הפגזת קגושימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגזת קגושימה
(薩英戦争)
KagoshimaBirdView.jpg
הפגזת קגושימה
תאריך התחלה: 15 - 17 באוגוסט 1863
משך הקרב: שגיאת תאריך: יחידה:תאריך:68: Date range expected format is from - to or from (e.g from - now)
מקום: קגושימה, קיושו, יפן
תוצאה: יתרון קל לבריטים
עילה: תקרית נממוגי
הצדדים הלוחמים
Maru juji.svg סצומה  Flag of the United Kingdom.svg בריטניה 
מפקדים
היסמיצו שימאזו  Naval Ensign of the United Kingdom.svg אוגוסטוס קופר 
כוחות

3 ספינות

80 תותחי חוף 
7 ספינות מלחמה 
אבידות

5 הרוגים

3 ספינות טובעו 

11 הרוגים

52 פצועים 

הפגזת קגושימה, ידועה גם בשם מלחמת אנגלו-סצומהיפנית: 薩英戦争) התרחשה בין ה-15 באוגוסט ל-17 בו 1863, ביפן של תקופת אדו. היפנים ירו מסוללת תותחי חוף על שייטת של הצי המלכותי הבריטי שעגנה מול העיר קגושימה, ובתגובה הפגיזה השייטת את העיר. השייטת הבריטית נמצאה במקום בניסיון לאלץ את הדאימיו של האן סצומה לשלם את הפיצויים שהוטלו עליו בעקבות תקרית נממוגי מ-1862, בה תקפו סמוראים מההאן ארבעה נתינים בריטיים, והרגו אחד מהם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תקרית נממוגי ב-14 בספטמבר 1862, דרש הממונה על היחסים הבריטי, לוטננט-קולונל אדוארד ניל, משוגונות טוקוגאווה התנצלות ופיצויים בסך 440,000 לירה שטרלינג, שהיוו שליש מההכנסות השנתיות של השוגונות.‏[1] לאחר שהשוגונות התחמקה מהתשלום איים ניל בהפגזת אדו. כמו כן, דרשה בריטניה מסצומה לעצור ולשפוט את התוקפים, ולשלם 25,000 לירה שטרלינג כפיצויים לשורדים ולמשפחתו של ההרוג. ממשלת השוגון, שרצתה להימנע מעימות אלים עם המעצמות הזרות, נשאה ונתנה עם צרפת ובריטניה ב-2 ביולי 1863, התנצלה ושילמה את הפיצויים.

האן סצומה סירב לשלם את הפיצויים, ואף לעצור או לשפוט את התוקפים, בטענה שחוסר הכבוד שהפגינו הבריטים כלפי הדאימיו הוא פשע שדינו מיתה מיידית. מבחינה משפטית, לא היה תוקף לטענתם מכיוון שנתיני המעצמות הזרות ביפן באותה עת נהנו מזכויות אקסטריטוריאליות. לפיכך, לא היה החוק היפני תקף לזרים. זאת ועוד, מבחינה פוליטית לא יכלה ממשלת סצומה להיכנע לדרישות הבריטים בתקופה של רגשות אנטי-קולוניאליים, בה עמד האן סצומה במרכז.

בריטניה, מבחינתה, רצתה להפוך את סצומה לדוגמה לכל מרכזי פעילות האנטי-זרים ביפן. תקיפות זרים התרחשו בכל רחבי יפן, וזכו לעידוד הקיסר קומיי, בפרסמו ב-1863 צו קיסרי שקרא לסילוק הזרים. המעצמות האירופאיות החליטו להגיב על תקיפות אלה בכוח צבאי: לפני כן ספגו ספינות הולנדיות, אמריקאיות וצרפתיות אש מתותחי ים בחולפן במצר שימונוסקי, והמעצמות איחדו כוחות בשייטת שהפגיזה את העיר, ושמה קץ להתקפות מהחוף.

מחאות השוגונות ויציאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר משא ומתן כושל שנמשך למעלה משנה, החליטו הבריטים לצאת לפעולה. לפי הוראות הממשלה, הורה ניל למפקד הצי הבריטי במזרח הרחוק ובסין (שעגן באותה עת ביוקוהמה) להפליג לקגושימה ולאלץ את היפנים לשלם. כששמעה על כך ממשלת השוגון היא שיגרה לניל בקשה לדחיית יציאת השייטת בטענה שההתקפה תבטל את כל ההישגים שהשיגו הבריטים עם השוגונות.

על אף המחאה מצד השוגונות, יצאה השייטת מיוקוהמה ב-6 באוגוסט. את השייטת הרכיבו אוניית הדגל הפריגטה אה"מ "יוריאלוס", "פרל", "פרסאוס", "ארגוס", "קוקט", "רייסהורס" ו"האבוק". השייטת הפליגה לקגושימה ועגנה במפרץ קינקו מול העיר ב-11 באוגוסט. נציגי סצומה עלו על אוניית הדגל והחליפו איגרות עם הבריטים, שדרשו את סיום התקרית בתוך עשרים וארבע שעות, אך הנציגים נמנעו מלתת תשובה.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד תשלום הפיצויים

כשפג האולטימטום, פנתה הדיפלומטיה את מקומה לפעולה צבאית. הבריטים החליטו להפעיל לחץ על סצומה והשתלטו על שלוש ספינות סוחר אותן רכש ההאן ממדינות זרות, והתכוונו להשתמש בהן כערובה. בתגובה ירו חיילי סצומה על הספינות הבריטיות מתותחי החוף שלהם. בתגובה לכך בזזו הבריטים את הספינות של סצומה והעלו אותן באש. לאחר כשעתיים, שכן הם לא ציפו לחילופי אש עם סצומה, התארגנו הספינות הבריטיות במבנה התקפי והפליגו לאורך החוף תוך שהן מפגיזות את קגושימה. הספינה "האבוק" אף העלתה חמש ג'ונקות מאיי ריוקיו באש.

מכיוון שממשלת ההאן חזתה את התגובה הבריטית ניתנה הוראה לפנות את העיר מתושביה, ולפיכך גבתה ההפגזה את חייהם של חמישה אנשי סצומה. בצד השני נהרגו אחד-עשר בריטים, בהם מפקד אוניית הדגל וסגנו.‏[2] הנזק לרכוש, לעומת זאת, היה רב: כחמש מאות בתי עץ בקגושימה נשרפו, שלוש ספינות סוחר טובעו וחמש ג'ונקות נשרפו. סיום האירוע איפשר ליפנים להציל את כבודם, ואף נחשב לניצחון, בהתחשב במניין ההרוגים.

מגעים אחרונים ופיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקרית לוותה ממשלת סצומה 25,000 לירות שטרלינג ממשלת השוגון על מנת לשלם את הפיצויים.‏[3] התוקפים מעולם לא עמדו למשפט, אך תשלום הפיצויים הספיק לבריטים על מנת לשכך את כעסם וסלל דרך לחתימת חוזה סחר בין סצומה לבריטניה, במסגרתו רכשה ממשלת סצומה ספינות מלחמה. תקרית זו סייעה למעשה להתחממות היחסים בין ההאן לבריטניה, שלאחר מכן, במלחמת בושין, הפכו לבעלות ברית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Totman, עמ' 69.
  2. ^ Satow, עמ' 86.
  3. ^ מכיוון שבעקבות רסטורציית מייג'י ב-1869 התמוטטה שוגונות טוקוגאווה, לא נדרש האן סצומה להחזיר את ההלוואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Satow, Ernest. A Diplomat in Japan.Stone Bridge Press, Inc., 2007. ISBN 9781933330167.
  • Totman, Conrad D. The Collapse of the Tokugawa Bakufu, 1862-1868. University of Hawaii Press, 1980. ISBN 9780824806149.