הסכם קנגאווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוזה קנגאווה
קומודור פרי, הנציג האמריקאי והאיש העיקרי מאחורי ההסכם

הסכם קנגאווה או חוזה קנגאווה נחתם ב-31 במרץ 1854 בין יפן לארצות הברית. ההסכם העניק לארצות הברית את הזכות לעגון במספר נמלים ביפן, קבע לוח זמנים להמשך פיתוח הקשרים בין שתי המדינות, ולמעשה פתח את יפן המסוגרת והבדלנית לארצות הברית. ההסכם נחתם בין נציגי ממשלת השוגון היפנית לבין נציג ארצות הברית, קצין הצי הקומודור מת'יו פרי. ההסכם הוא הראשון מסוגו בין מדינה מערבית ליפן, וחשיבותו היא בכך שהוא מסמל את תחילת התהליך של פתיחת יפן למערב. בעקבות ההסכם פתחו מדינות נוספות ביחסים מסחריים עם יפן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתגרות היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סאקוקו

כבר במאה ה-17 סגרה יפן את שעריה לחלוטין בפני מדינות המערב, הסתגרות זו התבטאה בהקטנה עד הפסקה לחלוטין של הסחר עם המערב והמגעים הדיפלומטיים עמו. ההסתגרות היפנית לא הייתה יחידה במינה - מדינות רבות במזרח אסיה ניתקו באותה העת את קשריהן עם המערב; כך אסרה סין תחת שושלת צ'ינג, את עגינת הספינות הזרות בה, מלבד בנמל קנטון, וכך סגרה שושלת יי את קוריאה לחלוטין בפני המערב. הסיבה למדיניות בדלנית וסגורה זו של מדינות מזרח אסיה הייתה בחששן של מדינות אלו מפני האימפריאליזם האירופאי באסיה, שגולם באותה העת בנסיונותיהן של ספרד ופורטוגל ליצור להן קולוניות באסיה.

ההסתגרות הבדלנית של מדינות מזרח אסיה ויפן בתוכן, נמשכה לאורך המאה ה-18 ועד לאמצע המאה ה-19. ייתכן כי הסיבה לכך היא שעד המאה ה-19 לא היו למעצמות המערב את היכולת ואת הרצון לנסות ולפתוח את שערי מדינות מזרח אסיה. תחת זאת הן העדיפו להתמקד בהשתלטות על אזורים פחות מאוכלסים או על אזורים המיושבים בעמים חלשים‏[1]. כך השתלטו הרוסים במאה ה-17 על סיביר ועל חצי האי קמצ'טקה, ובמאה ה-18 על אלסקה. והבריטים החלו להשפיע על הודו במאה ה-17, ובמאה ה-19 כבשו את מלאיה ובורמה.

נסיונות אירופאיים לפתיחת שערי יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיון הראשון לפתיחת שערי יפן היה מצד האימפריה הרוסית. ב-1792 שלחו הרוסים ליפן שייטת שעגנה ביפן, הרוסים ידעו כי אם יצהירו על מטרת בואה של השייטת, יאסר עליה לעגון בחופי יפן ולכן טענה השייטת כי עליה להחזיר שלושה מלחים יפנים שנאספו לאחר שספינתם טבעה. בהגיעם לחוף ביקש מפקד השייטת, להידבר עם היפנים אודות פיתוח קשרי מסחר בין רוסיה ליפן ואולם היפנים סירבו להיפגש עמו.

12 שנה מאוחר יותר שלחו הרוסים את ניקולאי רזאנוב לנגסאקי ליפן עם הדרישה כי יפן תאשר לספינות החברה הרוסית-אמריקאית העוברות בשטחה בדרכן לאמריקה, לעגון בשטחה על מנת להצטייד. משסרבה יפן לבקשתו, הורה על הפגזת כפרים יפנים לידם עבר בחזרתו לאמריקה. בשל התגרות זו החלה יפן להתכונן למלחמה מול הרוסים, אך המלחמה נמנעה בסופו של דבר בשל העובדה שרוסיה שהייתה באותו הזמן במלחמה עם נפוליאון, לא רצתה לפתוח חזית שנייה במזרח.

מעצמה אירופאית נוספת שניסתה לפתוח את שערי יפן הייתה בריטניה. ב-1808 במסגרת מלחמתה של אנגליה בנפוליאון נכנסה ספינה אנגלית לנמל נגסאקי בתואנה כי היא מחפשת ספינות הולנדיות העשויות להימצא באזור (הולנד הייתה בת בריתו של נפוליאון במלחמה), הבריטים הורשו להיכנס אך משלא מצאו את מבוקשם דרשו מהיפנים לספק להם מזון ומים ואיימו בהפגזה על חופי נגסאקי אם לא תענה דרישתם. מושל נגסאקי העניק לבריטים את מה שרצו בניגוד לאיסור היפני על מתן אספקה לכוחות זרים, ולאחר מכן הוא התאבד.

ב-1844 שלח מלך הולנד מכתב לשליט יפן בו הוא מבקש מהיפנים להיפתח יותר למערב ולהתחיל לסחור עמו, ואולם השליט היפני התעלם מן המכתב.

הדבר שהמריץ את המערב במאה ה-19 ביתר שאת לפתיחת שערי יפן, היה המהפכה התעשייתית והצורך שנוצר במדינות המערביות לחומרי גלם, כמו גם שיפור כח האש של מדינות המערב לעומת מדינות מזרח אסיה שפיגרו מאחור. כעת יכולות היו מעצמות המערב להתמודד עם הצבאות החלשים יחסית של מדינות מזרח אסיה.

ניסיונותיה של ארצות הברית לפתיחת שערי יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם ארצות הברית הייתה מעוניינת מאוד בקידום יחסיה עם יפן. ארצות הברית, ראתה פוטנציאל רב בפיתוח המסחר עם היפנים. כמו כן רצו האמריקאים ליצור תחנה ידידותית באזור אסיה, על מנת לעגון שם את ספינותיהם ללא חשש, על מנת להצטייד במקרה הצורך.

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 הגיעו ליפן מספר אוניות אמריקניות אך הללו גורשו על ידי היפנים. העניין האמריקני ביפן גבר לאחר מלחמת ארצות הברית מקסיקו ב-1846, בעקבותיה השתלטה ארצות הברית על קליפורניה והאוקיינוס השקט היה לגבולה המערבי.

ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של מת'יו פרי בשימודה

הקומודור פרי נשלח ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1852, על סף סיום תפקידו של נשיא ארצות הברית מילרד פילמור, החליט פילמור, לשלוח שייטת בפיקודו של קומודור מת'יו פרי ליפן, בדרישה שיפן תפסיק את התבדלותה לפחות כלפי ארצות הברית. פרי (1794 – 1858) היה קצין ותיק בצי האמריקאי שחקר ביסודיות את המעט שהיה ידוע במערב על יפן.

פרי הגיע ליפן ביולי 1853, עם שתי פריגטות קיטור ושני סלופים מלחמתיים, כשעל סיפונן 750 חיילים. הנמל היחיד בו הותרה באותה העת עגינת ספינות זרות היה נמל נגסאקי, אף על פי כן, בצעד מתריס, לא פנתה השייטת לכיוון נגסאקי, אלא לכיוון הבירה אדו (טוקיו היום) . פרי עגן ליד החוף ודרש להיפגש עם קיסר יפן או עם שליח מטעמו שימסור לו מכתב מנשיא ארצות הברית. היפנים התנגדו ליצירת קשר עם פרי, אך הם הבינו כי לאור הכוח הרב שאיתו, הם אינם יכולים לסרב. לבסוף הועבר המכתב לשליח יפני ב-14 ביולי.

ההתלבטות היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיתוך עץ יפני של אנשי הצי האמריקאיים ופרי במרכז

מכתבו של נשיא ארצות הברית הביך את ממשלת השוגון. המכתב נשלח ממדינה חזקה מבחינה צבאית, כך שהייתה סיבה טובה לחשוש מהידרדרות היחסים לכדי מלחמה. מצד שני חשש השלטון היפני כי אם יענה לדרישות האמריקאים ויפתח את שעריו, ייראה הדבר בעיני הציבור היפני ובעיני מתנגדי המשטר כחולשה.

על מנת ליצור תדמית של החלטה משותפת, ראש מועצת השרים, אבה מסאירו רצה לקבל את הסכמת נציגי העם למהלך. הוא ביקש מראשי האצולה והפקידים הבכירים בממשל, להביע דעתם ביחס לבקשת האמריקאים. למרות התנגדות הנשאלים לבקשה האמריקאית, החליט מסאירו להיענות לבקשה תוך שהוא מתעלם מדעת הרוב.

חתימת החוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 במרץ 1854 נחתם ההסכם בעיירה קנגאווה שבסמוך לבירה אדו, ולא בעיר הבירה עצמה על מנת להימנע מחיכוכים עם מתנגדי המשטר. ההסכם קובע כי ארצות הברית תורשה להיכנס לנמלים שימודה (ליד אדו) והקודאטה (באי הצפוני הוקאידו), יפן תדאג למלחים אמריקאים שיקלעו לשטחה, ואם ייחתמו הסכמים בין יפן לבין מדינות אחרות, תקבל ארצות הברית לפחות את אותן זכויות שתקבלנה מדינות אחרות.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכות הסכם קנגאווה היו מרחיקות לכת מבחינת יפן. על אף שהזכויות שהוענקו לארצות הברית לא היו משמעותיות, היה זה הסכם ראשון בין יפן למדינה מערבית והוא סימל את פתיחתם של שערי יפן בפני מדינות מערביות נוספות. בעקבות הסכם זה, חתמו גם בריטניה, צרפת, הולנד ורוסיה על הסכמים שהיוו למעשה את הסדק בין יפן לעולם החיצון. כמו כן פתח ההסכם פתח בפני הסכמים נוספים בין יפן לארצות הברית. כך חתמה יפן ביולי 1858, על חוזה סחר, עם הנציג האמריקאי שהגיע ליפן טאונסנד הריס.

לטווח הרחוק סימן הסכם קנגאווה את סיום המדיניות הבדלנית של יפן שנמשכה 220 שנה, ותחילת עידן של פיתוח קשרים מסחריים ודיפלומטיים עם המערב. ב-1860 אפילו ביקרה משלחת יפנית בארצות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בן עמי שילוני, "יפן המודרנית".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]