הפארק הלאומי ת'ינגווטליר
 | |||||||
| מפל המים אוקסאראופוס בת'ינגווליר | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| תאריך הקמה |
1928  | ||||||
| נתונים ומידות | |||||||
| שטח | 22,788.70811 הקטאר | ||||||
| גובה ממוצע |
120 מ' | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה |
 איסלנד | ||||||
| מיקום |
דרום איסלנד, Bláskógabyggð, Grímsnes- og Grafningshreppur | ||||||
| קואורדינטות | 64°15′29″N 21°07′30″W / 64.258055555556°N 21.125°W | ||||||
|
www | |||||||
|
(למפת איסלנד רגילה)   הפארק הלאומי ת'ינגווטליר | |||||||
  | |||||||
הפארק הלאומי ת'ינגווטליר (באיסלנדית: Þingvellir – "מישורי האספה" – נהגה "תִ'ינְגְוֵטְלִיר" ⓘ?) הוא פארק לאומי הנמצא בדרום מערב איסלנד כ־23 ק"מ מזרחית לבירה רייקיאוויק. מעבר ליופיו ולתופעות הגאולוגיות המאפיינות אותו, הפארק הוא אחד המוקדמים באירופה ונודע לו מקום ראשון במעלה בהיסטוריה ובזהות הלאומית האיסלאנדית. בשנת 2004 הוכרז ת'ינגווטליר כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלת'ינגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
איסלנד לא הייתה מיושבת כאשר העמים הסקנדינבים הגיעו אליה במהלך המאה ה-9 כחלק מההגירה מערבה מסקנדינביה והאיים הבריטיים. ההתיישבות הראשונה באיסלנד הוקמה ככל הנראה בשנת 870 והושלמה בשנת 930, ותקופה זו מכונה בפי ההיסטוריונים בשם "עידן ההתיישבות".
העמק הוא אחד מהאתרים החשובים ביותר בהיסטוריה האיסלנדית. בשנת 930 נוסד במקום האלת'ינגי (Alþingi - "אלת'ינגי", מילולית "האספה הכללית"), שהוא אחד מהמוסדות הפרלמנטריים העתיקים בעולם, וככל הנראה העתיק ביותר הקיים בימינו. חברי האלת'ינגי נפגשו בכל קיץ, כאשר דוברי החוק (Lögsögumaður) שנבחרו על ידי האספה המחוקקת (Lögrétta - "לגרייטה") ציטטו את החוק והכריעו במחלוקות בפני כל האנשים שנאספו בכינוס. האסיפות נערכו תחת "סלע החוק" (Lögberg) ששכן ככל הנראה בסמוך לקו השבר ניקילאוסארגיאו (Nikulásargjá), כשני ק"מ מצפון לחופי אגם ת'ינגוואטלאוואטן (Þingvallavatn - "אגם אוסף המישורים"). האספה המחוקקת הייתה ישובה על שלוש שורות של ספסלים שהיו ערוכות בצורת מעגל. על הספסל האמצעי ישבו 48 ראשי השבטים וכל ראש שבט לווה בשני יועצים שישבו לפניו ומאחוריו.
החוקים נחשבו כאמנה בין אנשים חופשיים וכחוזה חברתי. החוקים נוסחו בכתב בשנים 1117 ו-1118, והשתמרו בכתבי יד מהמאה ה-12. כמו כן, פושעים הוענשו באספות הללו ומבקרים באתר יכולים לצפות בדרהקינגארהיליר (Drekkingarhylur - "בריכת ההטבעה") בנהר, שהייתה המקום שבו נשים עברייניות הוטבעו.
בשנת 1000 לערך הפך דובר החוק ת'ורגיר ליואוסוונינגאגודי (Þorgeir Ljósvetningagoði) את הנצרות לדת הרשמית של איסלנד. לפי המסורת, לאחר שהמיר את דתו הוא השליך את פסלי האלילים הפגאניים למפל מים שנקרא גודאפוס (Goðafoss - "מפל המים של האלים") על שם האירוע. "סלע החוק" ומקום כינוסן של אסיפות האלת'ינגי הועבר בתקופה זו כשני ק"מ מערבה וניצב בקניון אלמאנאגיאו (Almannagjá). הצוקים שמסביב יצרו תהודה והגבירו את קולות הנואמים. הסלע שוב אינו קיים לאחר שהתבלה ונשחק וכיום מסמן את מקומו תורן גבוה ובראשו מתנופף דגל איסלנד. עוד הוקמה במאה ה-11 כנסייה (Þingvallakirkja)[דרוש תעתוק] שהייתה אחת הראשונות על האי, אך זו לא שרדה ובמקומה עומד כיום מבנה שהוקם בשנת 1859.
האלת'ינגי המשיך ופעל בת'ינגווטליר משך כמעט 350 שנים, אולם מאבקים פנימיים החלישו את כוחו ונורווגיה התערבה במדיניות הפנימית של האי. ב-1262 נכנע האלת'ינגי למלכי נורווגיה וב-1271 נשללו ממנו כל סמכויותיו. עם זאת, המוסד המשיך ותפקד כגוף שיפוטי בלבד ובעל סמכויות מוגבלות עד שנת 1798.
היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
האידיאליזם של הקהילה האיסלנדית המוקדמת השפיעו על אלו שתמכו בעצמאות ריבונית לאיסלנד במהלך המאה ה-19. משוררים וסופרים התייחסו ביצירתם לת'ינגווטליר כאל המקום שבו נמצאות הנשמה והרוח של האומה האיסלנדית. ציירים החלו לצייר לא רק את המקום, כי אם גם את מוסדות החוק הקשורים אליו.
ההתעוררות הלאומית הזאת התרחשה במקביל לתופעה דומה ברחבי אירופה ולתחילתה של התייחסות לאזורים מסוימים כאל נכס רוחני. סיפורי העם האיסלנדיים תורגמו ונהיו פופולריים ביבשת. איסלנד נחשבה כמייצגת הטובה ביותר של התרבות הנורדית ותיירים רבים ערכו מסעות בת'ינגווטליר.
ב-1843 העניקה דנמרק לאיסלנד רשות לכנס את האלת'ינגי שוב אך במתכונת מצומצמת וללא סמכויות של ממש. ישיבתה הראשונה של האספה התקיימה ב-1845 ברייקיאוויק, אך בקיץ של 1848 התכנס האלת'ינגי בת'ינווליר, ודרש ממשלת דנמרק להעניק לו סמכויות מלאות של גוף מחוקק. כינוס זה סימן את האות לחזרתה של ת'ינגווטליר אל מוקד החיים הפוליטיים והתרבותיים של איסלנד, לא רק באופן רעיוני אלא גם הלכה למעשה בשטח, וב-1874 נערך פסטיבל ראשון באתר לרגל חגיגות אלף שנות יישוב באי.
ב-1930, במקביל לחגיגות האלף להקמתו של האלת'ינגי בהן השתתפו בין 30,000 ל-40,000 איש (כ-15% מאוכלוסיית המדינה אותה עת), הכירה ממשלת איסלנד באופן רשמי בחשיבותו של ת'ינגווטליר בכך שהכריזה עליו כעל פארק לאומי (Þingvellir Þjóðgarður), דבר שהיה חידוש באותה תקופה באירופה. הנימוק להחלטה היה חשיבותו ההיסטורית של האתר וכן הסביבה הטבעית הגעשית והטקטונית שבה הוא נמצא. באותו מועד נבנה "בית החווה" (Þingvallabær - "ת'ינגווטלאבאייר") בצמוד לכנסייה, ומבנה זה שהורחב בשנת 1974, משמש כמעון הקיץ של ראש ממשלת איסלנד.
חשיבותו של המקום הודגשה שוב 14 שנה לאחר מכן, ב-17 ביוני 1944, עת נאספו כ-30,000 איש בת'ינגווטליר, כדי להאזין להכרזת העצמאות של הרפובליקה של איסלנד. מאז נערכים בפארק הלאומי כל הפסטיבלים החשובים המציינים את המועדים ההיסטוריים החשובים בדברי ימי האי והמדינה.
בשנת 2004 העניק אונסק"ו לת'ינגווטליר מעמד של אתר מורשת עולמית.
גאולוגיה וגאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך עידן הקרח האחרון היה האתר מכוסה בשכבת קרח שעובייה היה כקילומטר, ומתחת לשכבה זו הייתה פעילות געשית שגרמה ליצירת סלעי טוף. חלק מההתפרצויות הגעשיות התפתחו לכדי זרמי לבה שחדרו מבעד למעטה הקרח העבה. התפרצויות אחרות גרמו להמסה חלקית של הקרח וליצירת הרים ורכסים העשויים מפאלאגוניט.
כאשר חלה עלייה בטמפרטורה הממוצעת לפני כ-22,000 שנים, הקרחונים החלו להתמוסס. הצורה הראשונה של אגם ת'ינגוואטלאוואטן הופיעה לפני כ-12,000 שנים. לשון הקרח נמצאה בשקע ת'ינגווטליר כאשר בכיוון דרום נוצרה לגונת קרח, צפונית להרי גראפנינגספייל (Grafningsfjöll). ת'ינגוואטלאוואטן נוצר כאשר הקרח נדחף לכיוון צפון והמים שהגיעו ממנו הצטברו בשקע. מתחת לפני הקרח החלו להיחשף הרי הפאלאגוניט.
לפני כ-10,000 שנים התחוללה התפרצות געשית נוספת שבעקבותיה נוצרו ההר סקייאלדבריידיר (Skjaldbreiður) והר געש בעל מדרון שטוח בכיוון דרום מההר קראפנאביירג (Hrafnabjörg), שממנו זרמה הלבה לת'ינגווטליר. ההתפרצות הייתה ארוכה מאוד וישנן השערות שלפיהן היא נמשכה כמה עשרות שנים.
הלבה גררה איתה מים עכורים וקפואים מדרום לשקע ת'ינגווטליר. המים שקעו דרך שכבת הלבה והצטברו מתחתיה כמאגר מים צלול. זרם הלבה שפרץ מהר הגעש בעל המדרון השטוח דרומית לקראפנאביירג הגיע עד לאגם וחסם את היציאה בסוגסהורן. בעקבות כך עלה מפלס המים, אך עלייה זאת התאזנה כיוון שהלבה תפסה את מקומם של המים. הלבה מילאה את שקע ת'ינגווטליר, אך שקיעת הקרקע בעקבות הפעילות הסייסמולוגית גרמה ליצירה מחדש של שקעי הקרקע.
לפני כ-3,000 שנים נוצר חריץ לבה במרחק שמונה קילומטרים בכיוון צפון-מזרח מקראפנאביירג, וגרם ליצירתו של ת'יואופאקראון (Þjófahraun). הלבה התפשטה עד רכס טינדאסקאגי. ההתפרצות האחרונה בת'ינגווטליר התרחשה לפני כ-2,000 שנה, ומאז לא הייתה במקום פעילות געשית.
כיום, ניתן להבחין בהעתקים ברורים החוצים את האזור כאשר הגדול מביניהם הוא הקניון אלמאנאגיאו (Almannagjá). העתקים אלו נגרמים כתוצאה מנדידת היבשות. תופעה זו גורמת גם לרעידות אדמה בנות מדידה. באופן מפתיע, חלק מהסדקים מלאים במים צלולים. בת'ינגווטליר עובר אזור הגבול בין הלוח האירו-אסיאתי והלוח הצפון-אמריקאי כך שהאדמה שוקעת לעיתים והלחץ מצטבר עד להתפרצות של פעילות סייסמולוגית. אחד מההעתקים, ניקילאוסארגיאו (Nikulásargjá), ידוע גם בכינוי "קניון פנינגאגיאו" (Peningagjá - "קניון הפני"), כיוון שבתחתיתו ניתן למצוא מטבעות. לפי סיפור עם מקומי מי שזורק לסדק מטבע ומביע משאלה, זוכה לכך שמשאלתו תתגשם אם הוא צופה במטבע כאשר הוא פוגע בתחתית הסדק.
מבחינה גאוגרפית, פארק ת'ינגווטליר שוכן לחופי הגדה הצפונית של אגם ת'ינגוואלאוואן, שהוא האגם הגדול באיסלנד. הנהר אוקסאראו (Öxará) חוצה את הפארק הלאומי ויוצר מפל מים באלמאנאגיאו, הנקרא אוקסאראופוס (Öxaráfoss). ביחד עם מפל המים גולפוס והגייזרים של האוקאדאליר (Haukadalur), ת'ינגווטליר הוא אחד מהנופים המפורסמים ביותר באיסלנד, ומכונה יחד עם האתרים האחרים בכינוי "מעגל הזהב".
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
קניון אלמאנאגיאו -
מראה נוסף של קו השבר -
כנסיית ת'ינגווליר ומעון הקיץ הרשמי של ראש ממשלת איסלנד -
קניון אוקסראו
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי ת'ינגווטליר- תמונות מהאתר www.islandsmyndir.is
- גלריית התמונות של ת'ינגלוויר מאת אנדי קארווין
- תמונות מהאתר www.icelandportfolio.com(הקישור אינו פעיל)
- הפארק הלאומי ת'ינגווטליר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 | |
|---|---|
|