הסכם העברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: בעיות פיסוק, ניסוח ועיצוב.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הסכם העברה ("טרנספר") היה הסכם שנחתם ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית במטרה להציל סחורות ורכוש יהודי מגרמניה הנאצית, להעבירו לארץ ישראל ולאפשר ליהודי גרמניה להגר מגרמניה לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם.

מפגש אינטרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם "העברה" נחתם בשנת 1933 כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי שהיה מעוניין ביציאתם של יהודים מגרמניה, המוסדות הציוניים שרצו להגדיל את מספרם של היהודים בארץ ישראל, יהודים תושבי גרמניה שרצו להציל חלק מרכושם לפני הפקעתו על ידי השלטונות, ושלטונות המנדט הבריטי שהיו מעוניינים בהשקעות הון בפלשתינה-א"י וכביטוי לרצונם זה לא גרעו את רישיון העלייה שהוקצה לעולה בעל הון העולה על 1,000 לירות שטרלינג ממכסת הסרטיפיקטים שהקציבו לעלייה יהודית.

האינטרס של גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה המדיניות האנטי יהודית בגרמניה ראתה בחיוב הגירת יהודים מגרמניה החוצה.
ההסדר אפשר לנאצים גם להתמודד עם החרם הכלכלי שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על סחר החוץ של גרמניה כתגובה לחרם הכלכלי שהנאצים הטילו על היהודים. חרם של יהדות אמריקה לא עצר את הסחר הבינלאומי של גרמניה הנאצית, אבל גרם לקשיים, הסדר ההעברה אפשר לנאצים לשכנע את יהודי ארצות הברית ואלו שהושפעו מהם להפסיקו, ובכך שיפר את מצבת יתרות מטבע החוץ הגרמני.
בנוסף, נהנו הגרמנים מחלקם בהסכם, באותה תקופה עדיין ייחסו כבוד לנושא הבעלות על הרכוש וההסכם אפשר לגרמנים לקבל רכוש רב במחירים נמוכים.

האינטרס של יהודי גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המגבלות החמורות שהוטלו על יהודי גרמניה היה האיסור על הוצאת כספים, איסור שגרם למשפחות להסס האם לעזוב, גם כשהייתה אפשרות, כי חששו מחיים ללא אמצעי קיום.

ההסכם אפשר ליהודים שרצו להגר מגרמניה לארץ ישראל להציל חלק מרכושם. בנוסף, אפשר ההסכם לבעלי הון לקבל סרטיפיקט בסטאטוס של בעלי הון העולה על 1,000 לירות שטרלינג.

האינטרס של המוסדות הציוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הסוכנות הייתה לעודד עלייתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל באמצעות העברת הונם לארץ, בצורת סחורות יצוא גרמניות. הסכמי ההעברה נחתמו בין הבנק הגרמני הממלכתי לבין בנק אנגלו פלשתינה ובנק יהודי בגרמניה. משנת 1935 פעלה ההעברה בפיקוח הסוכנות היהודית. מדיניות זו איפשרה את הקמת ההעברה ואת פעילותה. במסגרת ההעברה הגיע לארץ הון רב, דבר שתרם לקליטתם של עולי גרמניה, שעלו בעלייה החמישית.

האינטרס של שלטונות המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונות המנדט נהנו הן מחלקם בהון שהגיע, הן מהציוד והמכונות, הן מהעובדה שהכספים אפשרו פיתוח מסחר ותעשייה בארץ, והן מעליית עולים משכילים ואיכותיים.

ההסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם הראשון מבין הסכמי ההעברה נחתם במאי 1933 בין חברת הנוטע לבין הגרמנים, הסכם זה היה פרי תיווכו של סם כהן, עסקן יהודי-גרמני ולכן נקרא "ההסכם של סם", בהסכם זכתה חברת הנוטע בזכיון בלעדי על ביצוע העברות רכוש עד לסך מיליון מארק גרמני מגרמניה לארץ ישראל, כך שהכספים הופקדו לזכות חשבון חברת "הנוטע" בגרמניה, והיא דאגה לבצע רכישות ציוד ולשלוח אותן לארץ ישראל.

חתימה על ההסכם השני: עקב לחצים מצד ההסתדרות הציונית והסוכנות על חברת הנוטע שיזמה את ההסכמים, והרצון הגרמני שגם גופים הקשורים לשלטון יהנו מהעמלות, הוחלט לשתף את גופי אוצר התיישבות היהודים הציוניים ואת הטמפלרים, ולכן ב-18 ביולי 1933 נחתם הסכם חדש בו נקבע כי הפקדת הכספים בגרמניה תיעשה לחשבון משותף של בנק אנגלו-פלשתינה ושל בנק הטמפלרים ("טמפלר בנק"). בנוסף, הוגדל היקף העברת הכספים לשלושה מיליון מרק,

הסכם זה לא מומש היות שהמאבק על השליטה בכספי ההעברה נמשך, ולכן הופעלו לחצים על גד מכנס (עסקן (מנהל הנוטע) ועל סם כהן להתפשר פעם נוספת.

ההסכם השלישי: אחרי משא ומתן בין חברת הנוטע להסתדרות הציונית סוכם שבנק אנגלו-פלשתינה יקים חברת נאמנות שתשמש כגוף מתווך בעסקות ההעברה, ואילו סם כהן כנציג חברת הנוטע יקבל אחוזים מהעסקאות שתבוצענה. ב-25 באוגוסט 1933, נחתם "הסכם בין מיניסטריון הכלכלה הממשלתי הגרמני לבין אנגלו פלשתינה בע"מ בדבר העברת סך 3 מיליונים מארק לארץ ישראל"

מהות ההסכם: ההסכם חל על אזרחים גרמנים תושבי גרמניה שהם "בני הגזע היהודי" ומהגרים לארץ ישראל (ובנוסף, יהודים הנמצאים באופן זמני מחוץ לגבולות גרמניה, אך שלא ויתרו על רישום מקום מגורם בגרמניה). בהסכם יש אבחנה בין יהודים המהגרים מגרמניה לארץ ישראל באופן מיידי לבין אלה המהגרים לאחר זמן מה. המהגרים מיידית צריכים להגיש בקשה מתאימה, חלק מהכסף יועבר לגופי ההעברה והיתרה תוכנס לזמן מה לזכות חשבון מיוחד מספר 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק. אלו שמתעתדים להגר בזמן כלשהו בעתיד יפקידו את כספם (מוגבל לסכום מקסימלי של 50 אלף מרק) לזכות חשבון מיוחד מספר 2 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק, עקרונית הפיקדון נותר מוקפא עד לעלייתו של המפקיד לארץ ישראל, אולם ניתן היה לרכוש בכספים אלו אדמות, וכן לבצע השקעות מוגדרות ומאושרות מראש, וזאת על מנת להבטיח מקורות הכנסה למהגרים לכשיהגרו.

משיכת הכספים בפועל: בנק אנגלו-פלשתינה יכול למשוך את כל הסכומים (בניכוי עמלות) המופקדים בחשבון 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק (כספם של המהגרים מיידית), ולרכוש בכספים אלו ציוד ומכונות המותרים לייצוא, או לשלם עבור סחורות גרמניות שהוזמנו על ידי סוחרים ויבואנים ישראליים. לכשיתרוקן חשבון 1, יוכל הבנק למשוך סכומים הנמצאים בחשבון 2.

תמורת הסכומים היה בנק אנגלו-פלשתינה צריך לפתוח בישראל חשבונות נאמנות מתאימים לזכות מפקידי הכספים, ולאפשר להם למשוך כספים אלו בלא"י.

רק אחרי שהוזמנו סחורות וסופקו לישראל היו העולים מקבלים חלק מכספם.

בשלב מאוחר יותר הוקמה חברת העברה, שהייתה בבעלותם המשותפת של בנק אנגלו-פלשתינה והסוכנות היהודית. העברה קיבלה בלעדיות הן על פעולת התיווך בין היבואנים בארץ ישראל ליצואנים הגרמנים, הן על הייבוא עצמו, הן על גביית כסף מהיבואנים בארץ בגין הסחורות שהזמינו והן על העברת התשלומים לעולים.

דרך הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה פעלו שלוש חברות תיווך: חברת הנוטע (חברת בת של בני בנימין שהייתה, כאמור, החברה הראשונה שזכתה בזכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלשתינה (שבזכות ההסכם הפכה מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת העברה. מי מיהודי גרמניה שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך להפקיד בגרמניה את כספו (במארקים גרמניים) באחד מהגופים הפיננסיים האלו שהיו בפיקוח הסוכנות היהודית, במרקים אלו היו נרכשים מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שהתקבלו מחברות ומתווכים בארץ ישראל, הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים). היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון, וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שליש מהסכום המקורי שהפקידו.

Paltreu[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמך פלטראו

סביב הסכמי ההעברה צמחו מספר חברות, הגדולה בהן חברת הייעוץ PALTREU (חבר נאמנים ארץ ישראל למתן עצות ליהודים גרמנים בע"מ), ראשי תיבות של Palaestina Treuhandstelle, שקמה במיוחד על מנת לייעץ ליהודים המעוניינים להגר איך להתמודד עם הבירוקרטיה שסביב להסכם.

מעורבותו של פייבל פולקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פייבל פולקס

בפברואר 1937 נפגשו בברלין פולקס, אייכמן, הרברט האגן והברון אוטו פון בודלשווינג, בה הציע פולקס עסקה, שבה ישולם לנאצים נתח מכספי הסכם ההעברה, והם מצדם יגבירו את זרם העולים לארץ לכדי 50,000 עולים בשנה ויתירו לכל עולה להוציא מגרמניה 1,000 לירות שטרלינג, כדי להשביע את רצון שלטונות המנדט כי העולים יהיו בעלי הון. בסיום הפגישה נתן פולקס לאייכמן והאגן רשימה של יהודים שהגרמנים סירבו לאשר את הגירתם והשניים הודיעו לו כי ישקלו את הצעתו ודרישותיו.

הרחבת ההסכם למדינות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן הורחבה תחולת ההסכם גם למדינות נוספות, צ'כוסלובקיה, הונגריה והסכם דומה נחתם על ידי חברת "חליפין" בקשר לרכוש יהודי בפולין.

ההתנגדות להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב ובקרב יהדות התפוצות, הן בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב באותה תקופה, מגע שעורר שאלות מוסריות של שיתוף פעולה עם הצורר, וכן היות שההסכם שבר באופן מעשי את החרם שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על רכישת תוצרת גרמנית, ההתנגדות התרכזה בעיקר בקרב חלק מהחוגים הרוויזיוניסטים (שיוצגו בעיקר על ידי אבא אחימאיר), על מנת למתן את הביקורת רכש סם כהן חלק מהבעלות על העיתון דואר היום, בטאון הרוויזיוניסטים, וכך היה בעל השפעה על הכתוב בעיתון.
כתוצאה מהמחלוקת החליט הקונגרס הציוני ה-19 ב-1935: 'כדי להמריץ את המשכת עליתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל מטיל הקונגרס על ההנהלה לקבל תחת פיקוחה את כל פעולות העברה'. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה מועצת הסוכנות היהודית החלטה דומה. שאלת המוסריות של הסכם ההעברה חזרה ועלתה בשנות ה-50, כאשר נחתם הסכם השילומים עם גרמניה.

בין מנהלי המשא ומתן עם הגרמנים היה חיים ארלוזורוב שכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. במשך שנים רבות החשד העיקרי ברצח ארלוזורוב ב-1933 בחוף תל אביב נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, כיוון שהתנגדו בחריפות לפעילותו במשא ומתן עם הגרמנים בקשר להסכם ההעברה. ועדת בכור, שמונתה לחקור את הרצח בדקה זאת ב-1982, במסקנותיה מ-1985 נכתב כי הוועדה לא מצאה מי היו רוצחי ארלוזורוב, אך קבעה פוזיטיבית ששני אנשי התנועה הרוויזיוניסטית החשודים ברצח, לא היו הרוצחים.

סיום הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתן של חברות ההעברה נסתיימה ב-1939 מספר חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בגלל סגר כלכלי מוחלט שהוטל על גרמניה, וזאת לאחר שכ-50,000 נפש ניצלו בזכות הסכם זה ועלו לארץ בעלייה החמישית.

חברות ההעברה העבירו לארץ ישראל כ-14 מיליון לירות שטרלינג, סכום אדיר במונחי אותה תקופה, כספים ששיקמו את כלכלת היישוב והיו המנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20.

חשבונות רדומים: חלק מהיהודים שהעבירו את רכושם דרך חברות ההעברה לא הצליחו להציל את גופם, ונספו בשואה. הכספים שהעבירו קורבנות אלו לא חולקו ליורשיהם, אין מידע מוסמך על גורל הכספים שהועברו דרך הנוטע, חשבונות חברת העברה בשנות ה-40 הועברו לניהולו של הממונה הבריטי על נכסי אויב. בשלב ראשון הורה הממונה להקפיא את החשבונות, (איסור ביצוע כל פעולה ללא אישורו) ובשלב מאוחר יותר דרש להעביר אליו את הכספים. עם הקמת המדינה עברו הכספים לניהול "הממונה על רכוש האויב" וב-18 ביולי 1968 לידי האפוטרופוס הכללי.

רק בשנת 1985 החליט האפוטרופוס לפרק סופית את חברת העברה וניהול החשבונות אוחד עם 376 החשבונות שנוהלו בבנק לאומי כממשיך חברת אנגלו-פלשתינה, לעתים חסר מידע על זהות בעלי החשבון, היות שרק בחלק מהחשבונות מופיע מספר השובר של חברת העברה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Avraham Barkai, „German Interests in the Haavara-Transfer Agreement 1933-1939“, Yearbook of the Leo Baeck Institute 35 (1990), S. 245-266
  • Werner Feilchenfeld, Dolf Michaelis, Ludwig Pinner, Haavara-Transfer nach Palästina und Einwanderung deutscher Juden 1933-1939, Tübingen 1972
  • David Yisraeli, "The Third Reich and the Transfer Agreement", in: Journal of Contemporary History 6 (1972), S. 129-148

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל