הסתדרות העובדים הכללית החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הסתדרות העובדים הכללית החדשה
HaHistadrut HaHadasha.svg
פרטי הארגון
מדינה: ישראל
התאגדות: ארגון עובדים
סניפים: 29 מרחבים
מספר חברים: 560,000 חברים וחברות
לפחות 678,000 מיוצגים בהסכמים קיבוציים, נכון ל-2001‏[1]
יו"ר: אבי ניסנקורן
שנת ההקמה: 1994
נוצר מתוך: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שהוקמה ב-1920
מיקום המטה: תל אביב
סינוף בינלאומי: קונפדרציית האיגודים המקצועיים הבינלאומית (ITUC)
http://www.histadrut.org.il/

הסתדרות העובדים הכללית החדשה (או בקיצור: ההסתדרות החדשה) היא האיגוד המקצועי הגדול והחשוב בישראל. ההסתדרות החדשה היא ארגון-גג של ועדי עובדים, המייצג את רוב הוועדים והעובדים המאוגדים בישראל. ההסתדרות החדשה היא מהגופים החזקים ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר במשק הישראלי, ולמעשה אחד האיגודים המקצועיים החזקים והמשפיעים בעולם.

ההסתדרות החדשה היא המשכה, בשם חדש ובסגנון שונה, של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, ארגון עובדים שקם בשנת 1920, והתפתח לארגון גדול המהווה תופעה חריגה ביחסי העבודה בעולם. מרבית האיגודים המקצועיים בעולם הם ארגונים מקומיים המייצגים באופן ישיר עובדים במקומות עבודה שונים - מה שקרוי בישראל "ועד עובדים", או ארגונים ענפיים המייצגים עובדים בענף או במקצוע מסוים. ההסתדרות החדשה, לעומת זאת, היא ארגון גג גדול, האחראי על ועדים רבים ממגוון עצום של מקומות עבודה, מקצועות וענפים, שפעיליו אינם חברים בוועד מסוים אלא אחראים "מלמעלה" על התוויית המדיניות, מתן סיוע, ייצוג, הדרכה ופיקוח על כלל הוועדים.

מקום מושבה של הנהלת הסתדרות העובדים הכללית החדשה הוא ב"בית נבחרי ההסתדרות" ברחוב ארלוזורוב 93 בתל אביב.

בית נבחרי ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בו נמצא מטה ההסתדרות הכללית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל

ההסתדרות הכללית קמה בשנת 1920, כארגון שנועד לתת מענה כולל, בכל תחומי החיים, לצרכיהם של פועלים יהודים חסרי הון שעלו לארץ ישראל. במשך השנים צברה ההסתדרות כוח רב והפכה לגוף כלכלי שהחזיק בבעלותו חלק גדול מהמשק הישראלי וכן מוסדות חינוך ובריאות מרכזיים – בנוסף לייצוג מרבית העובדים במשק.

בניגוד לאיגודי עובדים בעולם הייתה ההסתדרות בה-בעת גם מעסיק גדול. הדבר היה חיוני לפי עקרונות ההסתדרות וחזונו של דוד בן-גוריון שראה את ההסתדרות כתשתית למדינה. אולם, בחלוף הזמן הפך מבנה זה לבעייתי. חברת העובדים לא נשלטה ישירות על ידי ציבור הפועלים אלא באמצעות עסקנים פוליטיים נבחרים. ההסתדרות הסתמכה על מנגנונים בירוקרטיים גדולים, בעלי עוצמה כלכלית והשפעה פוליטית אשר נועדו בחלקם לשרת את צרכי ההישרדות שלהם עצמם. כל עוד עלה הדבר בקנה אחד עם ייצוג האינטרס של העובדים לא גרם הדבר לקונפליקט פנימי (בניגוד להתמרמרות החברים), אולם לאחר הקמת המדינה הפכו מנגנוני ההסתדרות במידה רבה לכלי בידי המפלגה השלטת הן בממשלה והן בהסתדרות - מפא"י. שליטה זו של מפא"י היוותה איום מתמיד על הבכירים במנגנון ההסתדרות, על מקורותיה הכלכליים (חוזים של חברת העובדים, הלוואות נוחות) ולפיכך על יכולתה לייצג את האינטרס של העובד (תמיד נדרש מההסתדרות לגלות "הבנה" ו"אחריות"). הקשר למפלגת השלטון, שהיה קשר עמוק ואידאולוגי מתוך אמונה שהוא משרת את האינטרס הממלכתי ומוביל ליתר שוויון וביטחון תעסוקתי, סייע לשרידות המנגנון לאורך שנים. אולם עם המהפך בשנת 1977 ולאור הצעדים הכלכליים ליתר ליברליזציה במשק ב-1981 ותוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 נאלצה ההסתדרות להתמודד מול שרי אוצר עוינים מחד ומול ציבור עובדים עוין מאידך וכתוצאה מכך הגיעה לשיתוק והתפוררות.

בראשית שנת 1994 הציב חיים רמון מבכירי מפלגת העבודה לעצמו מטרה לשחרר את ההסתדרות מהקיום ה"דו ראשי" של מעסיק שהוא איגוד עובדים ו"לברוא אותה מחדש" כ"איגוד עובדים רזה ושרירי".

לצורך מטרה זו הקים רמון באפריל 1994 את סיעת ר"ם - חיים חדשים בהסתדרות. הסיעה נתמכה בקשת פוליטית רחבה הן משמאל (מפ"ם, ורצ) והן מימין (שינוי וחברים בסיעת תכלת לבן, שמצעה כמעט אומץ בשלמותו על ידי רמון). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי תעשיינים וגורמים עסקיים אחרים במשק.

לדברי רמון:

Cquote2.svg

אני קיבלתי לידיי אוניית-ענק בעלת עבר מפואר ומוניטין היסטוריים, אבל "טיטאניק" זאת הייתה נקובה ורקובה, והיא הייתה בדרכה למצולות, בשעה שעל סיפונה העליון עוד חגגו החוגגים.

Cquote3.svg
חיים רמון‏‏‏‏[2]

בוועידה ה-17 של ההסתדרות שהתקיימה ב-10 במאי 1994 זכתה סיעת ר"ם ברוב ולראשונה הדיחה מראשות ההסתדרות את סיעת מפלגת העבודה, בראשות חיים הברפלד. הוקמה קואליציה "מקיר לקיר" בהשתתפות סיעות הליכוד, ש"ס ומק"י.

עם הקמתה של "ההסתדרות החדשה" בשנת 1994, הופרדה ההסתדרות ממרבית הגופים השונים שהחזיקה בהם (פרט לקרנות הפנסיה, שהופרדו ממנה בשנת 2003, ולרשת בתי האבות "משען") ומאז היא עוסקת בעיקר בייצוג עובדים. במקביל, נחלשה ההסתדרות בשל ירידה תלולה בשיעור העובדים המאוגדים במשק הישראלי, אך עדיין נותרה ארגון עובדים חריג במבנהו ובכוחו.

עבודה מאורגנת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית מאז שלהי המאה ה-19, מתיר לעובדים להתאגד במסגרת ועדי עובדים. הוועד הוא ארגון נבחר המייצג עובדים, ומנהל בשמם משא ומתן עם ההנהלה על זכויותיהם. לוועדים יש זכות לחתום בשמם של כל העובדים על הסכם קיבוצי, העשוי להבטיח להם זכויות שלעובד הבודד אין סיכוי להשיג במשא ומתן אישי מול ההנהלה. לוועדים שמורה הזכות להשבית את מקום העבודה, אם הם סבורים שההנהלה אינה מכבדת את זכויותיהם, ובכך להוכיח למעסיקים את שליטתם בפועל ולאלץ אותם להגיע עמם לפשרה הוגנת. ועדי עובדים השיגו את מרבית זכויותיהם של העובדים, והם, במידה רבה, מקור כוחן של מרבית מפלגות השמאל בעולם.

חתימה על הסכם קיבוצי והכרזה על שביתה אינם בסמכותו של ועד העובדים אלא בסמכותו של ארגון עובדים (שהוא בדרך כלל "ארגון גג" ארצי – כמו ההסתדרות). החוק מאפשר לעובדים במפעל לפתוח ב"צעדים ארגוניים" - שביתה או עיצומים – רק לאחר שארגון העובדים מכריז בשבילם על סכסוך עבודה.

כ-800 אלף מהעובדים השכירים בישראל – בין 35% ל-30% מהעובדים הישראלים – מאוגדים במסגרת ועדי עובדים וכ 25% חברים בארגוני עובדים.[דרוש מקור] מדובר בשיעור נמוך ביחס לעולם המערבי - לעומת למעלה מ-50% במרבית מדינות אירופה ולמעלה מ-80% החברים בארגוני העובדים במדינות מסוימות, כמו מדינות סקנדינביה. חברי הנהגות הוועדים הם שכירים במקומות העבודה של העובדים שהם מייצגים, והם אינם בהכרח חלק מארגון גג כלשהו, אך הם תלויים, למעשה, בתמיכתם של ארגוני הגג, כיוון שאינם יכולים לקיים שביתות ולחתום על הסכמי עבודה בלא אישורם. מבין העובדים המאוגדים בארגוני עובדים, חברים בהסתדרות העובדים הכללית החדשה לפחות 560,000‏[3], שהם הרוב המכריע של העובדים המאוגדים בישראל. רוב האחרים מיוצגים בידי ארגונים מקבילים כגון הסתדרות המורים, ארגון המורים העל-יסודיים וההסתדרות הרפואית בישראל. לפחות 17,000 עובדים מאוגדים בהסתדרות העובדים הלאומית[4] – גוף שהוקם בשנות ה-שלושים בידי התנועה הרוויזיוניסטית. למעלה מ-13,000 עובדים חברים בארגון "כוח לעובדים"[5]. מספרם הנמוך יחסית של העובדים המאוגדים בישראל, וחולשתם של הארגונים האחרים, הופכת את ההסתדרות לנציגות בלעדית כמעט של העבודה המאורגנת במדינה שלמה – מה שהופך אותה לנציגה חזקה מאוד.

חברי ההסתדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתדרות פתוחה להצטרפות של כל שכיר ישראלי. עובד, שאין ועד עובדים במקום עבודתו, יכול להצטרף להסתדרות באופן עצמאי, אך בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, ההסתדרות הופכת לארגון יציג של כלל העובדים במקום העבודה רק אם חברי ההסתדרות מהווים שליש לפחות מכלל העובדים במקום העבודה ואין במקום העבודה ארגון עובדים אחר שיש לו יותר חברים. חברי ההסתדרות משלמים דמי חבר – בגובה 0.95% משכרם, ובתמורה הם זכאים לייצוגה של ההסתדרות ולהטבות שהיא מעניקה לחבריה. בנוסף גובה ההסתדרות מס ארגון ממי שאינם חברים בארגון עובדים, אך חל עליהם הסכם קיבוצי או צו הרחבה שבהם נקבע ניכוי זה.

ההסתדרות מייצגת נכון ל-2009 כ-600,000 שכירים.[דרוש מקור] הגוף הגדול ביותר בהסתדרות היא הסתדרות המעו"ף (הסתדרות הפקידים), המייצגת למעלה מ-200 אלף עובדים ברשויות המקומיות, ברשתות השיווק, בבנקים, בקופות החולים ובגופים נוספים. הסתדרות עובדי המדינה מייצגת כ-70 אלף עובדים נוספים. בענף השמירה מיוצגים בהסתדרות כ- 85 אלף עובדים; בחברת החשמל, בתעשייה הביטחונית ובמפעלי האלקטרוניקה והמתכת - כ-40 אלף עובדים; בחברות תחבורה ונמלי האוויר והים – כ-25 אלף עובדים, ורבבות נוספים –בחלק מחברות התקשורת (כמו בזק ואי.סי. איי), במפעלי הפלסטיק, הכימיה והתרופות ובתעשייה המסורתית.[דרוש מקור]

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתדרות היא גוף דמוקרטי, שבראשו עומד, להלכה, גוף פרלמנטרי-ייצוגי בשם "בינ"ה" – בית נבחרי ההסתדרות (לשעבר - הוועד הפועל של ההסתדרות). חברי בינ"ה נבחרים בידי צירי ועידת ההסתדרות, ואלה נבחרים מדי חמש שנים בבחירות מפלגתיות כלליות בקרב כל העובדים המאוגדים בהסתדרות. כעיקרון, כל חבר הסתדרות מוותק של חצי שנה ומעלה, יכול להיבחר לבינ"ה, אך רבים מהחברים בבינ"ה הם פעילים בשכר של ההסתדרות ולא עובדים החברים בוועדי העובדים בשטח, ובכך שונה ההסתדרות ממרבית גופי-העל המייצגים איגודים מקצועיים בעולם. בינ"ה מחליטה על כל שינוי בחוקת ההסתדרות, ולהלכה, היא מוסמכת "לקבל כל החלטה הנוגעת לפעולותיה, תפקידיה וסמכויותיה". אך למעשה, אין לבינ"ה השפעה רבה על פעילותו של הארגון, שנקבעת בעיקר ידי הנהגת ההסתדרות והיו"ר, מה גם שהיא נמצאת במשך כל שנותיה בשליטה מוחלטת של סיעתו שליו"ר ההסתדרות. למשל ב-2009, 142 מתוך 171 חברים היו חברי סיעת "עוגנים" שבראשות יו"ר ההסתדרות, עופר עיני.

הראשות המבצעת של ההסתדרות הם היו"ר והנהגת ההסתדרות. היו"ר נבחר בבחירות אישיות, במקביל לבחירות לבינ"ה. יו"ר ההסתדרות מאז יוני 2014 הוא אבי ניסנקורן. היו"ר – תפקיד מקביל למזכ"ל שעמד בראש ההסתדרות הישנה – הוא האיש הקובע את מדיניותה של ההסתדרות בפועל. היו"ר מעורב בכל ההחלטות החשובות שמתקבלות בארגון, מחליט על כל המינויים בדרג הבכיר, מעורב באופן אישי במשא ומתן בכל משבר גדול, ומקיים גם רשת ענפה של קשרים עם המערכת הפוליטית וצמרת המגזר העסקי כאחד.

הנהגת ההסתדרות היא גוף המונה בין 13 ל-31 חברים שממונים בידי היו"ר, באישור בינ"ה. ההנהגה היא הגוף המנהל את הפעילות ואת העניינים השוטפים של ההסתדרות ושל כל מוסדותיה. להנהגה נתונה הסמכות להכריז על שביתת כללית במשק, בכפיפות פורמלית לאישור בינ"ה, ולאשר הסכמי עבודה מרכזיים. חלק מחברי הנהגת ההסתדרות הם יושבי ראש של אגפים ואיגודים בהסתדרות, ואחרים הם ראשי ועדים גדולים.

גוף חשוב נוסף של ההסתדרות היא הוועדה לתיאום וביצוע, המוסמכת לאשר – או לא לאשר - את כל סכסוכי העבודה במשק ואת כל ההסכמי העבודה הקיבוציים. הוועדה מחזיקה, אפוא, בשליטה כמעט מלאה בעבודה המאורגנת במשק.

ההסתדרות מעסיקה כ-1,000 עובדים, שעוסקים במתן ייעוץ, הדרכה, ייצוג משפטי, ייעוץ ארגוני ושירותי תרבות ורווחה לעובדים המאוגדים בה. עובדי ההסתדרות מאוגדים בעצמם, בוועד משלהם, שלעתים מנהל סכסוכי עבודה עם הנהלת ההסתדרות עצמה.

הגוף המרכזי בהסתדרות הוא האגף לאיגוד מקצועי. האגף מורכב מנציגי איגודים מקצועיים, שכל אחד מהם מייצג אחד מענפי העבודה במשק, והם מסייעים לוועדי העובדים בארגון עובדים ובייצוגם מול המעסיקים ובמשא ומתן עם המעסיקים על תנאי השכר, תנאי העבודה, רווחה, ביטחון תעסוקתי וזכויות פנסיוניות והבטחת עתידם של העובדים.

בנוסף לאיגודים המקצועיים, מחזיקה ההסתדרות שלוחות אזוריות המכונות "מרחבים". המרחבים, הפרושים בכל רחבי המדינה, מעניקים סיוע לעובדים באזור בו הם נמצאים, ומסייעים לעובדים במשברים בעלי אופי אזורי, כמו פיטורים במפעלים או הלנות שכר ברשויות מקומיות. בניגוד לפעילי האגף לאיגוד מקצועי, שחלקם מתגוררים במרכז הארץ ורחוקים מה"שטח", הפעילים במרחבים מכירים את כל מקומות העבודה מקרוב, מכירים רבים מהעובדים באופן אישי, מקיימים קשרים אישיים עם הוועדים ומנהלים הידברות שוטפת עם המעסיקים והרשויות המקומיות, ומסתייעים בכל אלה כדי לסייע לעובדים.

גוף סיוע נוסף, של ההסתדרות היא המחלקה המשפטית לפרט, המטפלת בפניות אישיות ופרטניות של עובדים הזקוקים לייצוג משפטי בתביעות מול מעסיקיהם.

ההסתדרות מעניקה לחברים, בתמורה לדמי החבר, סל שירותים הכולל: קרן שביתה, המבטיחה את קיומם הכלכלי של עובדים בזמן שביתה; זכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההסתדרות; סיוע משפטי אישי; חברות בנעמ"ת לנשים, המעניקה להן סיוע משפטי וזכויות סוציאליות מיוחדות; וכן שירותי פנאי, כולל אפשרות כניסה לאחד מחמשת הקאנטרי-קלאבים של ההסתדרות, כרטיסים מסובסדים להצגות ואירועי תרבות, ועוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירת ההסתדרות החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתדרות החדשה קמה בשנת 1994. חיים רמון ועמיר פרץ, שני פוליטיקאים צעירים ממפלגת העבודה, הקימו סיעה בשם "חיים חדשים", שפרשה מהמפלגה ששלטה בהסתדרות לאורך כל תולדותיה, מפלגת העבודה, התמודדה בבחירות להסתדרות (ורק בהן), והביסה את העבודה בראשות המזכ"ל דאז, חיים הברפלד. זאת על רקע הדרישה להפוך את ההסתדרות מגוף מדינתי מנוון, בעל שני ראשים (איגוד מקצועי במקביל למשק עובדים במסגרת חברת העובדים) שגרם לה לשיתוק לאיגוד מקצועי "רזה ושרירי" שיילחם באופן יעיל למען העובדים.

לאחר ניצחונם, מונה רמון למזכ"ל ההסתדרות, ופתח, בסיועו של פרץ, בתוכנית להבראתה. החברות בהסתדרות הפכה להיות וולונטרית ובלתי תלויה בחברות בקופת החולים הכללית, ומיליוני אנשים, שהיו חברים בהסתדרות למרות שלא עבדו או שלא היו מאוגדים בפועל, איבדו את חברותם בהסתדרות; מנגנון פעילי ההסתדרות קוצץ מ-4,000 עובדים לפחות מ-2,000; והתקציב השוטף של ההסתדרות ממסי החבר ("מס אחיד") ירד מ-1.3 מיליארד שקל ל-300 מיליון - כולם ממסי חבר וולונטריים. מפעלי ההסתדרות, כולל קונצרן התעשייה כור, חברת הנדל"ן שיכון ובינוי, חברת הביטוח "הסנה", מניות בבנק הפועלים, נדל"ן, ועוד, הופרטו. קופת חולים כללית הופרדה מההסתדרות והפכה לספק שירותי בריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (אף אותו העביר חיים רמון). ההסתדרות נפרדה, אפוא, ממרבית נכסיה הכלכליים ונעשתה ממוקדת בייצוג עובדים. זאת, למרות שאחדים מנכסיה – כמו רשת בתי האבות משען ובעיקר – קרנות הפנסיה, נשארו בידיה.

הממשלה קיבלה גיבוי בינלאומי בתוכנית זו, ובייחוד מצידה של ארצות הברית. עם זאת, יישום התוכנית לא הותנה בקבלת גיבוי כזה ‏‏[2].

רמון קיבל לידיו הסתדרות וקופת חולים עם חובות והתחייבויות כוללים בהיקף של מיליארדי שקלים, על סף פשיטת רגל. כתוצאה מהפרדת קופת חולים מההסתדרות, ירד מספר חברי ההסתדרות באופן דרסטי, ואתם נרשמה ירידה תלולה הכנסות ההסתדרות מדמי חבר. ההסתדרות לא יכלה להעלות את דמי החבר, מאחר שפעולה כזו הייתה מקטינה את מספר החברים עוד יותר, וכדי לפצות על ירידת ההכנסות ולעמוד בגרעון השוטף הגדול שנוצר, היא הייתה חייבת לערוך צמצום מסיבי של מנגנון ההסתדרות ולמכור נכסים. מכירת הנכסים, יחד עם חובות קופת חולים שהופרדו מההסתדרות והוטלו על המדינה, סגרו חלק גדול מחובות ההסתדרות. שאר החובות נפרסו, וההסתדרות ממשיכה לשלם אותם עד היום. ההסתדרות מנוהלת מאז כגוף כלכלי יעיל וחסכוני יותר מכפי שהייתה בעבר, ומצליחה לקיים את פעילותה השוטפת תוך עמידה בתשלום חובותיה, שמצטמצמים משנה לשנה.

בנוסף להבראה הכלכלית, ניסה רמון לבצע להסתדרות "הבראה תדמיתית". אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות היה לשנות את שמה מ"ההסתדרות הכללית" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בינ"ה". בתקופתו של רמון היה ניסיון להעביר את מטה ההסתדרות אל בניין משרדים חדש באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים אך ניסיון זה נכשל ולאחר שנה חזרה הנהלת ההסתדרות אל בית הוועד הפועל בתל אביב.

תקופת פרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמיר פרץ

רמון פרש מההסתדרות בנובמבר 1995, לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, כדי לכהן כשר הפנים בממשלה בראשותו של שמעון פרס. עם פרישתו של רמון, הפך פרץ ליו"ר ההסתדרות, ונשאר בתפקיד 10 שנים רצופות. פרץ הטביע את חותמו על ההסתדרות, השיג בה שליטה מוחלטת והפך אותה לגוף המזוהה אתו באופן אישי. כדי להימנע מעימותים פנימיים שיפוררו את ההסתדרות, השאיר בארגון את מרבית בעלי התפקידים הישנים, אך במשך השנים החליש את מעמדם ומינה לתפקידי מפתח צעירים שצמחו מתוך ועדי העובדים, שגילו לו נאמנות רבה יותר. הנהגת ההסתדרות כיום שונה מאוד מזו שפרץ קיבל לידיו – במקום הנהגה מבוגרת, אשכנזית ברובה, וקשורה בטבורה – אידאולוגית וחברתית – לתנועת העבודה ההיסטורית ול"ממסד המפא"ניקי" הישן, עומדת כיום בראש ההסתדרות הנהגה צעירה למדי, מקצועית ועניינית, שרוב חבריה גדלו בפריפריה וצמחו בתוך מפעלים ומקומות עבודה, מזרחיים ברובם, ואחדים מהם ערבים וחרדים (אנשי מפלגת ש"ס), ולמרות שכולם מגדירים את עצמם כסוציאליסטים, הם רואים את הסוציאליזם כדרך ממוקדת לשיפור זכויות העובד והאזרח ולא כהשקפת עולם חובקת-כל.

גם אופי פעילותה של ההסתדרות עבר שינוי דרמטי. מגוף כוללני ששירת את רוב אוכלוסיית המדינה, הפכה ההסתדרות בתקופת פרץ לגוף שקשור בעיקר לקבוצה קטנה של עובדים מבוססים. מדיניות הממשלה מאז שנות השמונים צמצמה מאוד את מספר העובדים המאוגדים. המפעלים ומשרדי הממשלה פיטרו מאות אלפי עובדים מאוגדים וגייסו במקומם עובדים חסרי זכויות המועסקים באמצעות חברות כוח אדם. חברות חדשות, שקמו במהלך הגאות הכלכלית של שנות התשעים, גייסו עובדים בלתי-מאוגדים – בעיקר בענפי ההייטק והשירותים. ההסתדרות בראשות פרץ, והוועדים הקשורים אליה, כמעט ולא עשו דבר כדי לגייס עובדים לא-מאוגדים ולהרחיב את מעגל העבודה המאורגנת, ולעתים אף מנעו התארגנויות חדשות של עובדים. במקום זאת, העדיפו לרכז את כוחם בשמירה על תנאי העבודה הטובים שההסתדרות הישנה השיגה לעובדים המאוגדים, ועל תנאי פיצויים נאים למפוטרים.

שני המעמדות של עובדים במשק, עובדי החברות ה"הסתדרותיות" ועובדים "רגילים", עם פער עצום בתנאים הסוציאליים בין אלה לאלה, שאפיינו את ההסתדרות הישנה, המשיכו להתקיים. במקביל לפערים שהלכו והתרחבו בין העובדים הלא-מאוגדים לבין עצמם, נוצרו גם פערים גדולים בין עובדים מאוגדים במונופולים, כמו חברת החשמל ונמלי הים, שאיש לא יכל למנוע מהם להמשיך להשתמש בזכות השביתה, ובין העובדים במפעלים פרטיים רגילים, שנאלצו יותר ויותר ליישר קו עם מעסיקיהם והפכו, במקרים רבים, ל"וועדי בובה" בחסות ההנהלה. בשל כך, ההסתדרות החדשה נעשתה מזוהה לגמרי עם "הוועדים הגדולים".

פרץ הצליח להחזיר להסתדרות, שקיבל לידיו בשיא חולשתה, כגוף שכבר היו מי שהספידו אותו כחלק מההיסטוריה, חלק ממעמדה כגוף חזק ומשפיע בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. פעילותה של ההסתדרות בתקופתו של פרץ נוהלה תוך קשר אמיץ עם פעילותו הפוליטית. שנה אחת לאחר כניסתו לתפקיד התמנה יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לראש הממשלה. נתניהו, המחזיק באג'נדה כלכלית שמרנית מובהקת, ניסה לכפות על עובדי המדינה והרשויות המקומיות מהלכים של התייעלות, שאיימו עליהם בפיטורים ובהרעת תנאים. פרץ, שהיטיב להשתמש בזכות השביתה, וביכולת השביתה של העובדים בוועדים הגדולים, הוביל אותם לסדרת מאבקים עם נתניהו, שהגיעו לשיאם כאשר השבית פעמיים – ב-1997 וב-1998 – את כל המגזר הציבורי במשק, כולל נמלי הים והאוויר. השביתות הופסקו לאחר כיומיים, בהוראת בית הדין לעבודה, אך הממשלה נאלצה, בלחץ בית הדין, לקבל חלק מדרישות ההסתדרות.

בשנת 1997 נבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, שפרץ עדיין שימש כחבר כנסת מטעמה, ובמאי 1999 נבחר ברק לראש הממשלה. פרץ לא היה מרוצה מבחירתו של ברק, שהחזיק בעמדות כלכליות ליברליות, והחליט לפרוש מהעבודה ולהקים את מפלגת עם אחד, מפלגה ייחודית שייצגה את העובדים המאוגדים בלבד, תוך שיתוף פעולה עם פוליטיקאים מסיעות אחרות, כמו חיים כץ מהליכוד ודוד טל מש"ס. במהלך כהונתו הקצרה כראש ממשלה, ניסה אהוד ברק לקדם רפורמה גדולה במס, רפורמת בן בסט, שכללה ביטול של זכויות שונות של העובדים המאוגדים, כמו הפטור ממס על קופות הגמל, קרנות ההשתלמות והחסכונות הפנסיוניים. פרץ ניהל קמפיין מתוקשר נגד התוכנית, שכללה איום בהשבתה כללית נוספת של המגזר הציבורי, והצליח להביא לביטולה בלא שביתה.

מבחן הכוח המרכזי של פרץ וההסתדרות הגיע בתחילת 2003 עם מינויו של נתניהו לשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. נתניהו, שכעת היה פטור מהאחריות לנושאים מדיניים ויכל להתמקד בקידום האג'נדה הכלכלית שלו, הוביל תוכנית לרפורמה כוללת במשק הישראלי, שכללה, בין השאר, הלאמה והפרטה חלקית של קרנות הפנסיה של ההסתדרות, הפרטה של רוב החברות הממשלתיות (שכל עובדיהן מאוגדים בהסתדרות), והרעת תנאים לעובדי המדינה והרשויות המקומיות. יישום התוכנית של נתניהו נתפש, גם על ידי תומכיו וגם על ידי מתנגדיו, כאיום על עצם קיומה של העבודה המאורגנת בישראל. בנוסף על הפרטים הקונקרטיים של התוכנית, יצא נתניהו בסדרת הצהרות נגד ההסתדרות והעבודה המאורגנת, ברוח הצהרותיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט ת'אצ'ר, כולל "פליטת פה" שחזר עליה מספר פעמים, שבה כינה "בטעות" את עובדים "אויבים"‏‏‏[6] (בדומה להצהרתה של תאצ'ר, "ניצחנו את אויבנו מבחוץ, כעת עלינו להתגבר על אויבנו מבפנים"). ציבור העובדים המאוגדים הרגיש מאוים ו"יצא למלחמה" נגד התוכנית. במהלך השנתיים הבאות, יושמה התוכנית ברובה, תוך עימות מתמיד בין נתניהו לפרץ, שכלל אינספור הצהרות והתבטאויות שלהם זה נגד זה, וכן אינספור שביתות, עיצומים ואיומים בשביתות – כולל שביתה של חודשיים, הארוכה בתולדות המדינה, בנמלי הים, ושביתה כללית במשק, שתיהן בשנת 2004.

התוכנית של נתניהו הוכתרה כהצלחה, ואילו פרץ הצליח למזער כמעט לגמרי את הפגיעה בעובדים. הפרטת חברת החשמל ונמלי הים לא יצאה לפועל, העובדים בכל החברות שהופרטו (חברת התעופה אל על, חברת הספנות צים, בתי הזיקוק לנפט, חברת התקשורת בזק, בנק דיסקונט וחלק מבנק לאומי) נשארו בתפקידם, נותרו מאוגדים וגם קיבלו, אחרי משא ומתן ארוך, תוספות משמעותיות לשכרם שהוגדרו כ"מענק הפרטה", בשעה שהנפגעים האחרים של התוכנית הכלכלית, מקבלי הקצבאות, ספגו פגיעה קשה בתנאי חייהם הקשים ממילא. ההסתדרות איבדה את שליטתה בקרנות הפנסיה, אך יחד אתן נפטרה גם מחוב של עשרות מיליארדי שקלים. ההסתדרות וועדי העובדים חזרו לכותרות התקשורת והוכיחו את כוחם ופרץ הוכיח את כישורי המנהיגות שלו, והצליח, בסוף שנת 2005, להפוך ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד לראשות הממשלה. כשנשאל כיצד הוא מסביר את כישלונה של ההסתדרות במניעת הפערים במשק, אמר שזהו תפקידה של הממשלה וש"לשם כך הוא נכנס לפוליטיקה".

תקופת עיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחליפו של פרץ, עופר עיני, שימש בתפקיד מ-2 בינואר 2006 עד ל-1 בפברואר 2014. עיני מונה לתפקיד כממלא מקומו של פרץ, מאחר שליו"ר ההסתדרות אסור לשמש כשר, ולאחר מכן נבחר בזכות עצמו. בניגוד לתדמיתו ה"פוליטית" של פרץ, בנה לעצמו עיני תדמית "מקצועית" של מנהיג פועלים שכל מעייניו בפעולות ענייניות לשיפור מצב העובדים. מאז מינויו של עיני, מנסה ההסתדרות להפנות משאבים רבים יותר לטיפול בעובדים חלשים.

עצרת אחד במאי בשנת 2012 בהשתתפות תנועות הנוער בבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב.

במהלך השנתיים הראשונות לראשותו של עיני גייסה ההסתדרות לשורותיה עובדים שלפני כן לא היו מאוגדים כלל, רובם ככולם במפעלים פרטיים, בחברות כוח אדם, ניקיון, שמירה, מסעדות ורשתות שיווק. לא מעט מהם הצליחו, בסיוע ההסתדרות, לחתום על הסכמי עבודה קיבוציים ששיפרו את שכרם ואת תנאי העסקתם במידה רבה.

מבחן נוסף שעיני עמד בו בהצלחה, היה פתרון בעיית הלנות השכר ברשויות המקומיות. במהלך השנים 2003-2006 סבלו העובדים ברשויות בפריפריה מהלנות מתמשכות של שכרם, עקב ניהול לקוי וקיצוצים שביצע נתניהו בתמיכה הממשלתית ברשויות. מזה, הלנת השכר הייתה העילה לשביתה הכללית שיזם פרץ ב-2004, אך הלנות השכר נמשכו גם אחרי השביתה, מאחר שגם הממשלה וגם הרשויות לא נאותו לדרישת ההסתדרות לשנות את מדיניותם. אחרי השביתה של שנת 2006, לעומת זאת, ביצעו הרשויות והממשלה מאמץ מרוכז להגדיל את התקציב ולייעל את עבודת הרשויות, והיקף הבעיה הצטמצם במידה רבה.

עיני פיתח "ברית אסטרטגית" עם נציג המעסיקים במשק - נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של הגופים הכלכליים, שרגא ברוש, המתבטאת בהסכמה כמעט מוחלטת על מהלכיהם של שני הגופים, ידידות אישית ואף שותפות אידאולוגית. עיני מסביר את ה"ברית" ברצונו להשיג הישגים לטובת העובדים מבלי להתעמת עם המעסיקים, כדי למנוע שביתות שיפגעו במקומות עבודה. ה"ברית", שהביאה על השניים ביקורת רבה מכל הצדדים, הביאה את ברוש להביא תמיכה ציבורית בשביתה הכללית ובמאמצי ההתאגדות שהוביל עיני, והביאה את עיני לתמוך במאבקיו של ברוש להגדלת התמיכה הממשלתית במפעלים, בעיקר מאז שהחל המשבר הכלכלי הגלובלי בשנת 2008. הישגם העיקרי המשותף של השניים הוא הסכם שחתמו המחייב את המעסיקים להעניק פנסיה לכל עובד, שהממשלה הרחיבה אותו והפכה אותו לצו מחייב לכל המעסיקים במשק.

עיני מעורב בפוליטיקה. הוא חבר במפלגת העבודה, ובעבר נחשב למקורבו של יו"ר המפלגה, אהוד ברק, ולאחר הבחירות לכנסת ה-18 הצליח להוביל את המפלגה להצטרף לממשלתו של בנימין נתניהו, בנימוק שממשלה חזקה עם מודעות חברתית תטפל היטב במשבר הכלכלי ובכך תיטיב עם העובדים (ובניגוד לעמדתו של פרץ). בניגוד לפרץ, שומר עיני על יחסים טובים עם נתניהו, שמשתף את ההסתדרות בתוכניות שהוא מגבש להתמודדות עם המשבר.

בשלהי דצמבר 2009 הודיע עיני כי בית נבחרי ההסתדרות אישר הצטרפותם של עובדים זרים השוהים בישראל כחוק לשורות ההסתדרות החל ממרץ 2010. בכך תתאפשר לראשונה התאגדות חוקית של עובדים זרים וההסתדרות תרחיב את שורותיה גם לעובדים תושבי ישראל שאינם אזרחים‏[7]. בחודש פברואר 2012 יזם עיני שביתה כללית שנועדה לצמצם את תופעת עובדי הקבלן ולהשוות את תנאיהם לתנאי העובדים הקבועים. השביתה נמשכה חמישה ימים ובסיומה חתם עיני עם האוצר הסכם המשפר את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. ההסכם כלל בין היתר העלאת שכר המינימום לעובדי הקבלן ל-4,500 ש"ח לחודש, העלאת ההפרשות לפנסיה, שיפור בתנאים הסוציאליים, חיזוק הפיקוח על תנאי העסקה ועוד‏[8].

באוקטובר 2013 הודיע עיני על פרישתו מראשות ההסתדרות. ביוני 2014 מונה לתפקיד אבי ניסנקורן, לאחר שהיו"ר היוצא המליץ על מינויו בפני בית נבחרי ההסתדרות. המלצה זו נתקלה בהתנגדות, בנימוק שלקביעת יו"ר ההסתדרות יש לערוך בחירות כלליות להסתדרות. עתירה לבג"ץ לביטול המינוי נדחתה, ובמאי 2014 אישר בית נבחרי ההסתדרות את מינויו של ניסנקורן ליו"ר ההסתדרות.‏[9]

תקופת ניסנקורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמתה של ההסתדרות החדשה, היא מהווה מטרה לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ואקדמית רבה. ניתן לחלק את הביקורת על ההסתדרות לשני סוגים: ביקורת "מימין" וביקורת "משמאל".

הביקורת מימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת ה"ימנית" באה מכיוון פקידות משרד האוצר, פוליטיקאים ממפלגות כמו הליכוד, מפלגת שינוי וישראל ביתנו, אנשי עסקים, מנהלי חברות, כלכלנים בבתי השקעות ובאקדמיה, עיתונאים כלכליים (בראשם נחמיה שטרסלר וסבר פלוצקר), ולעתים אף מפקידים בממשל האמריקני. הדובר הבולט ביותר של הביקורת ה"ימנית" היה בנימין נתניהו. ההסתדרות, לטענת המבקרים, היא ארגון עובדים מזיק בשל כוחה יוצא הדופן, העובדה שהיא מייצגת עובדים מוועדים רבים, המוכנים לשבות גם אלה למען אלה, הגיבוי שהיא נותנת לוועדים במונופולים והעבר ה"בולשביקי" שלה. לטעמם של המבקרים, מחזיק יו"ר ההסתדרות בכוח רב המאפשר לו אישית השפעה גדולה על כלכלת המדינה, ולמעשה, באמצעות נשק השביתה הכללית, יכול לגרום לה נזקים כבדים. המבקרים מאשימים את ההסתדרות בכך שהיא מסייעת לעובדי המונופולים להשיג לעצמם תנאי עבודה מופלגים, לעתים מנוגדים לחוק, תוך בזבוז כספי ציבור, וגורמת לשביתות שפוגעות בכלכלת ישראל ומערערות את אמון המשקיעים הזרים.

בהסתדרות טוענים כי כוחה של ההסתדרות אינו גדול יותר מאשר כוחם המשותף של ועדי העובדים במדינות מערביות אחרות, ואולי אף קטן יותר. בהסתדרות מרבים גם לטעון, בעיקר בעידן עופר עיני, כי כוחה של ההסתדרות פועל בעיקר לבלימת העובדים (כפי שהיה בשנות שלטון מפא"י, בהן קיבלה על עצמה ההסתדרות את תכתיב האחריות ועסקה רבות במיתון דרישות פועלים), וכי "לממשלה עדיף לעמוד מול גוף אחראי אחד מאשר מול מאה גופים קיצוניים". בנוסף טוענים בהסתדרות שזכותם של העובדים לשבות ולהיאבק על זכויותיהם היא זכות יסוד דמוקרטית שעולה על הצורך בשקט תעשייתי ובשגשוג כלכלי.

הביקורת משמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת ה"שמאלית" באה מצדם של ארגוני עובדים מתחרים - "כוח לעובדים" ו"מען - עמותה לסיוע לעובדים", ופעילים בארגוני סיוע לעובדים, כמו "קו לעובד", מארגוני שמאל רדיקליים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית", מפוליטיקאים בחד"ש, וכן במפלגות דתיות, מסוציולוגים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי רוח, אמנים ואנשי אקדמיה במדעי הרוח, ולעתים קרובות מפעילים שעזבו את ההסתדרות עצמה, או הודחו ממנה. הביקורת ה"שמאלית" טוענת שההסתדרות הפקירה, למעשה, את ציבור העובדים מהשכבות החלשות. המבקרים טוענים שההסתדרות עושה מאמצים קטנים, אם בכלל, לגייס עובדים כאלה לשורותיה, וגם כאשר היא מצליחה לאגד אותם, היא אינה נותנת להם גיבוי במאבקיהם, וכי ועדים רבים במקומות עבודה כמו מפעלים ורשתות שיווק הם, למעשה, בובות בידה של ההנהלה. חלק מהמבקרים טוענים כי הסיבה לכך היא שההסתדרות, הלהוטה למחוק את עברה ה"בולשביקי" ולהוכיח שהיא השתנתה, ומנסה לשמור על קשרים טובים עם המגזר העסקי, משתיקה מאבקי עובדים. מבקרים אחרים מהצד ה"שמאלי" תולים את בעיותיה של ההסתדרות במבנה שלה, שלטענתם, אינו דמוקרטי, כיוון שהיא נשלטת על ידי פעילי מטה שכירים ("עסקנים") ולא על ידי הנהגה נבחרת של חברי הוועדים עצמם.‏‏‏[10]

בהסתדרות מודים שמצבם של העובדים החלשים בישראל בכי רע, אך טוענים כי ההסתדרות, תחת הנהגתה הנוכחית, עושה מאמצים גדולים וכנים לשנות את המצב, באמצעות גיוס עובדים חדשים וגיבוי במלחמה על זכויותיהם, וכי מצבם של עובדים מאוגדים בכל מקום עבודה הוא טוב בהרבה ממצבם של חבריהם שאינם חברים בוועד.

יושבי ראש ההסתדרות החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מ' אדמתי, מההסתדרות הישנה להסתדרות החדשה, רמת גן,2001.
  • אריה שירום, "התמרת ההסתדרות, 1994: השלכותיה האפשריות על מערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי", רבעון לכלכלה, אפריל 1995.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]