הערבה האירואסייתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הערבה האירואסייתית (מכונה גם ה"סְטֶ‏פָּ‏ה" בעקבות המילה הרוסית степь), היא שם כולל לרצף של מישורים ורמות המשתרע בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול מונגוליה-מנצ'וריה במזרח, לבין חצי האי קרים במערב.

הערבה במערב קזחסטן

יש המרחיקים את גבולה המערבי של הערבה האירואסייתית עד לקצה מישור אלפלד (Alföld), שבהונגריה, קרי בין קו אורך 120 במזרח לקו אורך 28 עד 18 במערב. אזור נרחב זה מכליל בתוכו את כל הערבות הגדולות של מזרח אירופה ומרכז אסיה. כאשר משתמשים במונח "הערבה" לבדו מתכוונים לערבה האירואסייתית או לערבה האסייתית, אותו אזור גאוגרפי ללא הערבות של מערב רוסיה, אוקראינה והונגריה.

מאפיינים אקולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון תחומה הערבה האירואסייתית בטייגה (Taiga) הסיבירית, אזור יערות-עד של עצי-מחט, ובדרום היא גובלת בשורה של מדבריות, דוגמת גובי, קיזיל קום וקארה קום, ובמספר רצועות הרים. גבולותיה עוברים בין קו רוחב 50 עד 55 בצפון לקו רוחב 40 עד 35 בדרום. מספר רכסי הרים חוצים את הערבה האירואסייתית ומחלקים אותה לערבות משניות. רכסי ההרים של הטְייֵן שָׁאן ושל האלטאי (Altai), המאופיינים באקלים אלפיני, מפרידים בין הרמה המונגולית לערבה הקירגיזית-קזאחית, שבינה לבין הערבה הרוסית משתרעים הרי אוראל. מישור אלפולד, שיש המשייכים אותו לערבה האירואסייתית, מופרד מהערבה הרוסית על ידי הרי הקרפטים.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבה האירואסייתית רחוקה מהאוקיינוסים, ורצועות ההרים התוחמים אותה ממזרח ומדרום מונעים מעבר לחות מהאוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי ולוכדים אוויר קר מהקוטב הצפוני בחורף. תנאים גאוגרפיים אלו מביאים לכך שהאקלים הטיפוסי לאזור זה הוא צחיח למחצה וקר (Semi Arid and Cold) או צחיח וקר (Arid and Cold). סוגי אקלים אלו מאופיינים בכך שכמות המשקעים הממוצעת בהם נמוכה מההתאיידות הפוטנציאלית (Potential Evapotranspiration). הקיץ בערבה חם מאוד והחורף קר מאוד. אקלים צחיח וקר יצר את מדבריות גובי, קיזיל קום וקארא קום ואילו אקלים צחיח למחצה וקר יצר את הביומה של ערבות העשב (Grassland) הנרחבות של הרמה המונגולית, הערבה הקירגיזית-קאזחית והערבה הרוסית.

עולם הצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים הצחיח וקר גורם לכך שכמעט ואין צמחייה גבוהה בערבה, מלבד באזורים סמוכים למקורות מים כנהרות ואגמים. הצמחייה האופיינית לערבה היא עשבונית נמוכה.

עולם החי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבות העשב הנרחבות והאקלים הצחיח והקר תומכים בבעלי חיים אוכלי עשב. הערבה עשירה בכבשים, בקר, עזים, גמלים בקטריים ומכרסמים. בערבה חי המספר הרב ביותר של סוסים בעולם, ומרביתם מתקיימים מאכילת עשב ולא ממספוא. טורפים החיים בערבה הינם אלו אשר יכולים לעמוד בקור עז. הזאב הוא הטורף הדומיננטי ביותר בערבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבה האירואסייתית הייתה אזור מחייתם של עמים רבים, שרובם החזיקו באורח חיים של נוודות. העמים הנוודים השפיעו רבות על הציוויליזציות הנושבות הנושקות לערבה, לעתים באמצעות מסחר אולם לרוב בשל הצטיינותם בלחימה.

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי היסטוריה מהעת העתיקה מוזכרים עמים נומאדיים מהערבה האירואסייתית, לרוב בשל כישורי הלחימה שלהם. הרודוטוס מעניק תיאור אמין בחלקו של הסקיתים והסארמאטים. בתקופת האימפריה הרומית הועברו יחידות של פרשים סארמאטים לשרת במסגרת הצבא הרומי המוצב בבריטניה. הפלישות הברבריות (מוכרות יותר בעברית כ"נדידת העמים") לתוך אירופה התרחשו ככול הנראה מתנועה מערבה של שבטים הונים בתוך הערבה האירואסייתית.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים המשיכו לצאת פלישות מחזוריות מהערבה האירואסייתית לתוך הציוויליזציות הסובבות אותה. האווארים, המגיארים, הבולגארים והכוזרים פלשו למזרח אירופה. במאה ה-11 פלשו שבטי טורקמנים לתוך עולם האסלאם ותחת הנהגתה של השושלת הסלג'וקית התפשטו לכול המזרח התיכון ואף השתלטו על חלקים מאסיה הקטנה. במאה ה-13 יצאו המונגולים ממזרחה של הערבה האירואסייתית ופלשו לתוך סין, המזרח התיכון ומזרח אירופה.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת הנהגתם של צארים מוכשרים החלה רוסיה במדיניות של התפשטות מזרחה לעומק הערבה האירואסייתית. שקיעתם של הח'אנויות הטורקיות והמונגוליות ועלייתו של הנשק החם, אשר הפך בהדרגה לנשק טוב יותר מהקשת המורכבת, הקלה על הרוסים את התפשטותם מזרחה לתוך מה שזכה לשם סיביר.

לינגוויסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפות הנפוצות בערבה האירואסייתית הן ממשפחת השפות האלטאיות, ממשפחת השפות ההודו-אירופאיות וממשפחת השפות האוראליות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barthold, W., Turkestan Down to the Mongol Invasion, T. Minorsky, (tr.), New Delhi: Munshiram Manoharlal Publishers, 1992.
  • Fletcher, Joseph F., Studies on Chinese and Islamic Inner Asia, Beatrice Forbes Manz, (ed.), Aldershot, Hampshire: Variorum, 1995, IX.
  • Grousset, Rene, The Empire of the Steppes: a History of Central Asia, Naomi Walford, (tr.), New Brunswick, NJ: Rutgers University Press, 1970.
  • Krader, Lawrence, "Ecology of Central Asian Pastoralism," Southwestern Journal of Anthropology, Vol. 11, No. 4, (1955), pp. 301-326.
  • Lattimore, Owen, "The Geographical Factor in Mongol History," in Owen Lattimore, (ed.), Studies in Frontier History: Collected Papers 1928-1958, London: Oxford University Press, 1962, pp. 241-258.