העלייה ממרוקו
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך, למעט המבוא, זקוק לכתיבה מחדש. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
אחרי שואת אירופה הופנו הזרקורים אל היהדות הצפון אפריקאית ובמיוחד אל היהדות המרוקאית, שהייתה הגדולה מבין קהילות יהדות צפון אפריקה. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית. המצב החריף אף יותר מאז 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. בערים שונות במרוקו רצחו ופצעו קנאים לאומנים ביהודים כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל. הפרעות הגבירו את קצב העלייה, ובין השנים 1948 ל1951 עלו לישראל כ-28,000 יהודים [1]. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, קיבלו היהודים זכויות מלאות. אך בעקבות לחצי הליגה הערבית משנת 1959 נאסרה עזיבתם אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בלתי חוקית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו דרך מדינות צרפת וספרד. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים, חלקם לאירופה ולמדינות צפון אמריקה, וחלק גדול מהם עלה למדינת ישראל.
העלייה ממרוקו לישראל נתקלה בקשיים שונים שאפיינו אותה. פערי תרבות ויחס מפלֶה הביאו למחאה ובעקבותיה, במשך הזמן, חל שינוי במפה הפוליטית בישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] לפני הקמת מדינת ישראל
עם התגברות ההשפעה הצרפתית על מרוקו בראשית המאה ה-20 נוצר מצב חדש. יהודי מרוקו נרשמו לבתי ספר צרפתיים קבלו חינוך צרפתי והשתלבו בתרבות הצרפתית עד 1940 כאשר חוקי וישי שינו את המצב ונאסר על היהודים ללמוד בבתי ספר צרפתיים. אחרי המלחמה והקמת מדינת ישראל מספר רב של משפחות יהודיות בעידודם של הארגונים הציוניים יהודים עזבו את מרוקו ועלו ארצה באופן חוקי באישור הצרפתים. בעקבות המלחמה צעירים רבים מיהודי מרוקו עלו לארץ בדרכי פעולה נועזות והצטרפו לשורות גח"ל הלוחמים במלחמת העצמאות.
לקראת סוף תקופת הטורקים ובטרם הסכם פס שבו הגנו הצרפתים על יהודי מרוקו היתה בריחה של יהודים מפאס מקנאס מראקש רבאט ועוד אל עיירות וכפרים מסביב לערים . הדוחק, הירידה במצב הכלכלי והצורך להתפלל בהסתר גרמו לחלק מהמשפחות הצעירות לעלות לארץ ישראל או לעבור לתוניסיה שהיתה יותר ליברלית עם היהודים . עידוד קיבלו יהודי המגרב מהשמועות ואיגרות שהגיעו לבתי הכנסת כי יהודים החלו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל . ראשונים היו יהודי פאס שגרו בסמוך לבית הכנסת ( ה- sinagog המרכזי )בפס . כ- 60 עד 80 משפחות צעירות עלו בין השנים 1908 עד 1918 והתיישבו בעיקר בירושלים ובטבריה . בין המשפחות הראשונות שעלו לירושלים היו משפחות אוחנה , וזאנה , מימראן תורג'מן, ואיפרגאן . האחים איפרגאן שהיו בנקאים בעיר פס לא הסתגלו לחיים בארץ ,נפרדו מבני דודיהם משפחת וזאנה ב- 1918 וירדו לצרפת ולאחר מכן לקנדה . משפחותם של דוד וזאנה ותורג'מן התגוררו ברובע היהודי ויתר המשפחות גרו בשכונת משכנות וסוכת שלום .
העליה ברובה התבצעה דרך תוניסיה , ומשם בספינות קטנות לארץ . בדרך לישראל , בקיץ 1911 ,נולד בספינה התינוק משה וזאנה בנם של שמחה (פרחה ) ודוד הברית נערכה בהגיעם ליפו והתינוק בן למשפחה מוגרבית נרשם פעם כיליד תוניסיה ופעם כיליד הארץ. כל יתר שמונת האחים נולדו בעיר העתיקה בירושלים , זו היתה המשפחה ברוכת הילדים הגדולה ביותר מבין המוגרבים שגרו בתוך החומות עד לבריחה לקטמון ערב מלחמת השחרור .
קהילת יהודי המגרב היתה מצומצמת בין עליה ראשונה ושלישית הקהילות הבולטות בירושלים היו בעיקר יוצאות עיראק פרס - בוכרה חלב ותימן .
[עריכה] לאחר הקמת מדינת ישראל
עם הקמת מדינת ישראל יהודי מרוקו שהיו ציונים ברובם ובעלי הכרה דתית –לאומית עמוקה התעוררו כמו בארצות אחרות לעלייה ארצה, התנאים החיצוניים במרוקו המריצו את השאיפה לעליה. לאחר הקמת מדינת ישראל החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית.
[עריכה] פרעות אוג'דה וג'ראדה
המצב החריף אף יותר מאז הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר. התנועה הלאומית המרוקאית נושאת דגלה של הליגה הערבית הסיתה כנגד היהודים,כאשר העיתונות הלאומנית המרוקאית (העיתון "אל עאלם" במיוחד) משמשת שופרה. מספר ימים טרם פרצו הפרעות כבר נשמעו איומי רצח כלפי יהודים, וביום הטבח, ה-7 ביוני 1948, לא הופיעו עובדים ערביים לעבודה אצל מעסיקיהם היהודים. האירועים החלו בעיר אוג'דה בשעה 930 בבוקר, אספסוף חמוש בגרזינים וסכינים התקהל אל "שוק אל יאהוד" באוג'דה ורצח חמישה אנשים מתוכם 4 יהודים וצרפתי אחד. המשטרה השתלטה לבסוף על האירוע וההמון התפזר. לא הרחק משם התקבצו מוסלמים חמושים בגרזנים מכושים וסכינים באוטובוס ונסעו לכיוון עיר מיכרות הפחם ג'ראדה, כשהגיעו למקום-הפיצו את השמועה שיהודי רצח מוסלמי, הרוחות התלהטו, ובמקום התחולל טבח נורא ביהודי המקום. 38 יהודים נרצחו, ביניהם רב הקהילה הרב משה כהן, אשתו, אימו ושלושת ילדיהם. מספר הנרצחים באותו היום הגיע בסה"כ ל-44 איש, ועוד 55 שנפצעו בידי ערבים בערים אוג'דה וג'ראדה שבמרוקו הצרפתית, וכמו כן נבזזו חנויותיהם ובתיהם של היהודים לקול צהלולי השמחה של הנשים המוסלמיות שצפו באירועים. 35 ערבים הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי בקזבלנקה בעקבות הטבח. 2 נאשמים נידונו למוות, 2 לעבודות פרך לכל חייהם, והנותרים, לעונשים שונים[2].
בשנת 1954 שבו ונערכו פרעות ביהודי מרוקו רכוש רב נשדד ובתי ספר כל ישראל חברים הועלו באש. פרעות אלה הגבירו את קצב העלייה.
[עריכה] מדיניותו של מוחמד החמישי
עם חזרתו של מוחמד החמישי מהגלות הוא החליט שהוא רוצה את היהודים במרוקו גם אחרי קבלת העצמאות, ב-1956 נעשתה מרוקו עצמאית ויהודיה נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות. המלך היה מוכן לשלב את היהודים בשלטון ולתת להם תפקידים מכובדים.
הליגה הערבית שהחלה לפעול במרוקו השפיעה על המפלגות במרוקו וגרמה לאנטישמיות וכן הסירוב של השלטון המרוקני להכיר במדינת ישראל הביאו את מיעוטי היכולת מקרב האוכלוסייה היהודים לבקש לעזוב בהקדם את מרוקו. בעקבות הבריחה ההמונית, שלא הייתה לרוחה של ממשלת מרוקו, הציונות הוצאה אל מחוץ לחוק והיא הוגדרה בשנת 1959 כפשע חמור ויהודי מרוקו נאלצו לאחר איסור העלייה לצאת מהמדינה לכיוון ספרד וצרפת בדרך הים בלבד.
לאחר איסור העלייה מספר רב של ארגונים בינלאומיים התארגנו עם ממשלת ישראל כדי לעשות כל מה שאפשר אצל שלטונות מרוקו לאפשר ליהודים תושבי מרוקו לעזוב את המדינה. כל הנציגים של הארגונים היהודים בעולם הצליחו בדרך זו או אחרת לקשור קשרים טובים עם השלטונות המרוקאים אך לא הצליחו לשכנע את המרוקאים לאפשר ליהודים לצאת. יחד עם זאת, ישראל שלחה לצפון אפריקה עשרות פעילים אנשי מוסד שפעלו במסגרת מבצע (”מסגרת") וארגנו את העלייה הבלתי לגלית, אל ה"מסגרת" הצטרפו גם צעירים מקומיים רבים.
- בין השנים 1948 - 1955 יצאו את מרוקו 70,000 יהודים
- בין השנים 1955 - 1961 יצאו את מרוקו 60,000 יהודים
- בין השנים 1961 עד 1967 יצאו את מרוקו 120,000 יהודים.
- מלחמת ששת הימים ב-1967 הביאה להגירת יהודים ממרוקו לארצות הברית, קנדה וצרפת.
[עריכה] אסון ספינת המעפילים "אגוז"
בשנת 1961 ספינת המעפילים "אגוז" עליה היו 44 מעפילים, טבעה בים בדרכה לישראל.
אחרי טביעת האוניה לחץ גדול הופעל על מרוקו ונחתם הסכם סודי עם המלך חסן השני והחלה יציאה מאסיבית של יהודים מנמל קזבלנקה ממרוקו בארגונו של הגנרל אופקיר, חלק מהיהודים עלו לישראל וחלקם היגרו לצרפת ולמדינות אחרות.
[עריכה] השתלבות יוצאי מרוקו במדינת ישראל
העלייה ממרוקו לישראל נתקלה בקשיים. העולים החדשים ששוכנו במעברות, הביאו עימם אורחות חיים ומחשבה שלא היו מובנים לרבים מעולי אירופה, במיוחד התלוננו הקולטים על המזג "המרוקאי" הגורם להתנגשויות עם שכנים בעלי תרבות שונה ובעלי מזג שונה. מכאן כינוי הגנאי הסטריאוטיפי שהודבק לבני העלייה - "מרוקו סכין".
פער התרבויות ואפליה גלויה וסמויה גרם לתסיסה במעברות ברחבי הארץ. כבר בשנים הראשונות לקום המדינה, עם כינונה של מדיניות פיזור האוכלוסין, החלו ניצנים של מאבק כנגד הגורמים המיישבים, אשר ניסו להלחם בתופעת עזיבת ישובי הספר. המעבר של מזרחיים רבים מן הכפר שבספר הישראלי אל העיר ודחיית אורח חיים חקלאי, הצביעו על סירובם להשתתף במפעלים הפרודוקטיביים וייהוד הארץ שהמדינה הועידה להם, ועל אסטרטגיה פעילה של התמודדות עם תהליכי הבידול והסוציאליזציה שהנהיגה המדינה בשנות החמישים.
המדיניות המפלה הובילה, בין השאר, למחאה אקטיבית אשר שני ביטוייה הבולטים היו ב"אירועי ואדי סאליב", בהנהגתו של דוד בן הרוש על רקע הקיפוח המתמשך והקמתה של תנועת "הפנתרים השחורים". הם הציבו לעצמם מטרה: קידום מצבם החברתי. נלחמו בעקשנות כדי לתפוס את מקומם בחברה הישראלית. שמונה עשרה שנים לאחר האירועים, בואדי סלים בשנת 1977 הצליחו יוצאי צפון אפריקה להשמיע את קולם הברור בפוליטיקה הלאומית, במהפך של 1977 בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחיים. הם הצליחו ולהעלות לשלטון את תנועת הליכוד בראשות מנחם בגין, ולהדיח מן השלטון את הממסד של מפא"י. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם ("ישראל השנייה") כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
גזענות ה"אנחנו" ו"הם", כיצד נולד הביטוי "מרוקאי סכין" באתר של זאב גלילי
