הסמית'ס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הסמית'ס
מקור מנצ'סטר, אנגליה
שנות פעילות 19821987
סוגה רוק
פופ
רוק אלטרנטיבי
אינדי רוק
חברת תקליטים EMI
Rough Trade
וורנר מיוזיק גרופ
חברים
מוריסי
ג'וני מאר
אנדי רורק
מייק ג'ויס
דייל היברט
קרייג גנון

הסמית'סאנגלית: The Smiths) הייתה להקה בריטית שפעלה בשנים 1982 - 1987.

להקת הסמית'ס מוכרת היום, הן על ידי מאזיני מוזיקה והן על ידי מבקרי מוזיקה, כאחת מהלהקות הבריטיות הבולטות שפעלו בשנות ה-80, וזאת על אף שנות פעולתה הספורות. בשנים אלו הצליחו הסמית'ס להתיך רוק גיטרות וליריקה אירונית ושנונה, וכך הם למעשה הניחו את היסודות למהפכת הבריטפופ, שבאה לידי ביטוי מלא בשנות ה-90, בפעולתן של להקות כמו בלר, פאלפ, סוויד ואואזיס. אולם, כבר בשנות ה-80 המוזיקה שיצרה הלהקה הייתה בגדר אנטיתזה למוזיקה האלקטרונית, שזכתה להצלחה רבה באותם ימים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת הסמית'ס הוקמה במנצ'סטר בתחילת 1982 על ידי מוריסי (נולד בשם סטיבן פטריק מוריסי [Steven Patrick Morrissey] ב-22 במאי 1959, מכונה "מוז") ועל ידי ג'וני מאר (נולד בשם ג'ון מרטין מאהר [John Martin Maher] ב-31 באוקטובר 1963): ג'וני מאר, רק בן 19, הספיק לשמש כנגן גיטרה במבחר להקות מנצ'סטריות, כגון White Dice, Sister Ray ועוד, אך אף אחת מלהקות אלו לא זכתה להצלחה; מוריסי, בן 23, היה כבר מנעוריו אוהד בקיא ונלהב של מוזיקה, קולנוע וספרים. אהבותיו והערצותיו כללו, בין היתר, את הסופר אוסקר ויילד, את הלהקה הניו-יורקית The New York Dolls ואת שחקן הקולנוע ג'יימס דין (שעליו הוא אף כתב ספר בשם James Dean Isn't Dead). כשהלהקה הוקמה, מוריסי ויתר על שמו הפרטי, וג'וני מאר שינה את שם משפחתו ממאהר למאר, על מנת למנוע בלבול עם המתופף של הבאזקוקס, בעל אותו השם.

מקור השם הסמית'ס: חברי הלהקה הסבירו כי מדובר במחאה כנגד שמות הלהקות בני אותה תקופה כמו Orchestral Manoeuvres in the Dark [תמרונים תזמורתיים בחשכה] או "Dexys Midnight Runners" [רצי החצות של דיקסי] שנחשבו לשמות שחצנים ומוגזמים בעיני חברי הלהקה. תאוריה נוספת היא כי מדובר בבדיחה מאחר שהשם סמית' הוא שם המשפחה האנגלי הנפוץ ביותר.

מוריסי ומאר צירפו אליהם את מייק ג'ויס כמתופף ואת אנדי רורק, חבר נעורים של מאר, כנגן בס. במהרה, הסמית'ס חתמו על חוזה עם Rough Trade Records והוציאו לאור את הסינגל Hand In Glove ב-13 במאי 1983, שלא זכה להצלחה רבה במצעדים (וזאת למרות ששדרן הרדיו המפורסם ג'ון פיל התרשם מאוד מהשיר). הסינגלים הבאים This Charming Man ו-What Difference Does It Make זכו להצלחה רבה יותר, וסייעו לסמית'ס לגבש סביבם קבוצת אוהדים ולזכות באהדתם של מגזיני המוזיקה.

בפברואר 1984, לאחר ציפיות ממושכות, הוציאה לאור הלהקה את אלבומה הראשון - The Smiths, שהצליח להגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי. כבר מהאלבום הראשון התבלט מוריסי במלוא ייחודו הלירי, כששזר יחדיו ציטטות ומובאות מתחומי הקולנוע, המוזיקה והספרות בבואו לעסוק בנושאים כמו אהבה נכזבת, ילדות כואבת והומוסקסואליות. במיוחד זכה לתשומת לב השיר Suffer Little Children שעסק בסדרת רציחות של ילדים שהתרחשו בשנות ה-60, ואף הצליח לעורר שערורייה זוטא. למרות מספר שירי פופ אנרגטים ועוקצניים כדוגמת This Charming Man, המוזיקה ששלטה באלבום הייתה עגומה במידת מה, חושפנית וחודרנית.

מאוחר יותר באותה שנה הוציאה הלהקה את האלבום Hatful Of Hollow שכלל מבחר סינגלים, הקלטות BBC ושאר שירים שלא זכו להיכנס לאלבום הבכורה. אחד מהשירים הבולטים בדיסק הוא How Soon Is Now, שבמקורו היה רק B-Side של הסינגל William It Was Really Nothing. כיום הוא נחשב, בצורה אירונית למדי לשיר המוכר ביותר של הסמית'ס ונחשב על ידי חלק מהמעריצים לשיר הטוב ביותר של הלהקה.

ב-1985, שנה מאוחר יותר, יצא האלבום הבא של הלהקה - Meat Is Murder, שהצליח להגיע לראש מצעד המכירות הבריטי. האלבום היה הרבה יותר נועז וביקורתי מקודמו, והוא כלל שירים כמו Meat Is Murder, שהטיף בצורה ישירה ובוטה לצמחונות, The Headmaster Ritual, שיצא נגד האלימות בבתי הספר, ו-Nowhere Fast, שבו מוריסי שר "I'd like to drop my trousers to the Queen". גם מבחינה מוזיקלית האלבום היווה שינוי, כשמאר יצא לתור אחרי סגנונות מוזיקליים חדשים כמו פאנק (למשל בשיר Barbarism Begins At Home), רוק, פסיכדליה ופופ.

בשנת 1986 הוציאה הלהקה את האלבום The Queen Is Dead, הנחשב על ידי רבים ממעריציה לטוב שבאלבומיה, וכלל סינגלים מצליחים כמו Bigmouth Strikes Again ו-The Boy With The Thorn In His Side. השירים היו אישיים יותר מאשר באלבום הקודם ונגעו באהבה, אכזבה ומוות. במיוחד בולט השיר There Is A Light That Never Goes Out שנחשב גם הוא לאחד משיריה הטובים ביותר של הלהקה. האלבום הגיע למקום הראשון ברשימת 100 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין המוזיקה המלודי מייקר.

בשנת 1987 יצאו שני אוספים של סינגלים ו-B-Sides, בשמות Louder Than Bombs ו-The World Won't Listen, אחד לארצות הברית ואחד לבריטניה. האוספים כללו כמה מהסינגלים המצליחים ביותר של הלהקה: Panic, שהתקומם נגד השמעת מוזיקת פופ ברדיו לאחר הדיווח על אסון צ'רנוביל וגרר האשמות של מוריסי בגזענות, Ask ו-Shoplifters Of The World Unite.

האלבום האחרון של הסמית'ס - Strangeways, Here We Come - יצא גם כן בשנת 1987. האלבום נחשב לפחות טוב מקודמו, וניכר שהחיכוכים בין מוריסי למאר כבר החלו לפגום באיכות, אך הוא עדיין הכיל מספר שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הלהקה דוגמת הסינגלים Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me ו-Girlfriend In A Coma. מוריסי שיגר עקיצה לעבר חברות התקליטים בשיר Paint A Vulgar Picture שלעג למסחור ומחזור חומרים של להקות שהתפרקו - שיר נבואי מעט, שכן זה בדיוק מה שנעשה לסמית'ס עצמם לאחר התפרקותם.

החיכוכים בין מוריסי ומאר לגבי דרכה המוזיקלית של הלהקה הביאו להתפרקותה באותה שנה. מאר כעס על חוסר הגמישות המוזיקלית של מוריסי, והוא מציין את הקש האחרון בתור התעקשותו של מוריסי לבצע גרסת כיסוי לשיר בשם Work Is A Four Letter Word. מאר טען שהוא שנא את השיר ושלא בשביל דברים כאלו הוא הקים להקה.

לאחר התפרקות הלהקה פנה מוריסי לקריירת סולו וזכה להצלחה ניכרת. מאר ניגן באלבומים של THE THE ,Electronic, MODEST MOUSE ועבד כמפיק וגיטריסט עם אמנים כמו בת אורטון, פרל ג'אם, ליסה ג'רמנו ואואזיס. בשנת 2003 יצא אלבום של להקתו החדשה, The Healers.

חברי ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי סטודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hatful Of Hollow - 1984
  • The World Won't Listen - 1987
  • Louder Than Bombs - 1987
  • Rank (live) - 1988
  • Best Of 1 - 1992
  • Best Of 2 - 1992
  • Singles - 1995
  • The Very Best Of The Smiths - 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]