הסכסוך בדרום הפיליפינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קשרי המוסלמים עם הפיליפינים החלו בין סוף המאה ה-9 לתחילת המאה ה-10. ידוע כי בתחילת המאה ה-14 סוחרים מוסלמים התיישבו באי הולו שבפיליפינים וקיימו קשרי נישואין עם האליטה המקומית. האסלאם התפשט גם לדרום מינדנאו ולפיליפינים החלו לנהור אנשי דת מוסלמיים ממלזיה.

האוכלוסייה המוסלמית בפיליפינים הטרוגנית ואינה חולקת שפה אחת משותפת כמו בקהילה המוסלמית בתאילנד ובבורמה. בדרך כלל חיות הקבוצות המוסלמיות בנפרד זו מזו ומהרוב שאינו מוסלמי, אך ישנן גם קהילות מעורבות. הזהות האסלמית היא רכיב מרכזי עבור המוסלמים בפיליפינים וגוברת על השתייכות התושבים המקומיים לעדות שונות.

למן קבלת העצמאות מארצות הברית ב-1946 כללה הרפובליקה הדמוקרטית גם את איי הדרום המיושבים במוסלמים. השלטון המרכזי ראה באיים מינדנאו וסולו נכס אסטרטגי, פוליטי וכלכלי, ולכן התנגד בחריפות לאוטונומיה מוסלמית באזורים אלה.

בשנות ה-60 החלו להגיע לאזור מטיפים ממדינות מוסלמיות, בעיקר ממדינות המזרח התיכון ואלו גילו מעורבות רבה ועניין רב בגורל בני המורו. המורו גם הוזמנו להשתתף בכנסים פאן-אסלאמיים והחלו להשתתף במצוות החאג'. החלו השקעות ניכרות של המדינות הערביות בתשתיות ובמבני הדת המקומיים. הדבר גרם ליצירת הזדהות חזקה יותר בין בני המורו לבין עצמם ובין בני המורו לשאר המוסלמים. לגורמים אלה ניתן להוסיף את העובדה שהחזקת חלק גדול מהנפט בעולם בידיים מוסלמיות תרמה לתחושת הביטחון של המוסלמים בכלל והמורו בפרט. פעולות ההתיישבות של הנוצרים מהאיים הצפוניים יותר אל הדרום הצפוף יחסית בו ישבו המורו היה גם כן אחת מהסיבות לשנאת המורו כלפי ממשלת הפיליפיניים. הממשלה עשתה עבודה טובה בסלילת כבישים ובהדברת מחלות, דבר שהפך את האיים הדרומיים למושכים במיוחד עבור המתיישבים מהצפון והחל עוד גל הגירה שלהם. בסיום גל ההגירה נשארו המוסלמים רוב רק ב-5 מ-23 האזורים המסורתיים שלהם במינדנאו, סולו ופלאוואן. החלה רדיקליזציה של המוסלמים.

בשנות ה-60 פרץ המתח להתנגשויות ובשנת 1969 הפכו ההתנגשויות לקבועות. עד סוף שנת 1971 אבדה השליטה הצבאית של הממשלה המרכזית בחלקים המוסלמיים של הפיליפינים כאשר הכנופיות הנוצריות והמוסלמיות נלחמות אלו באלו והמוסלמיות ולפעמים אף הנוצריות גם בצבא (וכמובן גם להפך). הצבא התקשה להשליט את הסדר בדרום הפיליפינים. המוסלמים הקימו את החזית הלאומית לשחרור בני המורו – MNLF. החזית התאמנה מחוץ לפיליפינים וקיבלה נשרים מהמדינות המוסלמיות. היא הוקמה דווקא על ידי קומוניסט לשעבר שהעדיף להקים את החזית וכך לפרוש מהקומוניסטים משום שלפי דעתו לא העניקו הקומוניסטים חשיבות רבה מספיק לבעיית בני המורו.

החל מאמצע שנת 1972 המאבק בין המוסלמים לבין הנוצרים הסלים והפך למעשה למאבק של כוחות הממשלה והנוצרים נגד המוסלמים. החזית של בני המורו מנתה כמה אלפים (5000-30000), כאשר חלק מהלוחמים אינם קבועים. לא היה ברור מה היא האידאולוגיה של חזית בני המורו. במניפסט שלה דרשה התנועה את שחרור כל אדמות המורו, הקמת מדינה עצמאית של המורו שתנוהל על פי חוקי האסלאם, כאשר התושבים הבלתי מוסלמים יוכלו להישאר אך רק אם הם יוותרו על האזרחות הפיליפנית שלהם. נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס הבין כי מדובר במאבק רציני ולכן נקט שיטה מורכבת של המקל והגזר המשלבת פיתוח כלכלי של האזורים המוסלמיים עם התקפות צבאיות על בני המורו ועם לוחמה פסיכולוגית כנגד המנהיגות של בני המורו.

נושא המאבק של בני המורו עלה לדיון בוועידת שרי החוץ של המדינות המוסלמיות. ערב הסעודית ולוב לחצו להפעלת אמצעים כבדים ככל האפשר כדי להגן על בני המורו. אינדונזיה ואפילו מלזיה התנגדו להפעלת אמצעים חריפים מתוך חשש שהמודעות האתנית תזרום למדינות הרב-לאומיות שלהם ותפלג אותן מבפנים וכך חשבו גם מספר מדינות מוסלמיות אחרות. מתוך חשש מהפסקת אספקת הנפט הצהיר מרקוס מספר הצהרות פרו-מוסלמיות ואנטי ישראליות. היות שאמירות כאלה נחשבו מאוד בעולם הערבי, ולמעשה העולם הערבי החשיב בעיקר את היחסים עם מדינה כלשהי על פי העמדה שלה ביחס לישראל, לא רצו מדינות ערב ללחוץ יותר מדי על מרקוס.

ועידה נוספת של המדינות האסלאמיות ב-1974 הפחידה מאוד את מרקוס והוא חשש מחרם הנפט על מדינתו והיה מוכן לוותר על ניצחון צבאי נגד בני המורו בתנאי שלא יוטל עליו חרם נפט והריבונות הפיליפינית בדרום תישאר על כנה וכל שיוענק לבני המורו תהיה אוטונומיה בלבד. דרישות דומות דרשו ממרקוס מדינות ערב, כי יקים אוטונומיה לבני המורו ויפסיק את ההגירה המוסלמית. בשנת 1976 מרקוס הגיע למסקנה כי מי שקרוב ביותר לחזית המורו הוא דווקא מועמר קדאפי שכן מנהיגי התנועה הסתתרו אצלו והוא היה המשקיע העיקרי בחזית המורו. הושג הסכם טריפולי המעניק אוטונומיה מצומצמת למורו אלא שמרקוס התעקש לערוך משאל עם על פי החוקה הפיליפינית בנושא קבלת או דחיית ההסכם. יישום ההסכם אם כן נקלע לבעיה קשה עוד לפני שהחל.

מרקוס החליט להעניק אוטונומיה לבני המורו ב-13 מחוזות ולפני זה לערוך משאל עם במחוזות הללו. ב-8 מהם נדחתה התוכנית על ידי הרוב הנוצרי. האזורים בהם ישבו מורו, הן האזורים בעלי הרוב המוסלמי והן בעלי הרוב הנוצרי אוחדו וקיבלו אוטונומיה. לוחמי החזית בולבלו על ידי משאל העם והקמת האוטונומיה ורבים מהם נכנעו או אף קיבלו משרות באוטונומיה.בינתיים בשנת 1977 התפצלה מהחזית הלאומית לשחרור בני המורו חזית השחרור האסלאמית של המורו (MILF). דעותיהם של המנהיגים הערבים התחלקו, במי יש לתמוך. ממשלת הנשיאה קוראסון אקינו ניסתה להגיע להסכם עם החזית הלאומית לשחרור בני המורו. מנהיג התנועה אף הוזמן לבקר בפיליפינים. הדבר עורר חשד בקרב הנוצרים ומנהיג הלאומנים גם בגד באמון הממשלה הפיליפינית והשתמש בביקור כדי לגייס תומכים חדשים לתנועתו ואפילו הוקם ארגון לאומני של המתיישבים הנוצרים. סבב נוסף של שיחות החל ב-1993 ולבסוף הושג הסדר ולפיו יקבלו החבלים המוסלמיים של הפיליפינים אוטונומיה. החזית הלאומית לשחרור בני המורו הסכימה לקבל אוטונומיה ולא עצמאות מלאה כאשר למעשה מונה מפקד החזית למושל ללא סמכויות תחיקה ועם סמכויות ביצוע בלבד וחלק מאנשיו הפכו לשוטרים. רבים מאנשי החזית עברו לחזית השחרור האסלאמית של המורו ומעשי הטרור של המוסלמים נמשכו.

האוטונומיה כשלה ושקעה בשחיתות והשיפור במצב הביטחון לא חל ולכן נראה שאין התקדמות בפתרון הסכסוך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]