הסימפוניה השמינית של דבוז'אק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסימפוניה השמינית בסול מז'ור, אופוס 88 של אנטונין דבוז'אק נכתבה ותוזמרה על ידי המלחין תוך חודשיים וחצי, בין 26 באוגוסט ל-8 בנובמבר 1889 בוויסוקה, בוהמיה. דבוז'אק הקדיש את הפרטיטורה "לאקדמיה הבוהמית של הקיסר פרנץ יוזף על עידוד האמנויות והספרות, בתודה על בחירתי." דבוז'אק ניצח על ביצוע הבכורה בפראג ב-2 בפברואר 1890.

הסימפוניה השמינית מבוצעת לעתים קרובות למדי, אך לא באותה מידה כסימפוניה התשיעית, המפורסמת ממנה ("מן העולם החדש"). במובן זה, הסימפוניה השמינית נהנית ממעמד דומה לזה של השביעית, על אף ההבדלים הבולטים בין שתי היצירות. בעוד שהשביעית היא יצירה רומנטית סוערת, השמינית שופעת עליצות ושואבת את השראתה במידה רבה יותר מן המוזיקה הבוהמית העממית, שדבוז'אק אהב.

ביצוע טיפוסי של השמינית נמשך כ-36 דקות, כך שהיא אחת הסימפוניות הקצרות ביותר של דבוז'אק.

אינסטרומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב הכלים בסימפוניה כולל:

פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה בארבעה פרקים:

  1. אלגרו קון בריו (סול מז'ור) - הפרק הראשון הוא תצוגה איתנה ומזהירה, המאופיינת בשימוש חופשי בטימפני. הוא נפתח בנושא לירי בסול מינור, בנגינת צ'לי, קרנות, קלרניתות ובסונים, בליווי פיציקטו בוויולות וקונטרבסים. הנושא הראשון מפנה את מקומו למלודיה בחליל, המזכירה קריאת ציפור. עליצותו הכללית של פרק זה עומדת בניגוד חד לקטעי המינור הקודרים יותר.
  2. אדג'ו (דו מינור) - אף כי הוא מסומן כאדג'ו, הפרק השני מתקדם למעשה במהירות סבירה למדי. הנושא הראשון מופיע בכלי המיתר, ודועך כעבור שבע תיבות לטריולות חרישיות. עתה בא קטע של חילופי שאלות ותשובות לסירוגין בין החלילים והאבובים לדואט קלרניתות, שיופיו טיפוסי לכתיבתו של דבוז'אק, בליווי כלי המיתר והבסונים. קטע חרישי זה מסתיים בסימן B, והקטע הבא נפתח באופי שונה לחלוטין - בסטקטו פורטיסימו בכל כלי הנשיפה, על רקע ערבולי טימפני. כלי המיתר מתחלפים עם כלי הנשיפה בפורטיסימו, השוכך עד מהרה ועובר בסימן C במודולציה לדו מז'ור לנושא הבא, נעימת מחול חיננית בכינורות בליווי פיציקטו בצ'לי ובוויולות. החלילים והאבובים מצטרפים בנושא חדש, על רקע סולמות יורדים בכלי המיתר. ב-D מופיע נושא לכינור סולו מקבוצת הכינור הראשון בלוויית יתר התזמורת, למשך שמונה תיבות. עתה מתגברת העוצמה ואופי המוזיקה נעשה רוגש ונסער, החלילים שורקים בקצה המנעד העליון שלהם, כלי המיתר והבסונים מסתערים בסולמות מהירים, עולים ויורדים, החצוצרות משלחות תרועות קצובות והטימפני מהדהד ברקע. כל המהומה הזו באה אל קצה בתרועות חצוצרה אחרונות בסימן F וכלי המיתר נכנסים בפיאניסימו בנושא, שהופיע קודם בכלי הנשיפה. נקישות טימפני חרישיות מקדימות את כניסת כלי הנשיפה. האווירה הרוגעת נמשכת עד סימן G ואז חוזרת הסערה. הנושא הקודם משתבר לצלילים מקוטעים, טריולות סטקטו מהירות בכלי הנשיפה מעץ, תרועות חצוצרה, אקורדים שבורים בכלי המיתר, וכך עד סימן K, אז חוזרת השלווה בצלילי לגאטו בכלי המיתר. לאחר עוד סערה קצרה מגיע הפרק לסיומו החרישי, בצלילים הדועכים בגובה רב.
  3. אלגרטו גראציוזו - מולטו ויואצ'ה (סול מינור) - רוב הפרק השלישי הוא מחול מאופק במקצב 3/8. סמוך לסופו, משתנה המשקל ל-2/4, והמוזיקה מסתיימת באופן המזכיר לא במעט את סיום הפרק השני.
  4. אלגרטו נון טרופו (סול מז'ור) - הפינאלה, או פרק הסיום (הבנוי כסדרת וריאציות) הוא הפרק התוסס ביותר בסימפוניה. הוא נפתח בתרועת חצוצרות ומשם מתקדם אל מלודיה יפה, המופיעה תחילה בצ'לי. המתח נבנה ביד אמן ומתפרק לבסוף כשתי דקות מתחילת הקטע, במפל של כלים המנגנים את הנושא הראשוני. הפרק נע הלאה בנימה של דחיפות דרך קטע אמצעי סוער, תוך מודולציות חוזרות ונשנות ממז'ור למינור וחוזר חלילה. אחרי שיבה לקטע האיטי, הלירי, מסתיים הפרק, ועמו היצירה כולה, בקודה כרומטית, שכלי נשיפה ממתכת וטימפני בולטים בה ביותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]