הסימפוניה השישית (הפאתטית) של צ'ייקובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסימפוניה השישית של צ'ייקובסקי בסי מינור, אופוס 74, המכונה "הפאתטית", היא הסימפוניה האחרונה של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ויצירתו השלמה האחרונה. ביצוע הבכורה שלה התקיים תשעה ימים לפני מותו ב-1893. צ'ייקובסקי אמר על הסימפוניה, "ללא הגזמה, את כל נשמתי נתתי ביצירה הזו."[1]

שם היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם הרוסי של הסימפוניה, Патетическая ("פאתטיצ'סקאיה"), משמעו "מלאה פאתוס" או "עתירת רגשות", ולא "מעוררת רחמים", כפי שמשתמשים במילה לעתים קרובות כיום. צ'ייקובסקי שקל לקרוא לה Программная ("פרוגרמאיה" או "סימפוניה תוכניתית"), אבל הבין, ששם כזה יעורר סקרנות באשר לתוכן, שאותו לא רצה לגלות. לדברי אחיו, מודסט, הוא זה שהציע את השם "פאתטית", שהופיע במהדורות המוקדמות של הסימפוניה; יש חילוקי דעות בשאלה, אם צ'ייקובסקי היה מרוצה מן השם, אבל אם כך ואם אחרת, המו"ל שלו בחר להשאירו. בצרפתית, אנגלית, גרמנית ועוד משתמשים ב-Pathétique, הגרסה הצרפתית.[1]

אינסטרומנטאציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה כתובה למערך הכלים כדלקמן:

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה כוללת ארבעה פרקים:

  1. אדאג'ו - אלגרו נון טרופו
  2. אלגרו קון גראציה
  3. אלגרו מולטו ויואצ'ה
  4. פינאלה: אדג'ו לאמנטוזו

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון בנוי בצורת סונאטה מתוקנת עם מבוא (1-18), תצוגה (אקספוזיציה) המכילה שתי קבוצות נושאים (19-88 ו-89-160), קטע פיתוח (161-304), רפריזה, שבה רק קבוצת הנושא השני חוזרת (305-334) וקודה (335-354). הפרק נפתח בסולו איטי לבסון, המציג מוטיב שיהיה לנושא הראשון, בליווי כלי מיתר נמוכים. נושא רומנטי מופיע במס' 89. אחרי פיתוח מסוים, הוא דועך בתרוצת בסון חרישית ביותר, pppppp (פיאניסיסימו ומטה), ואחריו (161) בפורטיסימו פתאומי בתזמורת כולה ותרוצה רוגשת. לדברי סימון קרלינסקי[3] במסר שהועבר מצ'ייקובסקי לאחיו מודסט, ממנו לצייר צ'ליצ'ב, שהעבירו הלאה למוזיקאי בשם אלקס שהעביר אותו, בשנת 1941, לקרלינסקי עצמו, תוכנה החשאי של הסימפוניה עוסק באהבתם של שני גברים, המיוצגת בנושא הרומנטי ומופרעת בתררצה הנסערת, המייצגת את התקפות העולם העוין. אחרי שיא, הבא לביטוי בסולמות יורדים בחצוצרה, נשמע כוראל קצר בטרומבון, המבוסס על מזמור תפילה רוסי-אורתודוקסי. הקרב נמשך ומתפתח עד להתפרצות טראגית. הנושא הרומנטי חוזר בסי מז'ור, הפעם בהלך רוח קודר יותר. לבסוף מנגנים כלי נשיפה מעץ כוראל על רקע סולמות יורדים בפיציקטו בסי מז'ור.

פרק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השני לובש דמות מחול ערני. המקצב יוצא הדופן שלו, 5/4, הוא נושא להשערות רבות, שמסקנת רובם היא, שהפרק נוהג כואלס ממותח או צולע. [1]. המקצב המיוחד עושה שימוש בשילוב של טריולה בין שני צמדי רבעים, בכלי המיתר והנשיפה לסירוגין, התורם לחן וקלילות, יחד עם פיציקטו בכלי המיתר שאינם מנגנים את המוטיב.

פרק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם פרק זה מבטא עליצות וגישה אופטימית. מקצבו המקובל, 4/4 (המתחלק כבר בתיבה הראשונה לטריולות של 12/8), מקנה לו צורה תקנית הרבה יותר משאר היצירה.הפרק מתרכז סביב שני נושאים, מוטיב קופצני, תזזיתי בכלי נשיפה מעץ ומארש מלכותי, המתחיל בכלי נשיפה ממתכת. בתור מארש, אין בו הרבה מן הצבאי. המבנה ההרמוני שלו מבוסס על הטוניקה והסבדומיננטה, במקום על הטוניקה והדומיננטה, המקובלות יותר. הנושא התזזיתי מפנה את מקומו כליל לנושא המארש בפיתוח הקצר. לבסוף חוגגת התזמורת במלוא הדרה בנושא של כלי הנשיפה ממתכת עד לסיום הפרק, באופן הגורם לרבים לחשוב אותו לסיום הסימפוניה כולה. מסיבה זו, קורה לא פעם שהקהל פוצח בטעות במחיאות כפיים אחרי הפרק הזה.

פרק רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק הסיום חוזרת מן הרגע הראשון אווירת הקדרות של הפרק הראשון, הבאה לביטוי בנימה מהורהרת ובקצב איטי. תזמור הפתיחה יוצא דופן - הכינורות הראשונים והשניים מתחלפים בנגינת צליליו של נושא ה"יאוש" העיקרי, הווה אומר, לא זה אף לא זה אינם מנגנים את המלודיה כפי שהיא נשמעת, וכך גם בתפקידים האחרים. במהלך נושא ה"נחמה" השני, נבנה קרשנדו איטי עד לפורטיסימו בכלי מיתר מקוננים בליווי תרועה מכלי נשיפה ממתכת ותופים. נושא הבסון מן הפרק הראשון גח לרגע קל לפני הרפריזה. הנושא העיקרי נבנה ומתפתח, במעבר למז'ור הטוניקה שלו; לאחר פיתוח רב, ללא כל האצה בקצב, מגיע הפרק בשנית לשיא בפורטיסיסימו (fff) בדרדור תופים, תרועת אזעקה בכלי נשיפה ממתכת ושיבת הנושא הראשון בכלי המיתר. לדברי קרלינסקי, זהו מספד לאחד או יותר ממושאי אהבתו המנוחים של צ'ייקובסקי. סיום הפרק, שהוא גם סיום הסימפוניה, אכן יכול להתפרש כהשלמה עם המוות ושלוות הנצח לאחר מאבק טראגי ונואש ללא סיכוי.

בין הסקיצות ל"פאתטית" נמצאו סקיצות לקונצ'רטו לצ'לו המתוכנן של צ'ייקובסקי. נשמעו דעות לכאן ולכאן בשאלה, אם הסקיצות נועדו לפינאלה של הסימפוניה או ליצירה אחרת. לאחר דיונים רבים פסקו המומחים, שהסקיצות נועדו לקונצ'רטו לצ'לו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hans Keller, "Peter Ilyich Tchaikovsky", in Vol. I of The Symphony, ed. Robert Simpson (Harmondsworth, 1966).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Steinberg, Michael. "The Symphony: a listener’s guide". p. 635-641. Oxford University Press, 1995.
  2. ^ ‏לעתים משתמשים בקלרנית בס לנגינת סולו הבסון המסומן ב-pppppp בפרק הראשון, להשגת הצליל החרישי המבוקש.‏
  3. ^ "Should We Retire Tchaikovsky?" Christopher Street Vol 11 No 3, 16-21


הסימפוניות של צ'ייקובסקי

מס' 1 בסול מינור  ·  מס' 2 בדו מינור  ·  מס' 3 ברה מז'ור  ·  מס' 4 בפה מינור  ·  סימפוניית מנפרד  ·  מס' 5 במי מינור  ·  מס' 6 בסי מינור

לא גמורה: מס' 7 במי במול מז'ור