העולם הזה - כוח חדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העולם הזה - כוח חדש
אפיון מפלגת שמאל רדיקלית
כנסות שישית - שביעית
אותיות ש
מנהיגים אורי אבנרי
שיא כוחה 2 מנדטים
נוצרה מתוך נוצרה כמפלגה עצמאית

העולם הזה - כוח חדש הייתה מפלגת שמאל רדיקלי[דרוש מקור] (על אף שבאופן רשמי ראש הרשימה ומקימה, אורי אבנרי, הסתייג מתיוג שלה כשמאל או כימין[1]) שפעלה בכנסת השישית ובכנסת השביעית.

המפלגה הוקמה לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965 על ידי אורי אבנרי ושלום כהן, עורכי השבועון "העולם הזה", בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע. בבחירות אלה זכתה המפלגה במנדט יחיד, שהפך את אורי אבנרי לחבר כנסת. אבנרי היה לאחד הח"כים הפעילים והבולטים במשך התקופה שבה היה חבר הכנסת. התנועה הוקמה על מנת להילחם בחוק איסור לשון הרע, אך מצעה היה רדיקלי ואנטי־ממסדי. הקריאה להכרה בעם הפלסטיני נחשבה אז למעשה של כפירה. בעיני רבים, היו מסריה של המפלגה אז חידוש.

אורי אבנרי

לקראת הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 שקלה המפלגה להתמודד ברשימה אחת עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ורשימת השלום, על אף שלאבנרי הוצע המקום הראשון ברשימה המשותפת בסופו של דבר הוא החליט כנגד ריצה משותפת, מכיוון שהסתייג מחבירה עם מפלגת שמאל כמק"י דבר שיסכן לדעתו את זהותה של המפלגה, שלטענתו היא לא ימין ולא שמאל[1]. בסופו של דבר המפלגה רצה לבד וזכתה בשני מנדטים, ובנוסף לאורי אבנרי נכנס שלום כהן לכנסת. במהלך כהונת הכנסת השביעית נוצר קרע בין שני האישים. שלום כהן, שהיה תמיד מספר שתיים ב"העולם הזה" וחסה בצלו של אורי אבנרי, גילה יזמה עצמאית כחבר כנסת רדיקלי (באחת ההזדמנויות אף קרע את תעודת הזהות שלו מעל דוכן הכנסת), השם דגש על העניין העדתי ועל קיפוחם של עולי ארצות המזרח. פעילות זו לא הייתה לרוחו של אבנרי, ובתחילת שנת 1972 פרש כהן מן הסיעה והיה למזכ"ל תנועת הפנתרים השחורים. לאחר מכן שינה אבנרי את שם הסיעה למר"י - מחנה רדיקלי ישראלי.

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת ח"כים הערות
הכנסת השישית (1965) מנדט אחד: אורי אבנרי
הכנסת השביעית (1969) 2 מנדטים: אורי אבנרי, שלום כהן1
  1. פרש מהסיעה ב-4 בינואר 1972 והקים סיעת יחיד.
  2. ב-3 ביולי 1973 שינתה הסיעה את שמה ל"מר"י".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אליהו אגרס, אין שלום - במחנה השלום, דבר, 2 באוקטובר 1969