הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכמי לונדון הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין מנהיג תנועת העבודה ביישוב, דוד בן-גוריון, לבין מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, כחלק מהניסיון לפייס ולגשר על הפערים בין שתי התנועות בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. ההסכמים נחתמו בלונדון, אנגליה, בתיווכו של פנחס רוטנברג במסגרת של 16 פגישות שהתקיימו בין בן-גוריון וז'בוטינסקי בתקופה של חודש. לאחר שנים של אלימות ויריבות קשה בין שתי התנועות ביישוב היהודי הייתה זאת נקודת השיא בהתקרבות בין שתי התנועות והמנהיגים שלהן בניסיון לאחות את הקרע בתנועה הציונית.

הרקע להסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפא"י והתנועה הרוויזיוניסטית, תנועות אידאולוגיות שפעלו במסגרת התנועה הציונית, היו שרויות ביריבות שהלכה והחריפה. עצם הקמתה של התנועה הרוויזיוניסטית הייתה מעין התנגדות לתוכניות המדיניות של מפא"י, שהייתה התנועה השלטת בתנועה הציונית, והצעת תוכנית חלופית לציונות ולדרכי פעולתה.

מקור כוחה של מפא"י היה בעיקר ביישוב העברי בארץ ישראל, בעוד התנועה הרוויזיוניסטית נשענה על היהודים אנשי המעמד הבינוני בגולה. בקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931, התקיימה המערכה הפוליטית הראשונה בין מפא"י בראשות בן-גוריון לרוויזיוניסטים בראשותו של ז'בוטינסקי. שני הצדדים יצאו זה נגד זה בהתקפות בוטות כשהנושא העיקרי של המחלוקת היה המדיניות הציונית. ההנהלה הציונית, בראשות חיים ויצמן, ניהלה מדיניות של שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ויתרה על חלק מהמטרות המדיניות של הציונות והסתפקה בפיתוח היישוב היהודי בארץ בקצב שהממשלה הבריטית הייתה מוכנה לאשר. למדיניות זו התנגדו הרוויזיוניסטים שדרשו להפעיל לחץ מדיני על הממשלה הבריטית ולאלץ אותה לאמץ את המדיניות שהתחייבה לה בהצהרת בלפור.

המאבק הפנימי בתנועה הציונית בא לידי ביטוי גם ביישוב היהודי בארץ ישראל. התקיים מאבק על השליטה בשוק העבודה כשהסתדרות העובדים הכללית מנסה ליצור מונופול בשוק זה. בנוסף, התקיים מאבק אידאולוגי בין מפא"י הסוציאליסטית לרוויזיוניסטים שדגלו בציונות לאומית. המאבק הפנימי הביא את היישוב אל סף מלחמת אחים. החרפת המאבק באה לידי ביטוי כאשר חיים ארלוזורוב, שהיה מהבולטים באנשי מפא"י ודגל במדיניות פייסנית ביחס לבריטניה, החל במשא ומתן עם השלטונות הנאצים בגרמניה, לביצוע "העברה" של רכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל באמצעות סחורות גרמניות. ז'בוטינסקי הכריז על חרם יהודי כללי על כל תוצרת גרמנית בעידוד ותמיכה של יהודים בגולה ואפילו בקרב חוגי הפועלים בארץ. ארלוזורוב נרצח מספר ימים לאחר שחזר מהמשא ומתן בגרמניה. מפא"י וההסתדרות האשימו ברצח את הרוויזיוניסטים, מה שהחמיר את המאבק הפנימי ביישוב ואיים על קיום המפעל הציוני.‏[1]

בקונגרס הציוני ה-18, בשנת 1933, באה לידי ביטוי האשמת הרוויזיוניסטים ברצח כשמספר הצירים שזכו בו היה נמוך מהקונגרס הקודם בשנת 1931. לעומת זאת, הרוויזיוניסטים לא אבדו מכוחם בגולה והקואליציה שהקימה מפא"י נתמכה רק על ידי מחצית מהצירים בקונגרס. מפא"י הצליחה לכפות לראשונה נשיאות ללא הרוויזיוניסטים כשבן-גוריון נכנס להנהלה הציונית בזמן שהוא עדיין מכהן כמזכ"ל ההסתדרות.

רצח ארלוזורוב המשיך להשפיע על מערכת היחסים ביישוב היהודי בארץ בין הפועלים והרוויזיוניסטים. שלושה חשודים, חברי התנועה הרוויזיוניסטית, נעצרו בחשד לרצח: אבא אחימאיר שהקים את "ברית הבריונים" והיה קיצוני בדעותיו נחשד בתכנון הרצח, ואברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט נחשדו בביצועו. שני האחרונים זוכו מאשמת הרצח ב-20 ביולי 1934, בעוד אחימאיר ישב שנה במעצר ולבסוף נשפט על הקמת "ברית הבריונים" בלי קשר לרצח ארלוזורוב ונידון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

גם אחרי שזוכו השלושה מאשמת רצח ארלוזורוב המשיכה מפא"י להאשים את הרוויזיוניסטים בביצוע הרצח שלטענתה היה פוליטי. כל מי שהיה בעד הרוויזיוניסטים וזכאותם בכל מה שקשור לרצח נידון להשתקה ולנידוי.

המשא ומתן הגלוי שקדם להסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ימים לאחר הזיכוי של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, ז'בוטינסקי יצא ביוזמת שלום המכוונת כלפי מפא"י. ב-31 ביולי 1934 פרסמה הצה"ר בסוכנות הידיעות היהודית המרכזית "אגרת שלום" הקוראת למפא"י לשבת לשולחן המשא ומתן במטרה להשיג "מודוס ויוונדי" לפעילות התנועה הציונית. הפנייה הרשמית למפא"י הגיעה לאחר שבוע והחלו דיונים במרכז מפא"י על התגובה ל"אגרת השלום". מפא"י התחבטה האם להיכנס למשא ומתן עם התנועה הרוויזיוניסטית ובסוף בחרה שלא להגיב באופן ישיר ל"אגרת השלום". ב-24 באוגוסט 1934 פרסמה מפא"י קריאה למשא ומתן עם כל המפלגות בתנועה הציונית.

במקביל החלו דיונים דומים בהנהלה הציונית ב-6 באוגוסט 1934. שאיפתה הייתה לקיים דיאלוג כלל-תנועתי והתקבלה החלטה לזמן את הסיעות השונות בתנועה הציונית לשיחות על השכנת שלום בתנועה. הזמנה זו דומה להחלטת מפא"י ולכן לא התקיימו שיחות ישירות בין נציגי מפא"י ונציגי הסיעות השונות אלא רק שיחות בראשות נציגי ההנהלה הציונית. כחלק מתהליך זה התקיימו שתי שיחות עם נציגי התנועה הרוויזיוניסטית ב-8 באוקטובר 1934.

בלי קשר למשא ומתן בין ההנהלה הציונית והתנועה הרוויזיוניסטית, התנהלה פגישה בין ראשי שתי הסתדרויות העובדים בארץ, ביוזמת פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, שהיה מגדולי המעסיקים ביישוב. היה ניסיון לאחד בין "הסתדרות העובדים הכללית" ו"הסתדרות העובדים הלאומית" במטרה להגיע להקמת לשכת עבודה כללית שתהיה אחראית על חלוקת העבודה במשק לכלל העובדים ועל יישוב המחלוקות בין עובדים ומעבידים. את "הסתדרות העובדים הכללית" ייצגו דוד רמז שהיה יו"ר ההסתדרות, וברל רפטור שהיה חבר מרכז מפא"י. את "הסתדרות העובדים הלאומית" ייצגו עקיבא ברון שהיה מזכ"ל הארגון, ואברהם וינשל שהיה יו"ר הצה"ר בארץ ישראל. פגישה זו לא השיגה את מטרתה כיוון שנציגי הרוויזיוניסטים דרשו לדון בשאלות מדיניות שלטענתם עמדו בבסיס המחלוקת בין התנועות ולא בשאלת לשכת העבודה.

המשא ומתן החשאי - הסכמי לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השיחות בין הנציגים הרוויזיוניסטים לנציגי ההנהלה הציונית, שבהן לא הושג דבר, הבין בן-גוריון שהנציגים הם רק שליחים של ז'בוטינסקי וכדי להתקדם במשא ומתן עליו להפגש איתו פנים אל פנים. בין 10 באוקטובר 1934 ל-11 בנובמבר התקיימו 16 פגישות בין ז'בוטינסקי ובן-גוריון כשבחמש מהן נכח גם פנחס רוטנברג, שהיה המתווך בין הצדדים. הפגישות התקיימו בחשאי, בלי ידיעתם של חברי התנועות בארץ ובלי התייעצות איתם או עם ראשי התנועות. המשא ומתן נחלק לשניים: החלק הראשון כלל 7 פגישות והוקדש לדיונים בנושא האלימות בין המפלגות והיחסים בין הפועלים. החלק השני כלל 9 פגישות ובו דנו בהסכם שלום כולל שהיה אמור להביא לסיום הסכסוך הפוליטי בין המחנות בתנועה הציונית.

הסכם "נימוסי הפולמוס המפלגתי" שדן בנושא האלימות בין המפלגות כלל 7 סעיפים והם:

  1. התחייבות להימנע מכל אמצעי מלחמה מפלגתיים היוצאים מגדר ויכוח אידאולוגי ופוליטי.
  2. איסור מפורש על טרור ומעשי אלימות בכל התנאים, כולל הטפה לטרור ואלימות.
  3. התחייבות למנוע הפרת ההסכם בדבר יחסי העבודה בין התנועות.
  4. התחייבות לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע "מעשה בלתי הוגן במלחמה המפלגתית", כגון: עלילה, דיבה, פגיעה בכבוד אישים והפצת ידיעות שקר.
  5. איסור על שיתוף פעולה בין יריבים פוליטיים לבין ממשלות המתנגדות לזרם כלשהו בתנועה הציונית.
  6. איסור על הפרעה לאסיפות.
  7. התחייבות של כל המפלגות להעניש את החברים, אשר יפגעו באחד הסעיפים בהסכם, באחד מהעונשים הבאים: נזיפה, קנס, הפסקה זמנית של חברות וגירוש מהמפלגה.

הסכם זה נכנס לתוקף באופן מיידי ולא דרש אישורים של המוסדות אותם ייצגו בן-גוריון וז'בוטינסקי. לעומתו, "הסכם העבודה בין ההסתדרות והעובדים הרוויזיוניסטים" לא נכנס לתוקף לאחר החתימה כיוון שהיה זקוק לאישור של הסתדרויות העובדים בשני הצדדים. הצעת ההסכם שהוגשה להסתדרויות העובדים בארץ כללה 13 סעיפים והם:

  1. חלוקת עבודה שוויונית בין כל הפועלים על פי חוקת תור מוסכמת.
  2. התחייבות למנוע תחרות בין הפועלים על ידי הרעת תנאי עבודה.
  3. שיתוף פעולה לשם השלטת עבודה עברית בכל ענפי המשק היהודי.
  4. מתן אפשרות לריכוז עובדים במקום עבודה אחד לפי מידת האפשר.
  5. חלוקת העבודה תעשה בכל ענף על פי מפתח מוסכם.
  6. עד שתקום לשכת עבודה אחת, מתן אפשרות לכל הסתדרות לקיים לשכת עבודה משלה.
  7. תיאום קבוע בין לשכות העבודה, לצורך חלוקת העבודה בין הנרשמים בשתי הלשכות.
  8. במצב בו לא הצליחו מזכירי שתי לשכות העבודה להגיע להסכמה, יועבר הדיון לוועדה ארצית.
  9. הוועדה הארצית תורכב משני באי כוח של ההסתדרויות ובורר שלישי שיוסכם ביניהן.
  10. מקום עבודה בו כל הפועלים שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השנייה הוא פחות מ___אחוז מהפועלים במקום העבודה (אחוז החברים לא נקבע) יקבעו התנאים שעל פיהם תוכרז שביתה, על ידי ההסתדרות בעלת הרוב במקום, וההסתדרות השנייה מתחייבת לא לשלוח פועלים למקום העבודה, עד גמר השביתה.
  11. מקום עבודה בו אחוז חברי ההסתדרות השנייה מגיע עד___אחוז (אחוז החברים לא נקבע), לא תוכרז שביתה מבלי שתוצע קודם בוררות חובה. אם ידחה המעביד את הצעת הבוררות, או פסק דינה, רשאי הרוב להכריז על שביתה המחייבת גם את המיעוט. יחד עם זאת, לא יוכל המיעוט לעכב שביתה בשלושה מקרים: אם ידרוש המעביד מהפועל לא להיות חבר בהסתדרות פועלים כלשהי, אם המעביד מרע את תנאי השכר, אם המעביד מפטר עובדים ללא סיבה מספקת.
  12. הידברות מתמדת בין נציגי שתי ההסתדרויות.
  13. תוקף ההסכם, עד לכינון מועצה כלכלית ולכינון חוקת עבודה.

שני הסעיפים, 10 ו-11 נשארו פתוחים. סעיפים אלה קובעים את אחוז המיעוט אשר ישפיע על תהליך קבלת ההחלטות בדבר פתיחת שביתה. הסעיף מתייחס ברובו לפועלים הרוויזיוניסטים כיוון שכמעט ולא היו מקומות שבהם היו הפועלים הרוויזיוניסטים רוב. בן-גוריון הציע שהאחוז ייקבע על 25% בעוד ז'בוטינסקי הציע 15% בטענה שבשום מקום עבודה לא מגיעים הפועלים הרוויזיוניסטים ל-25%. שני הסעיפים הללו ריכזו את מרבית ההתנגדות להסכם והיוו את לב ההסכם כולו.

ב-31 באוקטובר החל המשא ומתן על ההסכם השלישי שנועד לפתור את הבעיות הפוליטיות בין הצה"ר והתנועה הציונית. לאחר ימים ארוכים של פגישות בין שני האישים, שנמשכו שעות ארוכות, נחתם הסכם שעיקריו הם:

  1. התחייבות של שני הצדדים לאשר את שני ההסכמים הראשונים עד ל-26 בנובמבר 1934.
  2. התחייבות של בית"ר לבטל את פקודות מספר 60 ו-68.
  3. הפסקת פעולת פסק הדין השולל סרטיפיקטים מבית"ר.
  4. סיום המשא ומתן על הסכם העבודה - קביעת אחוז המיעוט.
  5. המשך המשא ומתן בשאלות ציוניות לאחר אישור כל הסעיפים הקודמים.

כשנחתם ההסכם השלישי, נסתיים למעשה המשא ומתן, ולא חודש למרות שסוכם על כך.‏[2]

קבלת ההסכמים על ידי המפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנה הרוויזיוניסטי בארץ ישראל נמתחה ביקורת על ההסכמים שפורשו כניסיון למנוע את פרישת התנועה מההסתדרות הציונית. למרות ההתנגדות למשא ומתן עם מפא"י מכיוון ראשי התנועה בארץ, אושרו ההסכמים בוועידת הצה"ר בכינוס העולמי השישי בקראקוב, כיוון שז'בוטינסקי הפעיל לחץ וכינס לצידו את ראשי הצה"ר בגולה.

במחנה הפועלים המצב היה יותר מסובך כיוון שאת הסכם העבודה הייתה צריכה לאשר "הסתדרות העובדים הכללית" ובין חבריה, חוץ ממפא"י, היו גם גופים אחרים, כמו השומר הצעיר, שהתנגדו להסכם. קבוצת המתנגדים כללה את הדור הצעיר במפא"י, הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר בראשות יצחק טבנקין. בקבוצת התומכים בהסכם היו ראשי ההנהגה הוותיקה, פעילי המושבות והמרכז החקלאי. בסופו של דבר נדחה הסכם העבודה על ידי "הסתדרות העובדים הכללית" לאחר משאל שנערך בקרב כל חבריה ב-24 במרץ 1935, ברוב של 16,474 נגד 11,522. דחיית הסכם העבודה הביאה לנפילת שלושת ההסכמים שהושגו בפגישות בלונדון וכך קרס כל המשא ומתן.

לאחר ההסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'בוטינסקי אירגן פטיציה בתביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לשם קליטת המוני היהודים הנרדפים בגולה. בן-גוריון ראה בעצם הגשת הפטיציה לחבר הלאומים כהפרת המשמעת הציונית. הוא הצליח לגבש רוב בוועד הפועל הציוני לתקנה הקובעת שקבלת המשמעת הציונית היא תנאי לחברות בתנועה הציונית. במחאה על פעולה זו פרשה התנועה הרוויזיוניסטית כולה מההסתדרות הציונית והקימה את הצ"ח - הסתדרות ציונית חדשה, שתפעל לפי המדיניות של ז'בוטינסקי. הרוויזיוניסטים לא השתתפו בקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935. בקונגרס זה בן-גוריון הפך לראש הסוכנות ולאישיות הדומיננטית בהנהלה הציונית בעוד ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים נדחקו לשולי הפעילות המדינית הציונית.

המחזה "הילכו שניים יחדיו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"'הילכו שניים יחדיו" הוא מחזה היסטורי מאת אברהם ב. יהושע, העוסק בפגישות שנערכו בשנת 1934 בלונדון, בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, בתיווכו של רוטנברג. במחזה מוצגות שתי פגישות בלבד, הראשונה והאחרונה. תוכן המחזה הוא פרי רוחו של המחבר, אך הוא מתבסס על עובדות היסטוריות אודות האישים המשתתפים בו. המחזה יצא לאור כספר בשנת 2012, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובאותה שנה הועלה בהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון אנסמבל הרצליה, בבימויו של עודד קוטלר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים אבן, הפילוג בציונות - מדוע הקים ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית החדשה, ראובן מס, 1992.
  • יעקב גולדשטיין ויעקב שביט, ללא פשרות - הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי וכשלונו, יריב הדר, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם שריד, לשלטון בחרתנו - בן-גוריון וז'בוטינסקי, המאבק על ההגמוניה ביישוב ובציונות 1930-1935, 2005.
  2. ^ לוי קובי, המשא ומתן להשכנת שלום בתנועה הציונית - 1934, עבודת MA אוניברסיטת בר-אילן, 2004.