הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מולוטוב חותם על ההסכם (מאחוריו נראים ריבנטרופ וסטלין)

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ערב מלחמת העולם השנייה, ב-23 באוגוסט 1939, לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית ב-22 ביוני 1941 עת החל מבצע ברברוסה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין גרמניה לפולין היו תקינים אחרי חתימת הסכם אי-ההתקפה ב-1934, עד אשר החליטה גרמניה לדרוש כי העיר החופשית דנציג (שהייתה קשורה עם פולין בהסכם מכס) והמסדרון הפולני, אשר ניתן לפולין בחוזה ורסאי יסופחו אליה. שר החוץ הפולני, יוזף בק, דחה את תביעות גרמניה, למרות הצבא החלש של פולין (שעיקר כוחו היה חיל הפרשים), משום שקיבל ערבויות מבריטניה ומצרפת לעזרה במקרה של התקפה. היטלר לא הרפה והמשיך לאיים במלחמה, כי חשב שיצליח לחזור על הישגיו בסיפוח חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה. פולין הייתה נחושה בדעתה, למרות הסכמת המעצמות לסיפוח דנציג לגרמניה אם זו תיתן ערבויות למסחר של פולין. היטלר לא חשש ממדינות המערב, אך חשש מתגובת ברית המועצות ולכן לא תקף. הוא סירב להצעות תיווך הונגריות, איטלקיות ובינלאומיות בין גרמניה לפולין, מן הצד השני לסטלין היו תוכניות משלו לבצע מהפכה עולמית. סטלין קיים שיחות על ביטחון משותף עם צרפת ואנגליה ומצד שני החליף את שגריר ברית המועצות בברלין, יעקב סוריץ היהודי ובמקומו נשלח מרקלוב.

ההשמצות והעלבונות ההדדיות נעלמו, נפתח שלב חדש. לאחר הסכם מינכן הדיח סטלין את שר החוץ מקסים ליטבינוב ומינה את ראש הממשלה ויאצ'סלב מולוטוב כשר החוץ.

המניעים להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה חששה מתגובת ברית המועצות לפלישה לפולין ולכן כדי לוודא שהפלישה לא תיראה כהכרזת מלחמה נגד ברית המועצות, גרמניה רצתה בהסכם עמה, כמו כן היטלר רצה למנוע מלחמה בשתי חזיתות כשיתקוף את המערב. עם זאת, הוא שיער (וצדק) שהסכם עם ברית המועצות יחליש את ערנותה, ובמקרה של סכסוך עמה, פולין תהווה שיפור עמדות אסטרטגי כלפיה. כמו כן גרמניה תוכל לנצל את אוצרות הטבע של פולין, לחיזוק המשק והצבא שלה כחלק מהאידאולוגיה של מרחב מחיה. בנוסף לכך היטלר רצה למנוע הסכם של המערב וברית המועצות נגדו.

ברית המועצות רצתה את הרחקת הצבא הגרמני ממנה. הצבא האדום לא היה מוכן למלחמה עקב הטיהורים הגדולים שערך סטלין. מעבר לחוסר המוכנות הצבאי, סטלין, שחזה באוזלת ידו של המערב בצ'כוסלובקיה, לא סמך על עזרת המערב. בכלל שררו יחסים רעועים בין ברית המועצות למערב עקב החשש של מנהיגי המערב מהקומוניזם. שיקול נוסף היה השלטת הקומוניזם באזורי השפעה שיקבל וברצון למחוק את חרפת הסכם ברסט-ליטובסק.

תוכן ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו על התרשים להגדלה

לאחר מספר פגישות בין דיפלומטים של המדינות נפגשו שרי החוץ במוסקבה וחתמו על ההסכם ב-23 באוגוסט 1939.

הסכם גלוי:

  1. אי-התקפה הדדית
  2. במקרה של מלחמה של אחת מהן עם מדינה שלישית, המדינה השנייה לא תגיש סיוע למדינה השלישית.
  3. אף מדינה לא תצטרף לברית מדינית או צבאית נגד המדינה השנייה.

הסכם חסוי:

  1. חלוקת אזורי ההשפעה במזרח אירופה: פינלנד לטביה ואסטוניה יהיו תחת השפעת ברית המועצות בעוד שליטא תהיה תחת השפעה גרמנית. בהמשך הוסכם שגם ליטא תעבור לשליטת ברית המועצות (ראו כיבוש המדינות הבלטיות).
  2. אם תפרוץ מלחמה פולין תחולק ביניהן.
  3. אזור בסרביה (ששייך לרומניה) יעבור להשפעת ברית המועצות.

לאחר החתימה על ההסכם, העניק סטלין להיטלר את כל הקומוניסטים הגרמנים והאוסטרים, שהוחזקו במחנות סוביטיים לידי הגסטאפו.

משמעויות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם איפשר להיטלר לממש את איומו כלפי פולין. ספק אם היה פולש בלי הסכם עם ברית המועצות, אי לכך יש הרואים גם את סטלין כאחראי למלחמה שתפרוץ. בנוסף, ההסכם חיזק את גרמניה – הוא נטרל את ברית המועצות מבחינתה, וגרם לה לחשוב שאולי יש לה בעלת ברית כנגד הבריטים. ההסכם גם ביטל את הסכם אנטי-קומינטרן, דבר המעיד כי היטלר לא ייחס חשיבות להסכמים.

סטלין האמין כי ההסכם לטובתו וכי גרמניה תיגרר למלחמה מתישה עם בריטניה ומערב אירופה. מלחמה כזו תקל על הגברת השפעת הקומוניזם בעולם, פוליטית וייתכן כי גם צבאית.

העולם נוכח כי ברית המועצות אינה המדינה האנטי-פשיסטית ושוחרת השלום כפי שטענה בזמן הצטרפותה לחבר הלאומים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]