הפגזת עכו (1840)
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המלחמה המצרית העות'מאנית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 3 בנובמבר 1840 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | עכו | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אירופי-טורקי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הפגזת עכו ב-3 בנובמבר 1840 הייתה שיאה של המערכה הצבאית שניהלו האימפריה העות'מאנית ומעצמות אירופה ובראשן בריטניה, נגד מוחמד עלי מושל מצרים בשנים 1839-1840. עילת המאבק הייתה סירובו של מוחמד עלי המורד להשיב את השלטון בסוריה וארץ ישראל, עליהן השתלט בכוח ב-1831, לידי הסולטאן הטורקי. המלחמה ניטשה בין כוחות הקואליציה של בריטניה, האימפריה האוסטרית והאימפריה העות'מאנית לבין צבא מצרי בפיקודו של אבראהים פאשא, בנו המאומץ ויורשו לעתיד של מוחמד עלי.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה הסורית והפגזת עכו היו חלק מהמאבק בין האימפריה העות'מאנית לבין מוחמד עלי, הפאשה של מצרים שמרד בסולטאן וכבש את ארץ ישראל סוריה ולבנון. ב-29 ביוני 1839 נבלם על ידי אבראהים פאשא ניסיון לפלישה ולכיבוש חוזר של סוריה על ידי הצבא העות'מאני בקרב נזיפ (אנ'), קרב שהביא לסיפוחה של סוריה כולה למצרים, ערער את השלטון הטורקי ואת אחיזתו במזרח התיכון ואף איים על המשך קיומה של האימפריה העות'מאנית.
ימים אחדים לאחר התבוסה בנזיפ מת הסולטאן מהמוט השני ועל כסאו עלה יורשו בן ה-16, אבדילמג'יט הראשון והצי הטורקי, שהיה תחת פיקוד אדמירל ממוצא מצרי, ערק והצטרף לצבאו של מוחמד עלי. בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה התחייבו לתמוך בסולטאן ולכפות על מוחמד עלי (שנהנה עד כה מתמיכתן של צרפת וספרד) לסגת מסוריה.
יועצי הסולטאן החדש תמכו בפתרון המשבר בדרך של פשרה אשר במהלכה תתבצע העברת השלטון בסוריה לידי מוחמד עלי אולם לפתרון זה התנגדו נמרצות בריטניה, אוסטריה ורוסיה שחששו מאובדן הסדר הקיים, מהחלשותה של האימפריה העות'מאנית אשר עלולה הייתה להוביל להתחזקותה של רוסיה.
הקואליציה הימית ופעילותה בחופי סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1840 שלח אדמירל רוברט סטופפורד (אנ'), מפקד הצי הבריטי בים התיכון, את קומודור צ'ארלס נֵיפְּיֶיר (אנ') בראש שייטת אוניות קטנה אל חופי סוריה (לבנון של היום). משימתו של ניפייר הייתה לסלק את הצבא המצרי מחופי סוריה. ב-11 באוגוסט 1840 הגיעו האוניות אל מול חופי ביירות וניפייר קרא לסולימאן פאשה, מושל העיר מטעם מוחמד עלי, לנטוש את המקום ולהסיג את חייליו מסוריה. בעקבות הופעת הכוח הימי של הקואליציה התקוממה האוכלוסייה בעיר כנגד הצבא המצרי הכובש, אך הכוח הקטן שעמד לרשות ניפייר לא איפשר לו להתמודד עם הכוח המצרי שמנה כ-15,000 חיילים.
בראשית ספטמבר 1840 הצטרפו לכוח אוניות נוספות תחת פיקודו של סטופפורד. הלחימה פרצה ב-11 בספטמבר, כאשר הכוח המשולב הפגיז את ביירות ואיפשר הנחתה של 1,500 חיילים טורקים בג'וניה. בשל ההתקוממות בביירות נמנע הצורך לכבוש את העיר.
לאור ההצלחה בבירות הוחלט על המשך ההפגזות ותפיסת ערי החוף, ב-11 בספטמבר הופגזה המצודה בג'בייל ונעשה ניסיון יבשתי לכיבושה, כח בן 100 נחתים בריטים בסיוע לוחמים מקומיים נחת בסירות ותקף רגלית כנגד 300 שכירי חרב אלבניים שהגנו על המקום. במהלך ההסתערות נתקל הכוח במפתיע בחומה וחפיר עמוק שלא נצפו מהים וספג אש שהביאה למותם של חמישה נחתים ופציעת שמונה עשר וניתנה פקודה לנסיגה, דגל בריטי שנשכח מאחור הוביל למבצע חילוץ שהתבצע תחת חיפוי אש כבד אשר ככל הנראה התפרש על ידי המגינים כניסיון לתקיפה חוזרת והביא לנסיגתם החפוזה והמפתיעה מהמצודה.
ב-17 בספטמבר הופגזה חיפה על ידי אה"מ קסטור, אה"מ פיק ופריגטה טורקית, צור הופגזה ונכבשה ב-24 בספטמבר ולמחרת היום ב-25 בספטמבר נכשל ניסיון לכבוש את טרטוס (טורטוסה) בעזרת כוח נחתים אשר סירותיו עלו על שרטון ובמהלך חילוצן תחת אש נהרגו שמונה נחתים ונפצעו שמונה עשר.
עקב מחלתו של מפקד הכוח היבשתי בריגדיר-גנרל צ'ארלס סמית, קיבל ניפייר את הפיקוד על הכוח הרגלי וביצע גיחה מוצלחת כנגד כוח מצרי-אלבני בנהר אל-כלב. באמצעות כוח ספינות בריטיות, טורקיות ואוסטריות הפגיז ניפייר את צידון ב-26 בספטמבר תוך כדי הסתערות יבשתית והעיר נכנעה בתוך יומיים.
בזמן ההכנות לתקיפת העמדות המצריות ברמה של בוארסף, קיבל ניפייר הוראה לפרוש מהפיקוד על הכוח היבשתי ולפנות את מקומו לסמית שהחלים ממחלתו וקיבל בנוסף את הפיקוד על הכוח הטורקי מכוחות הברית. ניפייר החליט לסרב פקודה ולהמשיך במתקפה נגד הכוח המצרי, הקרב ב-9 באוקטובר היה עז במיוחד, אך הניצחון לקואליציה היה מובטח וב-3 באוקטובר המצרים נסוגו מביירות. רק לאחר שהקרב הוכרע החזיר ניפייר את הפיקוד על הכוח לסמית.
הפגזת עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
העיר עכו נפלה לידי המצרים בשנת 1831 לאחר מצור בן שישה חודשים בו סבלה מנזקים כבדים, לאחר כיבושה חוזקה ובוצרה עכו בידי אנשיו של אבראהים פאשא אך עבודות הביצורים טרם הסתיימו במלואן. לקראת הקרב הציבו המצרים על חומות העיר כמאה ושלושים תותחים וכשלושים מרגמות.
ב-31 באוקטובר 1840 התקבלה פקודה מהאדמירליות הבריטית לאוניות העוגנות בביירות להעלות על סיפוניהן חיל משלוח ולהיערך ליציאה לים. הכוח הימי, שכלל אוניות בריטיות, אוסטריות וטורקיות, מנה באותה עת 8 אוניות-קו, 5 פריגטות, 2 בריגים ו-5 ספינות משוטה מונעות בקיטור. אוניות הקו הבריטיות חומשו במהלך אותה שנה בארבעה עד שישה תותחי דופן חדישים בקוטר שמונה אינץ', תותחים אלו אשר ירו בנוסף לכדורים גם פגזים נפיצים, פותחו על ידי קצין התותחנים הצרפתי אנרי-ג'וזף פֶּקְַסַהְן (Paixhans), ונחשבו לפיתוח האחרון בתחום התותחנות. התותחים נבחנו בניסויים ונמצאו יעילים ביותר בהטבעת אוניות אך טרם נוסו בקרב או בירי על מטרת חוף.
הצי יצא מביירות ועשה דרכו באיטיות בשל הרוח החלשה אשר אפשרה להביא לידי ביטוי את יתרונן של ספינות הקיטור, אשר לראשונה בתולדות הצי הבריטי השתתפו בפעולה קרבית. בשל הרוח החלשה הקדימו ספינות הקיטור את עיקר הכוח בשעות רבות, נערכו מול חומות עכו מחוץ לטווח תותחי המצרים ואותתו לעיר להיכנע, איתות שנותר ללא מענה. בחסות החשיכה הספינות מדדו ומיפו את עומק המים וסימנו את המרחק המינימלי להתקרבותן של ספינות הקו הכבדות.
שאר האוניות המרכיבות את הכוח הגיעו אל מול העיר בערב ה-2 בנובמבר ולאחר סקירת הביצורים בוצעה התייעצות והוחלט כי מאחר שהבקעת החומה באמצעות הספינות תארך זמן רב, יש להיערך להפגזה כוללת על העיר "באמצעות כל ספינה וכל תותח שניתן להשיג", על פי עדותו של מפקד הכוח אדמירל צ'ארלס ניפייר. בבוקר ה-3 בנובמבר נשבה רוח קלילה שמנעה היערכות הספינות. בשעה 10:00 התגברה הרוח, והאוניות נערכו בעמדות שנקבעו מראש, מפקד הכוח, אדמירל רוברט סטופפורד, קבע כאוניית הדגל את אה"מ "פרינסס שארלוט" (HMS Princess Charlotte) אך עבר לאוניית הקיטור אה"מ "פיניקס" (HMS Phoenix) כדי להשיג ניידות וגישה למקומות בהם תידרש נוכחותו. אה"מ "פאוורפול" (HMS Powerful) הובילה את הפלגה הראשונה, ובעקבותיה הפליגו "פרינסס שארלוט", "ת'נדרר" (HMS Thunderer), "בלרופון" (HMS Bellerophon), ואה"מ "ריוונג'" (HMS Revenge). ספינות הפלגה הראשונה נעו באיטיות ונערכו אל מול חומת עכו המערבית.
פלגת ספינות שנייה, בפיקוד מפקד הכוח הטורקי, קצין הצי הבריטי קפטן בולדווין וייק ווקר (Captain Baldwin Wake Walker) נערכה מול החומה הדרומית, וכללה את אה"מ "בנבאו" (HMS Benbow), "אדינבורו" (HMS Edinburgh), "פיק" (HMS Pique), "קסטור" (HMS Castor), "האזארד" (HMS Hazard), "קריספורט" (HMS Carysfort), "טולבוט" (HMS Talbot) ו"וואספ" (HMS Wasp). אל הכוח הצטרפו שלוש ספינות אוסטריות – "מדיאה" (Medea), "גריירה" (Guerriera) ו"ליפסיה" (Lipsia) ושתי ספינות טורקיות, אוניית הדגל של ווקר "מוקאדם א-ח'יר" ועוד קאטֶר (אנ'). ההיערכות שבוצעה בהתאם לתוכנית ההפגזה התארכה ונמשכה עד השעה 14:00 תחת ירי תותחים דליל מסוללות החוף המצריות וללא מענה מכיוון האוניות.
ספינות המפרש התמקמו בהתאם לתוכנית במקביל לחומה במרחק של 450-800 מטרים ולצורך שמירת מיקומן הטילו עוגנים בחרטום ובירכתיים, ספינות הקיטור הקטנות יותר - ה"גורגון" (HMS Gorgon), ה"פיניקס", ה"סטרומבולי" (HMS Stromboli) וה"וזוביוס" (HMS Vesuvius) סייעו לאוניות הקו הכבדות המונעות מפרשים להגיע לעמדותיהן, ולאחר מכן נערכו בין שתי הפלגות מחוץ לטווח תותחי העיר כשהן מוכנות לסיוע בעת הצורך.
במהלך עגינת הספינות החלו חילופי אש עזים בין הצדדים. תוך הסתמכות על מדידות העומקים המדויקות שנערכו בלילה הקודם, נערכו הספינות בטווח קרוב מכפי שציפו המצרים. סוללות התותחים שהוצבו מראש בעמדותיהם על החומה ומוגנו על ידי צוותיהן לקראת ההפגזה היו בכינון גבוה מהנדרש, ופגזיהם חלפו מעל הספינות. בנוסף, מנעו שקי חול ואבנים שהוערמו כתוספת מיגון סביב הסוללות את האפשרות להרכנת קני התותחים. בהיעדר רוח היה עשן התותחים היה כה סמיך וכבר לאחר מטח הירי הראשון נמנע מצוותי סוללות התותחים לזהות את החטאותיהם ולתקנן.
מנגד המשיכו הספינות בירי יעיל כמעט ללא הפסקה. ספינות המפרשים ירו מטחי דופן כשהן עוגנות בעמדותיהן ואילו ספינות הקיטור תמרנו מול החומות תוך כדי ירי מדויק על מטרות נקודתיות בתוך העיר, כדי להתגבר על מסך העשן הועלו באוניות צופים לראשי התרנים. בזכות שיטת האימונים המשותפים שהונהגה במסגרת בית הספר לתותחנים של הצי המלכותי א.ה.מ. "אקסלנט" הייתה הפגזת הספינות הרסנית ומדויקת, ההפגזה נמשכה כשלוש שעות ללא הפוגה. ובמהלכה ירו הספינות כ-48,000 פגזים.
הנזק לאורך החומה היה רב, עד מהרה ספגו מרבית הסוללות המצריות פגיעות מתותחי הספינות. חלק מהסוללות נפגעו מפגיעות ישירות, ובמספר מקומות התמוטטו הביצורים וקברו את האנשים והנשק תחת ההריסות. מספר רב של תותחנים נפגעו והתותחים יצאו מכלל פעולה. בשעה 16:20 חדר פגז (ייתכן ואחד הפגזים הנפיצים שנורו מתותחי הפקסהן) את קיר מחסן התחמושת של העיר (שמוקם בקרבת חומת היבשה המזרחית של אותה עת, כיום אזור האכסניה וגן החפיר) וגרם להתפוצצות אדירה "שהרעידה את שדרית האוניות שהיו במרחק חצי מייל והממה את הימאים וצוותי התותחים שלהן", על פי עדותו של ניפייר. הנזק בעיר היה עצום. על פי הערכות הבריטים "מחצית העיר התעופפה באוויר". בין 1,200 ל-2,000 איש נהרגו בהתפוצצות, בתוכם כשני גדודים מצריים מוכנים לקרב. שטח של כ-50 דונמים נהרס כליל, מלאי אבק השרֵפה של העיר חוסל וללוחמים המצרים אבדו הרצון והיכולת להמשיך בלחימה.
לאחר ההתפוצצות דעכה האש מכיוון העיר פרט לכמה תותחים בודדים שהוסיפו לירות בנחישות. לקראת החשיכה סימן תת-אדמירל סטופפורד על הפסקת האש ומעט לאחר חצות הבחינו הבריטים כי הצבא המצרי נוטש את העיר רגלית, השכם בבוקר הונחתו כוחות טורקיים ואוסטרים על החוף, חברו אל הכוח שהגיע בצעידה רגלית מבירות ונערכו מול העיר למניעת ניסיון להתקפה חוזרת מצד הצבא המצרי, שנמלט מהעיר ונע לכיוון דרום.
תוצאות הקרב והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבדות המצרים כתוצאה מההתפוצצות מחסן התחמושת היו כבדות. על פי הערכה נהרגו בין 1,500 ל-2,300 חיילים, ומספר הפצועים אינו ידוע. בנוסף לנפגעים מההתפוצצות נהרגו כשלוש מאות איש בסוללות התותחים לאורך החומה וכמעט כל התותחים נהרסו. הכוחות שנכנסו לעיר מצאו הרוגים ופצועים רבים פזורים בין ההריסות.
אבדות הצי היו מועטות ביותר. 14 ימאים בריטים ו-4 טורקים נהרגו, 42 נפצעו, חלקם נפגעו מאש ידידותית בשל חדירה של ספינה טורקית לגזרת הירי של ספינה בריטית. ביום המחרת נהרגו מהתפוצצות עקב תאונה מספר חיילים טורקים ונחת בריטי ומפקד הספינה "קסטור" נפצע. עקב הטעות בהגבהה בירי המצרי הנזק שנגרם לספינות היה מועט ביותר וכלל בעיקר פגיעות בתרנים, בחיבל ובמפרשים.
לאחר כיבושה הושאר בעיר עכו חיל מצב של 250 נחתים בריטיים ו-3,000 חיילים טורקים תחת פיקודו של ווקר. לאבטחת העיר הושארו בקרבתה הספינות "פיקו" ו"סטרומבולי".
להפגזת עכו וכיבושה היו השפעות נרחבות על המתרחש בלבנט. ההתמוטטות המהירה של כוחות מוחמד עלי לאחר הפגזת עכו בשילוב עם הכאוס ששרר במצרים הפתיעו את האימפריה הבריטית. סטופפורד שלח את ניפייר בראש כוח ימי לאלכסנדריה כדי להשגיח על ההתרחשויות וכמו באירוע הקודם בביירות נטל על עצמו ניפייר שוב את הפיקוד בצורה עצמאית ובלתי תלויה, הופיע לחופי אלכסנדריה ב-25 בנובמבר 1840 והטיל הסגר על העיר מבלי שהונחה וקיבל על כך גיבוי מאדמירל סטופפורד.
ניפייר נשא ונתן באופן עצמאי עם מוחמד עלי, כשהוא מבטיח לו וליורשיו את הריבונות על מצרים תוך התחייבות לפנות את המצור על הצבא המצרי והבטחת חזרתו לאלכסנדריה. כל זאת בתמורה לויתורו של מוחמד עלי על השליטה בסוריה, החזרת ספינות הצי הטורקי וקבלת מרותו של הסולטאן העות'מאני תוך הסתפקות בתואר "הפאשה של מצרים".
סטופפורד והשגריר הבריטי זעמו על התוצאה, ממשלת בריטניה גינתה את ההסדר ומספר חברות מהקואליציה אף הצהירו על היותו חסר תוקף, אך החוזה שנחתם בין הצדדים ואושרר על ידי הסולטאן היווה את הבסיס למשא ומתן שביסס את שלטונה של שושלת מוחמד עלי במצרים למשך 148 שנה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- א' ו' ה' פירסאל, "הפגזת עכו, 3 בנובמבר 1840". המוזיאון הימי חיפה, ספונים, ב' (תשכ"ח), עמ' 46-50.
- קומנדר ו.ב. ראובותאַם. "מבצעים ימיים לאורך חופי סוריה – 1840." "מערכות ים", י"ז, דצמבר 1953, עמ' 3–15. העתק דיגיטלי באתר "שפת הים".
- נתן שור. תולדות עכו. תל אביב, דביר, תש"ן-1990.
- מאיר שָׂשׂ, עכו הימית. עכו, בית הספר לקציני-ים, 1981. העתקה דיגיטלית בפרויקט בן-יהודה.
- R.C. Anderson, Naval Wars in the Levant, 1559-1853. Liverpool, Liverpool University Press, 1952.
- L. Sondhaus, Naval Warfare, 1815-1914. London, Routledge, 2001.
- W.L. Clowes, The Royal Navy: A History from the Earliest Times to the Death of Queen Victoria. London, Sampson-Low- Marston, 1903. Vol. 6, pp. 308–323. Online version in Internet Archive.
- E. Napier, The Life and Correspondence of Admiral sir Charles Napier. London, Hurst and Blackett, 1862. Online version in Google Books.
- W.H.G. Kingston, Our Sailors: Gallant Deeds of the British Navy during Victoria's Reign. London, Griffith and Farran, 1865. Online version in Project Gutenberg.
Meir Sas and George T. Radan, The Bombardment of Acre. Bulletin of American Friends of the Haifa Maritime Museum, vol. 2, no. 4, Spring 1983.
