הסכם ברטון-וודס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלון "מאונט וושינגטון" שבו נחתם ההסכם

הסכם ברטון-וודס (באנגלית Bretton-Woods) הוא הסכם סחר אשר קבע את שערי החליפין של מטבעות בין המדינות המפותחות. ההסכם נחתם במהלך ועידת פסגה כלכלית בינלאומית שנערכה ביולי 1944 בעיירה ברטון-וודס שבניו-המפשייר שבארצות הברית ומכאן שמו. ועידת ברטון-וודס נועדה להניח את היסודות לשיטה הפיננסית העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה והשתתפו בה 44 מדינות. בין המדינות המשתתפות ארצות-הברית, בריטניה, סין, ברזיל, מקסיקו ועוד.

הנחת היסוד של ההסכם היתה ששיתוף פעולה בינלאומי בענינים כלכליים יגביר את היציבות של הסדר העולמי. "הבריאות הכלכלית של כל מדינה היא עניינה של כל אחת משכנותיה, הקרובות והרחוקות", אמר בפתיחת הועידה פרנקלין רוזוולט נשיא ארצות-הברית.

בעקבות הוועידה הוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. ההסכם התבסס על עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית שפותחה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, אשר דגלו ב"כלכלה מתערבת", מעורבות ממשלתית בכלכלה.

ההסכם קיבע את ערכם של מטבעות בינלאומיים מול הדולר האמריקאי. בכך ביטא ההסכם הלכה למעשה את הפיכת ארצות הברית למעצמה כלכלית עולמית. ערכו של הדולר עצמו נקבע ל-$35 לאונקיית זהב, ומכיוון ששאר המטבעות הוצמדו לדולר - נכפה על המדינות תקן הזהב בעקיפין. ההסכם נועד למנוע משברים כלכליים נוספים דוגמת המשבר הכלכלי של שנות ה-30. עקרון מרכזי של הסכם ברטון-וודס בוטל למעשה בשנת 1971 עם הכרזתו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על ביטול תקן הזהב כבסיס לדולר. הרקע להחלטה היה גידול בגירעון במאזן המסחרי של ארצות הברית, אשר נבע מהוצאות העתק על מלחמת וייטנאם והוביל לעלייה דרמטית באינפלציה בארצות הברית.

עם תחילת עידן הגלובליזציה, הלכו ונעלמו עקרונות ההסכם. בשנת 1989 טבע הכלכלן ג'ון ווילאמסון את המונח קונצנזוס וושינגטון, שהיה סממן המעבר לפרדיגמה כלכלית חדשה שכנתה כלכלה ניאו ליברלית. עם זאת המורשת של הסכם ברטון-וודס ששמה את הדגש על חשיבות שיתוף פעולה בינלאומי בעניני הכלכלה נותרה על כנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]