הפארק הלאומי גרוס מורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפארק הלאומי גרוס מורן
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
NLW GrosMorne4 tango7174.jpg
מבט מדרום על הרמות שבפארק
מדינה Flag of Canada.svg קנדה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1987, לפי קריטריונים 7, 8

הפארק הלאומי גרוס מורן (אנגלית Gros Morne National Park; צרפתית Parc national du Gros-Morne) הוא אתר מורשת עולמית הממוקם בחוף המערבי של ניופאונדלנד, בקנדה. זהו הפארק הלאומי השני בגודלו בחלקה האטלנטי של קנדה.

הפארק נקרא בשמו של הר גרוס מורן המתנשא לגובה 806 מטרים, הנמצא בשטח הפארק. משמעות השם בצרפתית היא "הר גדול העומד לבדו", מילולית: "העגון הגדול". ההר הוא חלק מרכס הנקרא הרי הרכס הארוך (Long Range Mountains). רכס זה עובר לאורך כל החוף המערבי של האי, ומהווה את הזרוע הצפונית ביותר של הרי האפלצ'ים, רכס הרים המתמשך מניופאונדלנד עד אלבמה, לאורך 2,400 קילומטרים. הרכס הוא שריד לרכס עתיק שנוצר לפני 1.2 מיליארד שנים, והתבלה עד לצורתו הנוכחית. תהליכי הבליה הנראים באזור הפארק הם חלק מהנימוקים להכרזת הפארק כאתר מורשת עולמית.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלעים בפארק ובחלקים סמוכים של ניופאונדלנד המערבית ידועים בשל האור שהם שופכים על ההתפתחות הגאולוגית של רכסי הרים עתיקים.‏[1] הגאולוגיה של הפארק מדגימה היטב את תהליכי טקטוניקת הלוחות, וזו אחת מן הסיבות העיקריות להחלטת אונסק"ו.

בעידן הפרקמבריון לפני כ-1.2 מיליארד שנה התנגש השילד הקנדי – ליבת היבשה העתיקה של צפון-מזרח אמריקה הצפונית – עם צפון-מערב יבשת אפריקה באזור שבו שוכנת מרוקו. אורוגנזה זו – הידועה כאורוגנזת גרנוויל – הייתה חלק מתהליך בנייתה של יבשת-העל רודיניה שהתרחשה מדרום לקו המשווה. במהלך התפרקות רודיניה נוצרו סדקים תלולים שהתמלאו במאגמה שעלתה מלמטה והותירה דייקים וסלעי גנייס. בתום ההתפרקות נוצר בין שברי רודיניה ים יאפטוס – שנקרא על שמו של יאפטוס, אחד מ-12 הטיטאנים – שכמה מסלעי הפארק היוו את חופו המערבי. קרקעית האוקיינוס הורכבה מסלעי פרידוטיט ממעטפת כדור הארץ ועליהם סלעי גברו של קרום כדור הארץ, שחשיפתם בשלבים מאוחרים במערב ניופאונדלנד יוצרת הזדמנות נדירה לחקור ישירות את תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ' – הגבול בין המעטפת והקרום – המצוי בין שני סלעים אלה. מעל סלעי הגברו נוצרה שכבה בזלת כרים מלבה שהתקררה במגע עם מי האוקיינוס. רצף זה של סלעי פרידוטיט, גברו ובזלת כרים נקרא אופיוליט (Ophiolite) והוא מהווה חתך שלם של קרקעית ים יאפטוס הניכרת בסלעי הפארק.

האופיוליט המייצג את תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ' בתחומי הפארק

במהלך הקמבריון והאורדוביק נדדה אמריקה הצפונית צפונה, תוך שהיא צוברת סלעי משקע שבנו את המדף היבשתי הרחב שלה. סלעים אלה– אבן חול וטיןהותמרו בשלב מאוחר לקוורציט המכסה את סלעי הגרניט והגנייס העתיקים. היבשת הגיעה לאזור קו המשווה ושכנה במים טרופיים רדודים וחמים, עשירים בסידן פחמתי משרידי התפרקותם של שבלולים, ברכיופודים, טרילוביטים ואצות. שרידים אלה הצטברו על מדף היבשת ויצרו סלעי משקע כאבן גיר ודולומיט, ובשולי המדף הטרופי נוצרה שכבה של אבן חול כתוצאה מהצטברות של תוצרי שחיקה. סופות ורעידות אדמה גרמו למפולות אדמה תת-ימיות שכיסו את שולי המדף היבשתי ויצרו סלעי ברקציה ופצלים.

ים יאפטוס החל להיסגר לאורך אזור הפחתה וקירב שלושה קראטונים (שילדים שהצטברו עליהם סלעי משקע) זה לזה:

בסוף התהליך – במהלך הדבון – יצרו שלושת הקראטונים את יבשת-העל אירואמריקה כחלק מהיווצרותה של יבשת-על גדולה יותר: פנגיאה. באזור החיבור בין הקראטונים נוצרה התמרת מגע של סלעי הקרום בקרקעית האוקיינוס, שנסגר סופית לפני כ-475 מיליון שנה. אזור זה נפער בעת התפרקות פנגיאה – שהחלה לפני כ-200 מיליון שנה – ופתיחתו של האוקיינוס האטלנטי לפני כ-130 מיליון שנה.

סלעי הפארק היו נתונים לתהליכים הרסניים של קימוט ושבירה ולמחזורים של התקרחות והפשרה שגרמו לשחיקה ובליה וליצירת קרקעות שונות. סוגי הקרקע הרבים בפארק משקפים את סוגי הסלע הרבים מהם נוצרו, ובעיקר סיָין (טיט, Loam) המורכב מכמויות דומות של חרסית, טין וחול המופיעים בפארק גם לבדם וגם בהרכבים אחרים.

טבע וחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצומח בפארק מגוון למדי: נמנו 700 מינים של צמחים בעלי פרחים, 400 מיני טחבים וכ-400 מיני חזזיות. הגיוון הרב נובע ממגוון בתי הגידול הנמצאים בפארק: תשתיות הסלע השונות, סוגי האדמה, המרחק המשתנה מהים והגובה מעל פניו. בחלקים ההרריים יותר של הפארק ישנן רוחות חזקות יותר, הטמפרטורות נמוכות יותר, והלחות גבוהה יותר. לאורך החוף ישנם יערות של עצי אשוחית ואשוח מבושם (Balsam Fir). עצים אלו מוכים על ידי הרוח והסערות הנושבות מן הים: העצים מעוותים וגדילתם פגומה. באזורים מזרחיים יותר, על סלע גרניט, גדלים היערות טוב יותר, אך לא בהרבה. הצמיחה הטובה ביותר של היערות באזור היא בנוכחותם של עצי לבנה היוצרים מגן מהרוח, ובאזורים מוגנים על קרקע של סלע משקע[2].

חלק מבעלי החיים הנמצאים כיום בניופאונדלנד הגיעו לאי לפני כ-15,000 שנים, בסוף עידן הקרח האחרון, כאשר הים שבין האי והיבשת היה קפוא. סיום עידן הקרח הביא לניתוק האי מן היבשת, והמינים שהיו בו התפתחו באופן עצמאי: תשעה מתוך 14 מיני היונקים שבאי הם תתי מינים השונים מקרוביהם שביבשת. בעלי חיים אחרים הובאו לאי על ידי בני אדם, במתכוון או במקרה; גם כיום ישנם מיני בעלי חיים המגיעים לאי, עצמאית או על ידי בני אדם.

מבין בעלי החיים המקוריים באי ניתן למנות שני מיני עטלפים, ארנבת הקוטב (שהיא נדירה בפארק), בונה קנדי, שני מיני נברנים, זאב, זאב ערבות, שועל מצוי, דוב שחור אמריקני, הרמין, צובל, לוטרה, שונר קנדי, ואת אייל הצפון. בין בעלי החיים שהובאו לפארק ניתן למצוא את החדף, ארנבת השלג, שני מיני סנאים, שני מיני עכברים ושני נברנים (מעבר למינים המקוריים), חולדה, דוב קוטב (שהובא לאי במקרה), חורפן, ומספר גדל והולך של איילי קורא, שהובאו לאזור. בפארק זוהו 239 מיני עופות, מהם 105 מינים המקננים בפארק, ועוד 11 מינים שייתכן ומקננים בפארק. לסקירת כמה ממיני העופות הנמצאים בפארק ואתרי תצפית בציפורים, ראו כאן.

בפארק נחלים רבים, אך אף אחד ממיני הדגים שבהם אינו דג מים מתוקים; כל מיני הדגים חיים חלק מזמנם במים מלוחים. בין מיני הדגים בנהרות הפארק סוגי אלתית וסוגי שמך שונים‏[3]. בחופי הפארק ובים ישנם לוויתנים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הסיפור באבן", מתוך אתר הפארק
  2. ^ לפירוט רב יותר על מיני הצחים ראו כאן.
  3. ^ לפירוט מלא ראו כאן.


קואורדינטות: 49°36′45″N 57°31′53″W / 49.61250°N 57.53139°W / 49.61250; -57.53139