מאיירבר, אנטוניו סליירי, אנטון רומברג, ונגן הקונטרבס הווירטואוז האיטלקי דומניקו דרגונטי, עליו אמר בטהובן כי הוא "מנגן עם אש גדולה בקרבו ובעוצמה אדירה". הקהל אהב מאוד את היצירה, והפרק השני שלה בוצע כהדרן.[1]
[עריכה] אינסטרומנטציה
היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:
- 2 חלילים
- 2 אבובים
- 2 קלרניטות ב-לה
- 2 בסונים
- 2 קרנות ב-לה, ב-מי וב-רה
- 2 חצוצרות ב-רה
- טימפני
- סקציית כלי קשת הכוללת כינורות ראשונים ושניים, ויולות, צ'לי וקונטרבסים.
[עריכה] מבנה
הסימפוניה מחולקת לארבעה פרקים:
משך היצירה כ-34 דקות.
לאחר הקדמה ארוכה, מופיע הפרק הראשון של היצירה (כמו בסימפוניה הראשונה, השנייה והרביעית), שבנוי בצורת סונאטה ונושא קצב האופייני לריקוד.
הפרק השני, בסולם לה מינור, "איטי" (אף על פי שפירוש המילה "אלגרטו" הוא "מהר במידה"), אך רק בהשוואה לפרקים האחרים בסימפוניה. הפרק השני בוצע כהדרן בהופעת הבכורה, והיה לחלק אהוב ופופולרי ביצירה. האוסטינטו (חזרה על אותו מוטיב לאורך זמן) של רבע, שתי שמיניות ושני רבעים נשמע שוב ושוב. הוא מבוסס על משקל פואטי שמקורו ביוון העתיקה, הנקרא הקסמטר דקטילי. הקסמטר דקטילי הוא סגנון כתיבה שבו השתמשו סופרים כדוגמת הומרוס ובו שתי פעימות קצרות העוקבות אחר פעימה ארוכה אחת.
הפרק השלישי הוא הסקרצו והטריו. בפרק זה, הטריו מנוגן פעמים ולא פעם אחת. זהו פיתוח של הצורה הטנארית (א-ב-א) ל: א-ב-א-ב-א, דבר האופייני ליצירותיו בתקופה הזו כמו הסימפוניה הרביעית והקוורטט לכלי קשת מספר 8.
הפרק הרביעי הוא בצורת סונאטה ומהווה את הפינאלה ליצירה.
[עריכה] קבלת הקהל את הסימפוניה
מבקרי מוזיקה ומאזינים בדרך כלל הושראו והתרגשו לשמע הסימפוניה השביעית. לדוגמה, מתוך תיאור תוכניה של הסימפוניה השביעית אשר נכתבה על ידי גאוף קנינג:
"...הפרק האחרון משלים את היצירה עם הדחף הבלתי נשלט להעמיד את כל התזמורת על רגליהם ולשטוף אותם מהבמה לקהל המאזין, כולם נתפסים באושר הגואה של ביצוע אחת הסימפוניות המושלמות ביותר שנכתבו אי פעם."
המלחין אנטוני הופקינס אמר על הסימפוניה:[2]
"אולי יותר מהאחרות, הסימפוניה השביעית נותנת הרגשה של ספונטניות אמיתית; נראה כי התווים יוצאים מהדף כפי שאנו מרחפים בחלל האוויר לשמע פסגת הריגוש. בטהובן בעצמו דיבר על היצירה כ-"אחת מיצירותי הטובות ביותר". מי אנו שערער בשיפוטו?"
ריכרד וגנר, מעריץ נוסף של היצירה, קרא למקצבים המייצגים את הסימפוניה: "מופת הריקודים"[3].
מצד שני, האהדה לסימפוניה השביעית אינה אוניברסלית. קרל מריה פון ובר החשיב את הבס הכרומטי בקודה אשר בפרק הראשון כהוכחה לכך שבטהובן "מתאים לבית משוגעים"[4] והמנצח תומאס ביצ'ם מהמאה ה-20 היה לא נדיב באהדתו באותה מידה באומרו: "מה אפשר לעשות עם זה (הסימפוניה)? זה נשמע כמו הרבה יאקים מקפצים."
[עריכה] מדיה
 |
פרק שני- אלגרטו
|
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
|
פרק רביעי- אלגרו קון בריו
|
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פרטיטורה של הסימפוניה השביעית של בטהובן.
- ביצוע של הסימפוניה השביעית של בטהובן על ידי תזמורת פילדלפיה.
- ביצוע של Movement 2 על ידי הפילהרמונית של וינה בניצוחו של לאונרד ברנשטיין
[עריכה] הערות שוליים
| הסימפוניות של בטהובן | ||
|---|---|---|
|
