הסכם קואליציוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההסכם הקואליציוני של ממשלת גרמניה משנת 2013 מוצג על ידי נציגי מפלגות הקואליציה: זיגמר גבריאל, אנגלה מרקל והורסט זהופר.

בדמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, הסכם קואליציוני הוא הסכם בין מפלגות הקואליציה המרכיבות ממשלה. הסכם זה מגדיר את מדיניות הממשלה ותומכיה בפרלמנט באמצעות קווי יסוד, ואת בעלי התפקידים השונים שימונו מתוך הסיעות - שרים וסגני שרים בממשלה, יושבי ראש של ועדות בפרלמנט, וכדומה. הסיעות מתחייבות לתמוך בממשלה במקרה של הצעת אי-אמון, לרוב כנגד התחייבות מפלגת השלטון לתמוך במרכיבים מהאידאולוגיה שלהן.

תוכן ההסכם הקואליציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל הפרטים הבאים כלולים בהסכם קואליציוני:

  • עקרונות חלוקת תקציב המדינה, משמעת תקציבית (דרכי התמודדות עם גירעון תקציבי), קיצוצים וקווים מנחים להוצאות משרדי הממשלה.
  • עקרונות לחקיקה.
  • הבהרת עמדת הממשלה בנושאי מדיניות פנים ומדיניות חוץ.
  • נושאים נוספים בעלי חשיבות לחלק ממפלגות הקואליציה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים קרובות מובעת ביקורת על עצם קיומם של הסכמים קואליציוניים. לדוגמה, הנס-דיטריך גנשר אמר שמאז שנת 1949 עיקרון הקואליציה בפוליטיקה הגרמנית שוחק את סמכויות קביעת המדיניות של קנצלר גרמניה וכובל את ידי הממשלה.

על השימוש במונח "הסכם" נאמר שהוא מטעה, מכיוון שלא מדובר בהסכם עסקי - אין דרך לאכוף אותו ואין לו תוקף משפטי. הסכם קואליציוני הוא לא יותר ממסמך הצהרת כוונות, שמטרתו לסייע לשותפים בקואליציה לשכנע את נציגיהם לתמוך בממשלה.

בפוליטיקה ובעיתונאות הישראלית נטבע המונח 'כספים קואליציוניים' לתיאור כספים שמוקצים למפלגה מתוך תקציב המדינה לטובת מטרות שהוגדרו בהסכם קואליציוני[1]. לעתים קרובות, זוכים הכספים הקואליציניים לביקורת ועניין רב בגלל המטרות הסקטוריאליות שלהם הם מופנים והפיקוח הרופף עליהם לעומת סעיפים תקציביים רגילים.[2]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]