הסימפוניה השנייה של בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסימפוניה השנייה של בטהובן ברה מז'ור (אופוס 36) נכתבה על ידי המלחין לודוויג ואן בטהובן בין השנים 1801-1802 והוקדשה לנסיך ליכנובסקי (לו הוקדשו גם הרביעיות אופוס 16).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה השנייה מאת בטהובן הולחנה בעת שהייתו של המלחין בכפר נופש ליד וינה הנקרא הייליגנשטאט בשנת 1802. בתקופה זו בחייו הבין בטהובן כי הוא הולך ומתחרש. בסימפוניה השנייה הוחלף פרק המינואט בסקרצו, מה שהוסיף לסימפוניה תחום ומימד חדש (אם כי פרקה השלישי של הסימפוניה הראשונה כתוב למעשה כסקרצו). בהופעת הבכורה, מבקרי מוזיקה רבים ציינו את העובדה הזאת, שיבחו את בטהובן על החידוש אך ציינו גם כי הדבר אקסצנטרי מדי.

היצירה בוצעה לראשונה בתיאטר אן דר וין, בווינה, ב-5 באפריל 1803, בניצוחו של המלחין. יצירה זו נודעה בתור אחת מהיצירות האחרונות של "התקופה המוקדמת" של בטהובן.

אינסטרומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:

צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה מורכבת מארבעה פרקים:

  1. אדג'יו מולטו- אלגרו קון בריו
  2. לרגטו
  3. סקרצו: אלגרו
  4. אלגרו מולטו

משך היצירה הוא כ-36 דקות.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקדמה (אדג'יו מולטו) מורכבת ממודולציות: מהטוניקה (סולם רה מז'ור) לסולם סי במול מז'ור, לדומיננטה (סולם לה מז'ור) ובחזרה לטוניקה. נעימת הנושא של הפרק הראשון (בקטע: אלגרו קון בריו) מתפתחת מספר פעמים ומתבצע מודולציה רק לדומיננטה ולטוניקה בחזרה. בטהובן משתמש בשני מוטיבים מרכזיים החוזרים ונשנים עד הקודה המסיימת.

פרק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הזה (לרגטו) בסולם לה מז'ור (דומיננטה) והוא אחד מהפרקים האיטיים ביותר בסימפוניות של בטהובן. ניתן לשמוע בפרק השני את השפעות המוזיקה העממית על היצירה, מה שמנבא במעט את הסימפוניה השישית של המלחין.

פרק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השלישי (סקרצו: אלגרו), משלב קוורטט של אבובים ובסונים עם נעימות ריקודי-עם אוסטרים.

פרק רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הרביעי (אלגרו מולטו) ידוע במיוחד בשל המעברים המהירים של כלי הקשת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]