הסכסוך הישראלי-פלסטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי
Sharm El Sheikh, Egypt, on September 14, 2010.jpg

שיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, שרם א-שייח', 14 בספטמבר 2010
תאריך התחלה: 1881
תאריך סיום: מתמשך
משך הסכסוך: 133 שנים ו-258 ימים
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: מתמשך
הצדדים הלוחמים

הסכסוך הישראלי-פלסטיניערבית: النزاع الفلسطيني-الإسرائيلي (”הסכסוך הפלסטיני־ישראלי“) או القضية الفلسطينية (”הסוגיה הפלסטינית“)] הוא סכסוך בין יהודים תושבי מדינת ישראל לבין ערבים-פלסטינים שהתחיל בשנת 1881, בעליית אעלה בתמר.

סכסוך זה בין שני חלקי אוכלוסייה היושבים בארץ ישראל, בין יהודים לבין ערבים, החל לפני הקמת המדינה, והמשיך בעוז לאחריה. אף שהמונח "פלסטינים" במשמעותו המקובלת כיום לא היה בשימוש לפני הקמת המדינה - מורחבת כיום המשמעות של הביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" אף לתחילתו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. והוא כולל גם את המאבק בין יהודי ארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל במהלך שלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ותקופת המנדט הבריטי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף במשמעותו המורחבת כאמור, הוא למעשה חלק מהסכסוך הערבי-ישראלי הרחב עוד יותר.

שש סוגיות עיקריות, העומדות כיום במוקד המחלוקת בין הצדדים הם - גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים, השליטה בירושלים, חלוקת משאבי המים בין הצדדים, ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון והסדרי הביטחון בין הצדדים.

מרבית ניסיונות היישוב של הסכסוך שנעשו במהלך השנים נעשו לקידום פתרון קבע אשר כרוך ביצירת אוטונומיה פלסטינית או מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינה יהודית עצמאית (עד 1948) או לצד מדינת ישראל (אחרי הקמתה). פתרון אחר שהוצע ליישוב הסכסוך הוא "פתרון מדינה אחת" לפיו כל ארץ ישראל המערבית כולל רצועת עזה והגדה המערבית תהפוך למדינה דו לאומית בעלת שוויון זכויות לכל כאשר שיטות הממשל השונות אשר הוצעו למדינה שכזו משקפות שליטה מוגברת של אחד הצדדים או שליטה שוויונית. למרות ניסיונות הפתרון קיימים חילוקי דעות ואי-הסכמה בתחומים רבים על האופן הסופי בו ייראו ההסכמים, כמו גם לגבי רמת האמינות של כל צד אשר רואה את הצד השני כמי שלא יעמוד בהסכמים.

מאפיין בולט בסכסוך הוא גילויי האלימות והטרור הקשים אשר קיימים כמעט לכל אורכו של הסכסוך. הלחימה מבוצעת על ידי צבאות סדירים, כוחות צבאיים למחצה, תאי טרור ויחידים והסכסוך הוביל לאורך השנים למספר רב של הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.

ישנם גורמים בינלאומיים בולטים שונים המעורבים ביישוב הסכסוך. שני הגורמים העיקריים המעורבים במשא ומתן ישיר ובלתי אמצעי הם ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו וארגון אש"ף בראשות מחמוד עבאס. תהליך המשא ומתן הרשמי מתווך על ידי נציגות בינלאומית המכונה הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מורכב מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.

היסטוריה של הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

תקופות בסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ציר הזמן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כחלק מהסכסוך היהודי-ערבי, נחלק לשבע תקופות, שונות מהותית זו מזו:

  • תקופת השלטון העות'מאני, שבה ראו ערביי ארץ ישראל את עצמם כחלק מהשטח הערבי הכולל הנתון לשליטת האימפריה. סכסוכים באותה תקופה היו על רקע דתי ולא על רקע לאומי.
  • תקופת המנדט הבריטי, שבה היו שני הצדדים לסכסוך נתונים לשלטונה של בריטניה, תחת ישות מדינית אחת, "פלשתינה (א"י)". בתקופה זו (ולא כל שכן בתקופות קודמות) לא נעשה שימוש במונח "סכסוך ישראלי-פלסטיני" והוא כונה בפי כל "הסכסוך היהודי-ערבי" בארץ ישראל.
  • התקופה שבין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים, שבה היו הצדדים לסכסוך בשלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה בשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן.
  • התקופה שממלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו, שבה נמצאים הצדדים לסכסוך, בכל שטחה של ארץ ישראל המערבית, בשליטתה של מדינת ישראל.
  • התקופה מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה, שבה קיימת מדינת ישראל ולצידה ישות מדינית, הרשות הפלסטינית.
  • התקופה מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד 2005, שבה מדינת ישראל שבה לפתוח במבצעי מעצרים בשטח A שביהודה ושומרון.
  • 2005 עד היום: התקופה שלאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה. הנסיגה הובילה להתחזקותו של ארגון החמאס ברצועה אשר זכה בבחירות ב-2006, ולאחר מכן השתלט על רצועת עזה ב-2007.

סוגיות אשר שנויות במחלוקת בשלב הנוכחי של הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדות המתוארות לעיל הן הרשמיות של הצדדים ואולם שני הצדדים אינם עשויים כמקשה אחת. גם אצל הישראלים וגם אצל הפלסטינים קיימים גופים פשרניים וקיצוניים, יוניים ונציים.

בישראל יש הרואים את הפלסטינים כמי שמתכננים את כיבושה המלא של ארץ ישראל ואת טענותיהם הרשמיות כאסטרטגיה זמנית. הם מביאים כהוכחה לכך את עליית החמאס, שקרא לשליטה בכל חלקי ישראל, את ספרי הלימוד הפלסטיניים ואת הפיגועים בתוך הקו הירוק, ואת דבריהם של המנהיגים הפלסטינים כמו נאום השלבים. מאידך, יש פלסטינים הסבורים שישראל אינה מעוניינת באמת בהסדר, אלא בכל השטח מן הים התיכון ועד הירדן ואף למעלה מכך, עד גבולות ההבטחה. הם מביאים כהוכחה את הרחבת ההתנחלויות בימי שלטון השמאל, את הטענה שתמיד הייתה זאת ישראל שכבשה שטחים במדינות ערב, את כניסת צה"ל לערים הפלסטיניות בזמן האינתיפאדה, וכן ציטוטים של אנשי ימין ודת ישראלים בזכות ארץ ישראל השלמה וטרנספר.

בשל ריבוי הקולות והפרשנויות, עצם השאלה לגבי הדרישות האמיתיות של הצד השני היא עמדה פוליטית שעליה חלוקים רבים בישראל, אך גם ברשות הפלסטינית.

סוגיות הליבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מעמדה החוקי של ירושלים, הכותל המערבי, הר הבית, מסגד אל-אקצא

סוגיית שייכותה של העיר ירושלים והאתרים הקדושים לדתות השונות. חלק מרכזי הוא השליטה בהר הבית, ששני הצדדים טוענים לריבונות בו. נושא זה רגיש מאוד לשני הצדדים. כמו כן, ישראל לא רואה בשכונות הישראליות במזרח ירושלים התנחלויות אלא שכונות ישראליות.

גבולה של ירושלים היא סוגיה רגישה במיוחד בשל כך ששני הצדדים טוענים לבעלות על העיר. ישראל טוענת כי העיר לא אמורה להיות מחולקת וצריכה להישאר מאוחדת תחת שליטה ישראלית. הפלסטינים טוענים לבעלות על חלקי העיר לפי גבולות 4 ביוני 1967.

ממשלת ישראל, כולל הכנסת ובית המשפט העליון, ממוקמים בחלקה המערבי של העיר החדשה מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. בעקבות מלחמת ששת הימים השתלטה מדינת ישראל על שטח מזרח ירושלים וסיפחה אותו לתחומה. בשנת 1980 נחקק "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" אשר הכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

במהלך פסגת קמפ דיוויד ופסגת טאבה אשר נערכו בשנים 2000 ו-2001, ארצות הברית הציעה תוכנית בה החלקים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית בירושלים יכללו בהסכם העתידי כחלק מהמדינה הפלסטינית, בעוד שהחלקים בהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית בירושלים יישארו בידי ישראל. כל העבודות הארכאולוגיות תחת הר הבית נערכות בשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית. שני הצדדים, קיבלו את ההצעה באופן עקרוני, אף על פי שבסופו של דבר שתי הפסגות נכשלו.

לישראל חששות רציניים לקיומם של המקומות הקדושים ליהודים במידה ויעברו לשליטה פלסטינית. כאשר ירושלים הייתה תחת שליטה ירדנית, יהודים לא הורשו לבקר בכותל המערבי או במקומות קדושים יהודיים אחרים וכמו כן בית הקברות היהודי בהר הזיתים חולל. בשנת 2000, המון פלסטיני השתלט על קבר יוסף אשר נחשב קדוש גם ליהודים וגם למוסלמים, בזז ושרף את הבניין והפך אותו למסגד. כמו כן במהלך השנים האחרונות במהלך בנייה בהר הבית ביצעו הפלסטינים חפירות במקום אשר לא אושרו ובשל כך יש גורמים החוששים כי החפירות הללו מסכנות את יציבות הכותל המערבי. ישראל, לעומת זאת, חסמה לעתים נדירות בלבד את הגישה למקומות הקדושים בפני הדתות האחרות. סוכנויות הביטחון הישראליות מנהלות מעקב אחר גורמים קיצוניים פנימיים ובעבר אף עצרה תכנון לפגיעה בהר. כתוצאה מכך לא היו כמעט אירועים רציניים באזור זה במהלך עשרים השנים האחרונות. יתרה מזאת, ישראל נתנה אוטונומיה כמעט מלאה לוקף על הר הבית.

ישראל הביעה דאגה בדבר ביטחונם של תושביה במידה ושכונות ירושלים יעברו לשליטה פלסטינית. ירושלים מהווה יעד עיקרי לטרור מאז שנת 1967. בעבר התבצע ירי לעבר שכונות יהודיות שונות מן האזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית. במידה והאזורים הללו יהיו חלק ממדינה פלסטינית, הקרבה לשטחי האוכלוסייה הערבית תהווה איום על ביטחונם של תושביה היהודים של העיר.

הפלסטינים הביעו בעבר את דאגתם מכך שהמקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים נמצאים תחת שליטה ישראלית. הם מציינים מספר התקפות אשר התרחשו במסגד אל-אקצא משנת 1967 על ידי גורמים יהודים קיצוניים, שריפה קשה אשר הוצתה על ידי נוצרי בשנת 1969 והרסה את האגף הדרומי, וכן את הגילוי בשנת 1981 של מנהרות עתיקות מתחת למבנה המסגד אשר ארכאולוגים מוסלמים סבורים שגרמו להחלשת יציבות מבני מסגד אל אקצא.

בעיית הפליטים וזכות השיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הפליטים היהודים ממדינות ערב, בעיית הפליטים, זכות השיבה, הנכבה

הפלסטינים דורשים פתרון של בעיית הפליטים של 1948 ו-1967, פיצויים על ידי ממשלת ישראל, ואת "זכות השיבה". ישראל אינה מוכנה ליישוב פליטים בשטחה אלא רק ברשות הפלסטינית, ומסרבת לטענות הפלסטינים שעליה לקחת אחריות על נושא הפליטים.
מדינת ישראל וגורמים בינלאומיים דורשים כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון, יכלל נושא מתן פיצוי על אבדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה.

מספר הפלסטינים אשר גורשו או ברחו מישראל לאחר הקמתה הוערך בשנת 1949 בכ-711,000. משום שההגדרה של אונר"א לפליטים הפלסטינים כוללת את כל צאצאי הפליטים, בניגוד להגדרה של נציבות האו"ם לפליטים שאיננה מעניקה זכויות פליט לצאצאי פליטים, ההערכה, של אונר"א היא כי מספר הפליטים עומד כיום על ארבעה מיליון איש. רוב האנשים הללו נולדו מחוץ לישראל אך למרות זאת לטענתם הם ראויים לזכות שיבה לארץ ישראל. גורמים פלסטינים אשר השתתפו לאורך השנים בתהליך המשא ומתן מול ישראל, אשר הבולט בהם היה יאסר ערפאת, התעקשו לאורך השנים על העיקרון שלפיו לפליטים הפלסטינים הזכות לחזור אל המקומות בהם הם חיו לפני 1948 ולפני 1967, כולל המקומות אשר נמצאים בתוך הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בשנת 1949, וציטטו את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ואת החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם כראיה לכך.

גורמים פלסטיניים ובינלאומיים שונים העלו לאורך השנים מספר טענות בדבר הצדקת מתן זכות השיבה לפליטים הפלסטינים:

  • גורמים שונים, בהם ההיסטוריונים החדשים, ציינו כי הפליטים הפלסטינים נרדפו או גורשו מארץ ישראל כתוצאה מפעולות של ההגנה, של הלח"י ושל האצ"ל.
  • נקודת המבט המסורתית הישראלית לפיה המנהיגים הערבים עודדו את התושבים הפלסטינים לברוח מארץ ישראל גם כן שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים החדשים, אשר במקום זאת הציגו ראיות המעידות על כך שהמנהיגים הערבים הורו לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית להישאר באזור.
  • חוק השבות הישראלי אשר מעניק אזרחות לכל יהודי מכל מקום בעולם נחשב על ידי חלק כאפליה כלפי האוכלוסייה הישראלית אשר איננה יהודית, ובמיוחד כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, משום שהם אינם יכולים להגיש בקשה לאזרחות ישראלית והם אינם רשאים לחזור לאותו השטח ממנו הם גורשו או עזבו.
  • הבסיס המשפטי העיקרי לסוגיה זו היא החלטה 194 של האו"ם, אשר התקבלה בשנת 1948 וקובעת כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית, בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי וכי ישולמו פיצויים בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ועבור אובדן או פגיעה ברכוש לפי עקרונות המשפט הבינלאומי, אשר צריכים להתבצע על ידי הממשלות או הרשויות האחראיות." החלטה מס' 3236 שהתקבלה בשנת 1974 קבעה מחדש כי אין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו או אשר עזבו וקוראת להחזרתם". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם מאשרת את נחיצות "השגת הסדר צודק לבעיית הפליטים", עם זאת, החלטה 242 איננה מציינת בפירוש כי "הסדר צודק" חייב או צריך להיות כולל את זכות השיבה הפלסטינית.

יש ישראלים המוכנים להתפשר בנושא בעיית הפליטים, באמצעים שונים כגון מתן פיצויים כספיים כפי שהוצעו על ידי אהוד ברק בפסגת קמפ דיוויד בשנת 2000. אחרים, עם זאת, התנגדו לכך. הטענות הנגדיות הנפוצות ביותר הן:

  • ממשלת ישראל טענה כי בעיית הפליטים נגרמה, במידה רבה, כתוצאה מסירובן של כל הממשלות הערביות מלבד ירדן להעניק אזרחות לערבים-הפלסטינים אשר מתגוררים בתוך אותן המדינות. גורם זה הוביל להיווצרות רוב מקרי העוני והבעיות הכלכליות של הפליטים, על פי מסמכי משרד החוץ הישראלי.
  • בעיית הפליטים הפלסטינים מנוהלת על ידי רשות נפרדת מפליטים אחרים, כלומר, על ידי אונר"א ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים. רוב האנשים אשר מזהים עצמם כפליטים פלסטינים היו משתלבים במדינה הנוכחית בה הם גרים ולא היו שומרים על סטטוס הפליטים במידה ולא היו קיימות ישויות נפרדות.
  • הפליטים הפלסטינים נהנים מיחס מועדף על פני שאר הפליטים ברחבי העולם בשל העובדה שהם זוכים לרשת את מעמד הפליט חרף העובדה שנולדו לאחר המלחמה. לטענת ישראל היחס המפלה לטובה בא על חשבונה.
  • לגבי מוצא הפליטים הפלסטיניים, הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל היא כי במהלך מלחמת העצמאות הוועד הערבי העליון וארצות ערב עודדו את הפלסטינים לברוח, על מנת שהכוחות הצבאיים יוכלו להביס את המדינה היהודית ביתר קלות, או שהם עשו זאת על מנת לברוח מהקרבות מתוך פחד. הנרטיב הפלסטיני הוא כי הפליטים גורשו ונושלו מרכושם על ידי מיליציות יהודיות ועל ידי הצבא הישראלי, בהתאם לתוכניות אשר גובשו עוד לפני המלחמה. הסיבות להגירתם של הפליטים הפלסטינים בשנת 1948 עדיין נמצאות במחלוקת בקרב ההיסטוריונים.
  • משום שאף אחד מ-900,000 הפליטים היהודים שרובם נאלצו לברוח ממדינות ערב בעקבות מעשי אלימות אשר כוונו כלפיהם, לא פוצה או הורשה לחזור למולדתו במדינות בהם הם נהגו לגור לפני כן - תקדים אשר לפיו נקבע למעשה כי האחריות לשלב את הפליטים היא של האומה אשר קולטת אותם.
  • אף על פי שישראל מוכנה לקבל את הטענה בדבר זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למדינה פלסטינית לכשתקום, ישראל עומדת על כך שחזרתם לתוך שטחי מדינת ישראל תסכן את יציבות המדינה וכי נהירה של פליטים פלסטינים תוביל למעשה להשמדתה של מדינת ישראל, ולכן אינו ישים.

התנחלויות ביהודה, שומרון ורצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנחלות

הפלסטינים דורשים את הפסקת הבנייה בהתנחלויות‏[1] ופינוין. ישראל מוכנה לדון על פינוי חלק מההתנחלויות אך מתנגדת בתוקף לפגיעה בהתנחלויות בגושי ההתנחלויות ובבקעת הירדן. בפועל, מאז הסכמי אוסלו כמות המתנחלים הוכפלה ונבנו מאחזים שונים, שגם עליהם מתרעמים הפלסטינים.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר במהלך תהליך השלום בשנות התשעים, ישראל בנתה מחדש יישובים אשר הוחרבו ב-1948 ו-1929 וכמו כן הקימה התנחלויות חדשות רבות באזורי יהודה, שומרון ורצועת עזה. בהתנחלויות הללו גרים כיום[דרושה הבהרה] כ-350,000 איש. רוב ההתנחלויות ממוקמות בחלק המערבי של יהודה ושומרון, ואילו התנחלויות אחרות ממוקמות בעומק השטח ליד יישובים פלסטינים ומשקיפות על הערים הפלסטיניות.

עד 2005 סוגיית ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית וברצועת עזה סומנה על ידי התקשורת הבינלאומית ועל ידי גורמים פוליטיים בינלאומיים רבים (לרבות ארצות הברית, בריטניה, והאיחוד האירופי) כמכשול מהותי בדרך לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. גורמים אלו ציינו גם כי ההתנחלויות הישראליות הן בלתי חוקיות לפי המשפט הבינלאומי, יתר על כן, בית הדין הבינלאומי לצדק וארגוני זכויות אדם בינלאומיים וישראליים רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. אף על פי כן, ישראל מערערת על מחלוקת זו. אף על פי שסוגיה זו נמצאת גם במחלוקת בקרב מספר רב של חוקרים ופרשנים, הפולמוס לא שינה את השקפת הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם.

עד שנת 2006, התגוררו 267,163 ישראלים באזור הגדה המערבית ומזרח ירושלים. הקמת והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה סומנו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם במספר החלטות כהפרות של אמנת ז'נבה הרביעית. האיחוד האירופי וכן העצרת הכללית של האומות המאוחדות רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. המצדדים בהתנחלויות מצדיקים את חוקיותן באמצעות נימוקים אשר מתבססים על סעיף 2 ו-49 של אמנת ז'נבה הרביעית, כמו גם החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. ברמה המעשית, טיעוני הנגד אותם מעלים הפלסטינים הם שההתנחלויות משתמשות במשאבים הנדרשים לערים הפלסטיניות, כגון קרקע, מים, ומשאבים אחרים, וכן, כי עצם קיומן של ההתנחלויות בגדה המערבית אינו מאפשר לפלסטינים לנוע בחופשיות בכבישים המקומיים בשל שיקולים ביטחוניים.

בשנת 2005 יושמה במלואה תוכנית ההתנתקות החד צדדית של ישראל, צעד אותו יזם ראש ממשלת ישראל אריאל שרון. במהלך תוכנית ההתנתקות כל תושביה היהודים של רצועת עזה פונו וכל בנייני המגורים נהרסו.

לאורך השנים מגוון מתווכים אשר היו מעורבים בתהליך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, הציעו במסגרת ההסכמים השונים מידה מסוימת של פתיחות לכך שישראל תמשיך להחזיק בחלק קטן מההתנחלויות בגדה המערבית. פתיחות זו מבוססת על מגוון רחב של שיקולים, כגון, הרצון האמיתי למצוא פשרה טריטוריאלית בין הישראלים לפלסטינים, העמדה הישראלית אשר גורסת כי היא צריכה לשמור על חלק מהקרקעות וההתנחלויות בגדה המערבית כאזור חיץ במקרה של תוקפנות עתידית, ועמדת ישראל לפיה ההתנחלויות הן חלק לגיטימי מישראל, משום שהם נבנו בהיעדר הסדר דיפלומטי, ולכן הם לא הפרו כל הסכם.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ציין כי הוא לא מצפה שישראל תחזור באופן מוחלט לגבולות 1949 משום ש"קיימת מציאות חדשה בשטח כיום". אחד מהצעות הפשרה העיקריות אשר הובאו מצד ארצות הברית במהלך הקדנציה של ביל קלינטון הייתה כי ישראל תמשיך להחזיק במספר התנחלויות בגדה המערבית, במיוחד גושי ההתיישבות הגדולים ליד גבולות 1967. בתמורה, הפלסטינים יקבלו מספר זיכיונות על קרקעות שונים באזורים אחרים של מדינת ישראל.

האמנה הלאומית הפלסטינית, שהיא המסמך המכונן של אש"ף, שוללת השארת יהודים בשטחם ודורשת כי השטח הנמסר להם ינוקה מיהודים, למעט יהודים שיוכלו להוכיח זיקה למקום לפני 1918, בחברון למשל. (האמנה הפלסטינית מציינת כי רק יהודים שגרו בארץ לפני 1917 יורשו להישאר בה). מרבית המתנחלים אולם לא כולם מסרבים לדון ברעיון זה.

ביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללא הגדה המערבית, החלק הצר ביותר של מדינת ישראל אשר נמצא בסמיכות לריכוז האוכלוסייה הישראלי הגדול ביותר בישראל, יהיה באורך תשעה קילומטרים בלבד. רבים חוששים כי הדבר עלול להותיר את ישראל פגיעה למתקפות עתידיות מצד ברית של מדינות ערביות. בנוסף לכך, לצבא אשר יהיה באזור הגדה המערבית יהיה יתרון אסטרטגי חשוב שכן הוא יימצא באזור גבוה יותר, ובנוסף לכך, פלישה לישראל מאזור הגדה המערבית תהיה קלה יותר, שכן הצבא שיגיע ממדינות ערב הנמצאות ממזרח לא יצטרך לחצות את נהר הירדן.

מצב זה מביא לכך שישראל דורשת שבכל מקרה שהוא המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק כבד. לטענת ישראל, הסכמי אוסלו שהגבילו את שיעור ההתחמשות של הרשות הפלסטינית הופרו על ידה באופן משמעותי.

האיום של ירי רקטות הקסאם מרצועת עזה לעבר ישובי ישראל מהווה גם הוא גורם לדאגה רבה בצד הישראלי. בשנת 2006, שנה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, ממשלת ישראל ציינה כי 1726 טילי קאסם נורו לעבר ישראל - פי ארבעה יותר מכמות רקטות הקאסם הכוללת אשר נורתה בשנת 2005. ישראלים רבים רואים זאת כראיה לכך שאוטונומיה פלסטינית באה בהכרח על חשבון יכולתה של ישראל להגן על עצמה מפני איומים מצד הפלסטינים בשטחים.

מעמד בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסכמי פריז (שהיוו את הפרק הכלכלי בהסכמי אוסלו) סוכם על כך שישראל תשלוט במעברי הגבול בין השטחים הפלסטיניים עם ירדן ומצרים וזאת כתוצאה מדרישתה של ישראל בתמורה לכך שהשטחים הפלסטינים יהוו יחידה כלכלית אחת עימה (מצב לו שאפו הפלסטינים על מנת להקל על הייצוא והיבוא שלהם כמו גם על גביית המסים).

הפלסטינים דורשים שהמדינה הפלסטינית העתידית תכיל טריטוריה רציפה אשר תשבור את הרצף הטריטוריאלי של מדינת ישראל. במסגרת הסכמי הביניים אליהם הגיעו הצדדים בהסכם אוסלו א', הרשות הפלסטינית קיבלה שליטה אזרחית וביטחונית מלאה בערים (שטחי A), בעוד שהאזורים הכפריים עברו להיות תחת שליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של כוחות הביטחון הישראלים (שטחי B) או תחת שליטה ישראלית מלאה (שטחי C). בהמשך ישראל בנתה כבישים עוקפים נוספים על מנת לאפשר לישראלים לחצות אזורים בעייתיים מבלי להיכנס לערים הפלסטיניות. האזורים אשר נמצאים תחת שליטת הרשות הפלסטינית הם רבים ואינם רציפים. השטחים השתנו לאורך הזמן בשל תהליך המשא ומתן בין הצדדים אשר התנהל בהמשך וכלל בין השאר את הסכם אוסלו ב', הסכם ואיי, והסכם שארם א-שייח'.

בעיה נוספת וחמורה יותר נוצרה בעקבות השתלטותה מחדש של ישראל על שטחי A ממבצע חומת מגן ואילך. גם ההשתלטות של חמאס על רצועת עזה וההפרדה בינו לבין שליטת הרשות הפלסטינית בגדה גורמת לבעיות נוספות בנושא זה.

לטענת הפלסטינים, המציאות הנוכחית בה הטריטוריות שבשליטתם מופרדות, גורמת לכך שהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא איננה אפשרית ובנוסף לכך מצב זה איננו מספק את צרכיו הביטחוניים של העם הפלסטיני.

חלוקת המשאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדרישות העיקריות של הצד הפלסטיני היא קבלת קרקע ומשאבים אשר יהיו בעלי רציפות טריטוריאלית גדולה דיה על מנת שהפלסטינים יוכלו לקיים חברה בת-קיימא, ומשום כך הם עומדים על כך שהם לא יוכלו לוותר בהסכם עתידי על משאבים רבים מדיי לטובת ישראל, שכן פעולה זו עלולה לגרום לקריסתה הכלכלית של המדינה הפלסטינית.

במזרח התיכון, מים הוא משאב פוליטי אשר מעלה חששות רבים. חלק גדול ממשאבי המים של מדינת ישראל מגיע משני אקוויפרים (שכבות סלע תת-קרקעית המשמשת כמקור מים) הנמצאים לאורך הקו הירוק, השימוש במקורות המים הללו היא סוגיית מחלוקת עיקרית בסכסוך. משום שחלק מהבארות אשר משמשים לשאיבת המים נמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית, ישנם רבים אשר מעלים את סוגיית החוקיות של השימוש במשאבי המים הללו לצרכים ישראלים. אף על פי כן, המתנגדים לטענה זו מציינים כי על אף שישראל שואבת מים מן השטחים הללו, היא מספקת מהם גם כ-40 מלמ"ק (מיליון מטר מעוקב) בשנה לגדה המערבית אשר מהווים כ-77% מאספקת המים של הפלסטינים בגדה המערבית, אשר משמשים אוכלוסייה של כ-2.3 מיליון איש.

הצריכה הישראלית של מקורות המים הללו נמצאת בירידה קלה מאז 1949, אולם ישראל עדיין צורכת את מרבית המים הללו: בשנות החמישים ישראל צרכה 95% ממשאבי המים באקוויפר המערבי, ו-82% ממשאבי המים באקוויפר הצפוני. אף על פי שהשאיבה ממקורות המים הללו אשר התבצעה לפני 1967 התבצעה בצד הגבול הישראלי (באותה העת), מקור משאבי המים הללו הוא באגן ניקוז מי-תהום אשר שוכן גם בגדה המערבית וגם בישראל. עד 1999, המספרים הללו ירדו ל-82% ו-80% בהתאמה.

במסגרת ההסכם אוסלו ב', שני הצדדים הסכימו לשמור על "ניצול הכמויות הקיימות של המשאבים." ובשל כך, הרשות הפלסטינית נתנה את הסכמתה לחוקיות שאיבת משאבי המים על ידי ישראל באזור השרון והשומרון הגובלים בקו הירוק. ישראל התחייבה בהסכם זה לספק מים לתעשייה הפלסטינית, וכמו כן הסכימה לאפשר לפלסטינים לבצע קידוחים באקוויפר המזרחי. פלסטינים רבים טוענים מנגד שהסכם אוסלו ב' היה אמור להיות זמני ולא היה מיועד להישאר בתוקף למעלה מעשור לאחר מכן.

בעיית מים חמורה ביותר קיימת ברצועת עזה הנמצאת באזור חצי מדברי שרק חלק קטן מאקויפר החוף נמצא בשטחו. המלחת מי בארות עקב שאיבת יתר מאז יישום הסכמי אוסלו כמו גם הידרדרות חמורה של הצנרת מאז בשל חוסר טיפול (בעיה הקיימת גם ביהודה ושומרון) גורמת למחסור הולך ומחמיר במים הנדרשים לרצועת עזה.

הסכם אוסלו העניק לרשות הפלסטינית את הזכות לחקור ולבצע קידוחים של גז טבעי, דלק ונפט בשטחה ובמים הטריטוריאליים אשר נמצאים בשטחה.

סוגיות נוספות אשר שנויות במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חלוקת השטח בין הרשות למדינת ישראל - הפלסטינים מעוניינים בנסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-1967 וממשלות ישראל האחרונות מוכנות לוויתור רק על חלק מהשטחים, ללא גושי ההתנחלויות ובקעת הירדן.
  • הכרה במדינה פלסטינית - הפלסטינים מעוניינים בהקמת מדינה לכל דבר, עצמאית לגמרי, עם כל סממני מדינה, בישראל מעדיפים גוף ריבוני מפורז עם פחות סמכויות מלמדינה רגילה.
  • הכרה במדינת ישראל וזכותה להתקיים - פלסטינים רבים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, וגם בכירים ברשות הפלסטינית ואש"ף דרשו את השמדת ישראל. במסגרת הסכמי אוסלו עם אש"ף, התחייבה הרשות הפלסטינית לבטל את האמנה הפלסטינית, אך לטענת הימין הישראלי לא עשתה זאת. כמו כן דורשת ישראל הכרה במדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. הפלסטינים מסרבים להכרה כזו.
  • גדר ההפרדה - הפלסטינים דורשים שגדר ההפרדה תוקם על הקו הירוק ולא בשטח שנכבש במהלך מלחמת ששת הימים, אותו הם רואים כשלהם. לטענת ישראל, הפלסטינים מתנגדים לכל בנייה של גדר בינם לבין ישראל, וטענתם זו היא לצורכי תעמולה. בפורומים משפטיים, ישראל מציגה את הגדר כ"מכשול ביטחוני זמני".
  • ההסתה - הפסקת ההסתה ברשות הפלסטינית, בכלי התקשורת שלה ובספרי הלימוד של מערכת החינוך שלה כנגד זכותה של מדינת ישראל להתקיים
  • בקעת הירדן - ישראל דורשת את הריבונות על בקעת הירדן בין השאר מסיבות ביטחוניות, כדי להגן על גבולה המזרחי.
  • המעבר הבטוח - מעבר יבשתי מיהודה ושומרון לעזה שיהווה תחליף לרצף טריטוריאלי. ישראל והפלסטינים מסכימים עקרונית למעבר יבשתי, אך חלוקים על הדרך ועל סוג הנוכחות הישראלית במעבר.
  • ארגוני הטרור - ישראל דורשת את הפסקת האלימות נגדה ואת פירוק ארגוני הטרור כתנאי להסדר הקבע, הפלסטינים מסרבים לפרקם עד שישראל תקיים את הצד שלה בהסכם, לטענתם.
  • בעיית האסירים - ישראל מחזיקה אסירים רבים, חלקם מהתקופה שלפני חתימת הסכם אוסלו, שהשתתפו בפיגועים נגד ישראלים ונמצאים בכלא זמן רב. הפלסטינים ובני משפחות האסירים דורשים לשחררם. בממשלה הפלסטינית קיים שר מיוחד לנושא האסירים.
  • הפסקת פעילות צה"ל ביהודה שומרון וחבל עזה - הפלסטינים דורשים יציאה מוחלטת של צה"ל מיהודה, שומרון וחבל עזה והפסקת הסיכולים הממוקדים. ישראל רואה בסיכולים מהלך הגנתי ומוכנה לצאת רק ממרכזי הערים.
  • פירוז המדינה הפלסטינית - ישראל דורשת שהפלסטינים יחזיקו רק גוף משטרתי (ולא צבאי) אחד עם נשק קל מאוד (אקדחים לשוטרים, ולא רובים לחיילים) בכמויות קטנות ככל האפשר.
  • נמל ימי ונמל תעופה - הפלסטינים דורשים נמל ימי בעזה ונמל תעופה ללא פיקוח ישראלי. ישראל מסרבת, כדי למנוע מעבר נשק ומחבלים.
  • מעברי גבול - הפלסטינים דורשים מעברים בפיקוחם, בגבולות עם ירדן ומצרים. ישראל מסרבת, כדי למנוע מעבר נשק ומחבלים.

הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דו"ח של קבוצת המחקר "Strategic Foresight Group", עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991 - 2010 עומדת על 12 מיליארד דולרים. הדו"ח חישב את עלות התמ"ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ"ג הנוכחי לתמ"ג הפוטנציאלי ההיפותטי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שבמידה והיה קיים שלום ושיתוף פעולה בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה כמעט מוכפלת והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 23,000 דולר כיום‏[2]. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר‏[3].

לעלות עקיפה זו יש להוסיף את העלויות הישירות של הלחימה (כלי נשק, שימוש בתחמושת, משכורות לחיילים וכדומה).

לחימות ומבצעים צבאיים במהלך הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מבצע קשת בענן נערכו קרבות בשכונות רפיח וזייתון.

פיגועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הסכסוך נערכו פיגועים רבים, ביניהם סדרות פיגועים כגון:

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, עשרות אלפי בני אדם נהרגו ממלחמות ומפיגועים. על פי מאמר מאת גונאר היינסון ודניאל פייפס, שפורסם ב - FrontPageMagazine.com ב-8 באוקטובר 2007, מתוך 51,000 אבדות מאז 1950, 32,000 נגרמו בלחימה של מדינות ערב כנגד ישראל ו-19,000 כתוצאה מהלחימה הפלסטינית. מתוך אלה, מספר הקורבנות הערביים מגיע לכ-35,000 ומספר הקורבנות היהודיים ל-16,000.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, הוצאת עם עובד, 2003.
  • שמואל כ"ץ, אדמת מריבה - מציאות ודמיון בארץ ישראל, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
  • ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999.
  • אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2 - האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט, חיפה.
  • סינדרום ירושלים : כך קרסה המדיניות לאיחוד ירושלים 1967 - 2007, הוצאת כרמל, 2007
  • יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל (עורכים), רק על הסכסוך לדבר ידעתי - סוציאליזציה לסכסוך בחברה הישראלית-יהודית. מכון וולטר לבך לחינוך לדו-קיום, אוניברסיטת תל אביב, 2006.
  • שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006
  • אייל ארליך, הודנה - הרפתקה מדינית, הוצאת אריה ניר, 2006
  • בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, תל אביב: עם עובד, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למרות זאת, המוסדות הלאומיים הפלסטיניים אינם אוסרים על פלסטינים לעבוד בהתנחלויות. כיום (2008) עובדים בהתנחלויות כ-25 אלף פלסטינים, כמחציתם פועלי בניין. מקור: דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: פרנסה זה פרנסה, לא פוליטיקה,"כלכליסט", 1 בדצמבר 2008.
  2. ^ Conflict costs Israelis, Palestinians dear: study by Reuters, January 20, 2009
  3. ^ Excerpts on the report on the ‘Cost of Conflict in the Middle East’ by Strategic Foresight Group, January 2009
  4. ^ המאמר קובץ PDF