הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם הביניים, נודע גם כהסכם סיני 2, בין ישראל ומצרים נחתם ב-4 בספטמבר 1975 בז'נבה. ההסכם החליף את הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שנחתם בינואר 1974. ההסכם הושג לאחר מסע דילוגים של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום.

המשא ומתן להשגת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשא ומתן החל במסע דילוגים של קיסינג'ר בחודש מרץ 1975. ישראל הסכימה לנסיגה רחבה בסיני, עד לקו אל עריש-ראס מוחמד, אך דרשה בתמורה הכרזה על ביטול מצב הלוחמה בין ישראל למצרים. המצרים סירבו ודרשו בתמורה לאי לוחמה נסיגה ישראלית לקו הגבול הבינלאומי, וכן שההסכם יהיה בתוקף לשנה אחת.

מסע זה נכשל, וקיסינג'ר הטיל את האשמה בישראל במה שכינה "עמדותיה הנוקשות" (למעשה סירובה לסגת מעבר למעברי המיתלה והגידי ופינוי תחנת ההתראה באום חשיבה ללא הצהרה על אי לוחמה). בעקבות הכישלון הכריז נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד על מדיניות של "הערכה מחדש" של יחסי ארצות הברית וישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל נשק שהובטח בשיחות בעל פה), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשי אש"ף, והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה של ועידת ז'נבה (שלא התכנסה בסופו של דבר).

באוגוסט 1975 יצא קיסינג'ר למסע דילוגים חדש, ולאחר שבועיים הצליחו הצדדים לגשר על הפערים ולנסח הסכם. שלב זה לווה בהפגנות סוערות ובאירועי מחאה ציבורית, במיוחד של תנועת גוש אמונים.

ההסכם אושר בכנסת ב-3 בספטמבר, ברוב של 70 תומכים מול 43 מתנגדים ושבעה נמנעים. למחרת נחתם בז'נבה. לאחר חתימת ההסכם נפגשו בז'נבה משלחות צבאיות ישראליות ומצריות לגיבוש פרטים טכנים הקשורים בביצועו.

פרטי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם חזר על ההצהרה כי הסכסוך יפתר בדרכי שלום, ואף כלל סעיף שבו התחייבו הצדדים שלא לנקוט איום או להשתמש בכח.

בחלק הטריטוריאלי של ההסכם נקבע כי ישראל תיסוג מרצועה ברוחב 30-40 קילומטרים ממזרח לקו הקודם. רצועה זו כללה את מעברי המיתלה והגידי במערב סיני. המצרים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כ-10 קילומטרים מזרחה. השטח ממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם.

כן נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט הישראלים בסיני, כולל אבו רודס (והיישוב "שלהבת" שהיה ממוקם שם) ובליים. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ. כמו כן נקבעו הסדרים גם לגבי המשך הפעלת תחנת ההתראה הישראלית באום חשיבה, באזור שהועבר לפיקוח האו"ם, והפעלת תחנה מצרית מקבילה בסמוך.

בנוסף, נקבעו הסדרי הגבלה ודילול כוחות משני צדדי אזור החיץ. במסגרת ההסכם התחייבה מצרים לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ.

ההסכם לווה בהסכם ישראלי - אמריקאי, אשר פרטיו לא פורסמו לציבור בשעתו. במסגרת הסכם זה נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני, במידה שישראל לא תמצא מקורות חלופיים. כמו כן הבטיחה ארצות הברית שבמקרה של מלחמה עתידית תכין בתוך כחודשיים תוכנית חירום לאספקת ציוד צבאי לישראל. ההסכם כלל גם התחייבות אמריקאית לכך שלא תנהל משא ומתן עם אש"ף כל עוד לא יכיר בישראל, תיאום עמדות לקראת מהלכים מדיניים עתידיים, וכן לווה בהסכמי רכש של ציוד צבאי (בכללם מטוסי אף 15 ואף 16).

המצרים התחייבו במכתב לארצות הברית כי לא יתערבו במלחמה בין ישראל לסוריה, במידה שסוריה תהיה היוזמת.

בהסכם הביניים נקבע כי ההסכם יהיה בתוקף למשך שלוש שנים, ואז יוחלף בהסכם חדש. בפועל, הסכם השלום בין ישראל ומצרים החליף את הסכם הביניים בשנת 1979.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]