הסכמי הלסינקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריך הונקר (בשמאל) והלמוט שמידט (בימין) בוועידה בהלסינקי

כחלק ממדיניות הדטאנט, במהלכה הופשרו היחסים המתוחים של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, חתמו מדינות מזרח אירופה ב-1975 על הסכמי הלסינקי בהם התחייבו לשמור על זכויות אדם וחירויות יסוד. בדיונים על ההסכמים השתתפו נציגים מ-35 מדינות, כולל מדינות אירופה, קנדה וארצות הברית.

ההסכם שנחתם לבסוף באוגוסט של אותה שנה היה הסכם הצהרתי שיצר את הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) והיווה נקודת ציון ומפנה חשובה במאבק העולמי למען זכויות מיעוטים במדינות דיקטטוריות, וכן ייצג תפנית חשובה עבור יהדות ברית המועצות. החתומים על ההסכם הסכימו להכיר בגבולות אירופה והמזרח התיכון והבטיחו שיתוף פעולה כלכלי עתידי. למעשה, ההסכמים יצרו את הלגיטימיות של חלוקת אירופה לאזורי השפעה סובייטים ומערביים, ולאורך זמן התאפיינו בערעור הלגיטימיות של המשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה ובערעור הסדר האירופאי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]