העץ בשירות האדם

האדם מפיק תועלת רבה ממינים רבים של עצים. נעשה שימוש בעץ עצמו, בפרי העץ, ובתוצרים אחרים (גומי, שרף, שמן, צוף ועוד) המופקים מהעץ בעודו צומח. בנוסף משמש העץ לאחר כריתתו כחומר גלם.

שימושים בעץ עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעת זיהום אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העץ סופג כ-20 קילו גרם אבק בשנה ומסנן ומטהר כ-100,000 מטר מעוקב אוויר בשנה. העץ מסוגל לייצר חמצן ואף מסייע להורדת הטמפרטורה בימות הקיץ החמים ב-4 מעלות^[1].

מחסה ליער[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצים גדולים ויציבים מספקים מחסה ליער, כאשר תחתם נוטה להתפתח תת-יער, הכולל מינים מגוונים שיכולים להתפתח טוב יותר תחת מחסה של עץ. כך למשל האקליפטוס מספק מחסה רב ערך ליערות, אם כי אלו עלולים להפוך עבותים מדי אם לא יתוחזקו כיאות. תחת צלו של האקליפטוס יכולים לגדול סוגי עצים כדוגמת האלון ושרכים אוהבי צל. הצרוף של הגנה משמש ומרוח מאפשרת גדול סוגי יבולים במקומות שללא האקליפטוס היו נותרים חשופים. בדומה לאקליפטוס, גם האורן נוטה לפתח תחתיו תת-יער מפותח, הכולל מיני צמחים קטנים ונדירים שחלקם בסכנת הכחדה (בניגוד לתפיסה העממית הרווחת, שהחומציות שבמחטי האורן לא מאפשרת צמיחה בסביבתו)^[2].

שוברי רוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת שוברי הרוח היא להחליש את עוצמת הרוח או את מהירותה, על מנת להקל על סבלם של בני אדם, צמחים ובעלי חיים. בנוסף הם מספקים צל, מפחיתים את סחף הקרקע ומגבילים את כמות האבק. קיימת הערכה כי בית המוגן כיאות על ידי שוברי רוח יכול לחסוך עד 30% מעלות החימום והקירור, בשל הפחתת ההשפעה של רוחות קרות וחמות. שובר רוח מקטין את הנזק הנגרם ליבולים מהרוח ומגדיל בכך את התוצרת. ההגנה הניתנת לבעלי חיים מהרוח משפרת את מצבם. פרות נותנות יותר חלב וכבשים שעברו גֵּז סובלות פחות. שוברי רוח עוזרים גם להגנה בפני השפעות הקרה בכך שהם מקטינים את עוצמת הרוח המקפיאה.

על מנת לשמש כ"שובר רוח" על העץ להיות עמיד לרוח, ולכך מתאים עץ שלו מערכת שורשים חזקה ומסועפת. דוגמה לכך הוא האקליפטוס הכדורי, שלו מערכת שורשים חזקה, גזע גמיש ועלווה שאינה עוצרת את הרוח אלא מכוונת אותה כלפי מעלה. מינים נמוכים מדי או שהעלווה שלהם אינה צפופה אינם מתאימים למטרה זו.

בישראל משמש ברוש כשובר רוח במטעים.

נוהגים לנטוע את העצים בשתי שורות בצורה סורגת ובכך לסתום פרצות בשובר הרוח. על מנת לשמור על יעילות שוברי הרוח מומלץ להשקות ולאסוף את העלים הנושרים מהרוח על מנת להקטין את סכנת האש.

נוי ובילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצים משמשים לנוי בגנים פרטיים, בגנים ציבוריים, לאורך הדרכים ועוד. עצי נוי נפוצים הם דקל, אקליפטוס, זית.

חורשות ויערות משמשים כאתרי בילוי מגוונים, לנופש, טיולים, פיקניק, ספורט.

בונסאי הוא עץ ננסי, שממדיו גומדו באמצעות גיזום קפדני בשורשיו וענפיו. פיתוח הבונסאי הוא אמנות יפנית עתיקה שמטרתה ליצור צורות אסתטיות נעימות. מקור ההשראה לבונסאי הוא נופי הטבע ביפן.

שימושים בתוצרי העץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי למאכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרי של מיני עצים רבים משמש למאכל. עצים שפירותיהם משמשים למאכל הם עצי הדר, עצים המניבים אגוזים (כגון: לוז, מלך, מקדמיה, פקאן), שקד, תאנה, רימון, זית, דקל, אפרסק, אגס, תפוח, שסק, משמש, שזיף ורבים אחרים.

הפירות נאכלים טריים וכן מהווים חומרי גלם במתכונים רבים. הם מבושלים (לפתן), נאפים (תפוח עץ אפוי, עוגת פירות, צלי בליווי פירות), נטחנים למחית (תפוח עץ). ניתן לייבשם, לרקוח מהם ריבה או להכין שימורים לצורך שימור לתקופה ארוכה. על ידי קליית פירות כגון אגוזים, שקדים, פיסטוק מייצרים פיצוחים.

תבלינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבלינים רבים מקורם בעצים. דוגמאות:

אגוז מוסקט, המיוצר מזרעים טחונים של עץ אגוז המוסקט.
קינמון, המופק מקליפתו הפנימית של עץ הקינמון.

שמן מאכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמן זית מופק מציפת פרי עץ הזית. הוא משמש למאכל ולמוצרי קוסמטיקה. בעבר שימש גם לתאורה ובשימוש פולחני - למשיחת מלכי התנ"ך וכוהנים.

שמן אבוקדו מופק מציפת פרי האבוקדו.

מדקל מיוחד הקרוי דקל השמן (שמנון) מפיקים שמן דקלים. השמן מופק מציפת הפרי ומהגלעין. שמן הדקלים משמש למאכל, ולהכנת מרגרינה וסבון.

מוצרי לשד העץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלשד עץ האדר מייצרים סירופ מייפל. מלשד עץ השדר מייצרים משקה טרי או מותסס.

פרחי העץ כמקור צוף לדבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרחי עצים, כגון עצי הדר, אקליפטוס ועוד, משמשים את הדבורים כמקור לצוף שאותו הן הופכות לדבש. מלבד השימוש בדבש כמזון יש הטוענים כי דבש מאקליפטוס מרגיע ומקל על גירויים בריריות האף. טעם הדבש מושפע מהעץ שהצוף שלו שימש להכנת הדבש. לדבש האקליפטוס, למשל, טעם וריח מנטה עז במקצת.

מקור לתרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמן אתרי שמופק מעצים משמש בתרופות עממיות ומודרניות.

שמן האקליפטוס בשימוש למטרות רפואיות מופק מהרתחה של עלי אקליפטוס במים, עיבוי הקיטור ואיסופו. מהמין Eucalyptus amygdalina ניתן להפיק 15 ק"ג שמן אתרי מטון עלים. בעוד שמאקליפטוס כדורי ניתן להפיק רק 7.5 ק"ג שמן מאותה כמות עלים. שמן האקליפטוס הכדורי מכיל כ-60% איקליפטול (eucalyptol), בעוד ששמן הamygdalina אינו מכיל איקליפטול אלא פלאנדרן (phellandrene). ברפואה נעשה שימוש בשני החומרים. ספר התרופות דורש שבשמן האקליפטוס יהיה לפחות 70% איקיליפטול.

בהומופאתיה נעשה שימוש נרחב בשמן האקליפטוס. ההומופאתים טוענים כי שמן האקליפטוס יכול לשמש כממריץ, מעורר חשק, מונע עוויתות ומחטא. הם משתמשים בו בטיפול בקדחת, דיפטרייה, אסתמה וכיבים (פצעים פתוחים ברקמות שונות בגוף). כמו כן משתמשים בו במקרים של שעולים חריפים, מחלות ריאה וגרון כואב. תה אקליפטוס טוב לעיכול. שמן אקליפטוס באמבטיות משמש כמרגיע לעצבים. תרופה פופולרית לזמרים ודוברים הסובלים מצרידות הייתה "Mission Eucalyptus" שבו נעשה שימוש במקביל לליסטרין שגם בו יש שמן אקליפטוס.

שמן אקליפטוס בשימושים רפואיים מצוי בצורות רבות. הוא מופיע ככמוסה, תמצית נוזלית, תמצית באבקה, רכיב בתרופה, במשאף, טבליות מציצה וכדורים. לכולם יש ריח המנתה האופייני. כמויות גדולות מדי של שמן אקליפטוס גורמות לתופעות החל בכאבי ראש ועייפות וכלה במוות משיתוק.

תמיסות המופקות מעלי אקליפטוס היו בשימוש הילידים של אוסטרליה בטיפול בפצעים וחבורות. נהגו לרסס שמן אקליפטוס פעם או פעמיים ביום בחדר החולה כדי לטהר אוויר שאינו בריא.

מדברי חז"ל אנו למדים כי הרבו להשתמש בתמר כתרופה למחלות שונות. התמר נחשב כפרי משביע, משלשל, מחזק את הגוף ואינו מפנקו. על פי הרמב"ם לבבות דקל הם סגולה להגברת פוריות הגבר.

ברפואה העממית מקובל שפרי התמר יעיל כנגד אין אונות ואנמיה, ואבקה שנוצרה מכתישת זרעים קלויים של התמר יעילה לריפוי פצעים ולהפסקת דימום מהאף.

דונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקלי הדונג השייכים לסוג Ceroxylon, עצים שגובהם מגיע עד 60 מ' ושגזעם מכוסה שכבת דונג בעובי של 5–6 מ"מ. כל עץ יכול לספק 8–12 ק"ג דונג בכל עונה. הדונג משמש ליצור נרות.

רפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפיה מופקת מדקלים מהסוגים Calamus ו- Daemonorops ומשמשת לקליעת סלים והכנת רהיטים.

שימושים טקסיים ודתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות, שניים מארבעת המינים, הלולב והאתרוג, מקורם בעצים. עץ הדקל מספק, בנוסף ללולב, גם סכך לסוכה.

בנצרות מקובל לקשט את הכנסיות בכפות תמרים ביום ראשון של הדקלים החל שבוע לפני יום ראשון של הפסחא, כזכר לאמונה שכך נתקבל ישו על ידי תושבי ירושלים שישה ימים לפני שנצלב.