הפולמוס היהודי-נוצרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעתים עימותים אלימים בין היהודים לנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483

נושאי הוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר, ועסק במגוון נושאים רחב. עיקרי הוויכוח היו על פירושם של עקרונות אמונה משותפים; כך בנושא המשיח, העם הנבחר או הקבוצה הנבחרת, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הבסיס המשותף לוויכוח היה המקרא, מתוקף היותו מקודש על שתי הדתות, וחשיבותו בהן.

המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום העימות העיקרי בין הדתות היה ביחס לפרשנות המקרא: עיקר הוויכוח היה בכך שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום, ואילו הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא על-פי נקודת הראות של הברית החדשה, כשהם מכנים זאת "פריפיגורציו" (לפני הדמות). כך ביחס לנושאי המחלוקת העיקריים, לדוגמה בחיוב המצוות: היהדות ראתה את חיובי התורה כפשוטם וכחיובים, ולעומתה הנצרות שאפה לפרשנות אליגורית למצוות, על-פי התפיסה בברית החדשה. הוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק ז בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק "לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז יד), שתורגם בתרגום השבעים היווני ל"הנה הבתולה הרה..."; פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס למרים, אם ישו. ניסוח כללי של הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, ללא המשמעות ההיסטורית המקורית.

ההתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי לשלוש קטגוריות שונות. ראשית הוויכוח ביחס למקרא, ויכוח זה, אשר נסב סביב אמיתות הנצרות או נכונות היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות, התקיים בעיקרו עד המאה ה-12. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, ויכוחים שמתנהלים אף כיום, אך מאותו שלב התוספו לארסנל הוויכוחים תחומים נוספים. בשלהי המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13 חלה התפתחות בתחומי הוויכוח, התפתחות שחלה בעקבות גורמים שונים, שחלק מהם היה שינוי היחס של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית לאחר היווצרותה. בתוך שלושה קווים סכמטיים אלו ניתן לראות התפתחויות שונות וניאואנסים שונים.

משפט פריז וויכוח ברצלונה כמשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240) לוויכוח ברצלונה (1263). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת הנצרות שבסביבתה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

נקודות השוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות נקודות הדמיון הרבות ניתן להצביע גם על נקודות שוני לא מעטות. כך בעצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר של כפירה ומינות, שיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, כאשר הוויכוח כוון נגד התלמוד; לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה למעשה מתוך ועל-פי התלמוד, כשמטרתו הייתה להוכיח שאף לפי התלמוד, השייך לכתבים היהודים, ניתן להוכיח שישו הנו המשיח. הבדל נוסף היה בציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח: בוויכוח פריז המטרה הייתה להוביל לשריפת התלמוד, כשהוויכוח היה למעשה משפט לטקסט התלמודי, והציפייה המעשית הובילה לכך שהתמנו שופטים לוויכוח; לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה מיסיונרית, כשהטענה הייתה שעל-פי התלמוד צריך להבין שישו הוא המשיח, כשהוויכוח היה שיפוט של היהודים, שלא מקבלים או מסלפים את דברי התלמוד, המטרה המיסיונרית הובילה להיעדרות שופטים בוויכוח. השוני במטרה ובתוצאות המצופות התבטא אף בשוני בתרחיש ההיסטורי בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית פרקטית, של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת, 1242), לעומת ויכוח ברצלונה שלמעשה לא גרר בפן המיידי פעולות פרקטיות, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות והוא מסמל אבן בוחן לתפיסה היהודית בוויכוחים מול הנוצרים.

גורמי משפט פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינויים אלו נעוצים בגורמים היסטוריים, כך בתחילה הוויכוח הקלאסי בין יהודים לנוצרים נסב על המקרא, במאה ה-12 התגלה למלומדים הנוצרים התלמוד; פטרוס ונרביליס הכיר את התלמוד מחיבורו של המומר פטרוס אלפונסי "דיאלוג בין פטרוס המכונה אלפונסי, שנעשה מיהודי לנוצרי, למשה היהודי", והוא חיבר חיבור פולמוס אלים כלפי היהודים. מאה שנים אחר כך, במאה ה-13, רעיונות אלו, בדבר המינות והכפירה הקיימים בתלמוד, הפכו כלי בידי מוסדות מיסיונרים בעלי עוצמה. כך במאה ה-13 הוביל האפיפיור אינוצנטיוס השלישי תביעה לשליטה בנשמות המאמינים, וכך כונסה ועידת הלטראנו הרביעית (1215); הוועידה עמדה בסימן מהפכות שהתחוללו בחברה האירופית, שהובילו לשתי תנועות מינות גדולות שאיימו על שלמותה של הכנסייה, המינות הוולדנזית והמינות הקתרית; וכך נקבעו תביעות קיצוניות לגמור את המינות. דומיניקוס גוזמן (1221-1170) הקים את המסדר הדומיניקני להילחם במינות האלביגנזית, כשהוא מתמודד על ידי רכישת השכלה והטפה לנורמות מוסריות קיצוניות, ופרנציסקוס מאסיזי (1226-1181) הקים את המסדר הפרנציסקני, שהטיף נגד השכלה ובעד עוני ושלמות אישית; שני המסדרים יחד נקראו 'מנדיקנטים', קבצנים, אשר נעו בדרכים והטיפו, ואף קיבלו את ההשכלה בצורה כזו או אחרת, מסדרים שנולדו בערים ונועדו לפתור את הבעיות הדתיות העירוניות; הם הפכו להיות חוד החנית במלחמה במינות, כששנאתם כלפי היהודים מוסברת גם בעקבות תפיסתם הטוטליטרית ביחס לצדקת אמיתות הכנסייה ומלחמת חורמה במתנגדים. האידאולוגיה האנטי-תלמודית, יחד עם הלמדנות וההשכלה של המסדרים הנוצרים, שהתווספה לקנאות הדתית, לשנאה ולדרכי הפעולה של המסדרים המנדיקנטים, הובילה לוויכוח פריז, על תוצאותיו בשריפה התלמוד (1242); ביטוי קיצוני ששאף לקעקע את 'אויבי הכנסייה', ולאו דווקא להתווכח איתם אידאולוגית, מתוך התפיסה שרק הנצרות היא האמת האבסולוטית; כך מטרת הוויכוח הייתה קנאית נגד התלמוד, הציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח, הייתה שריפת התלמוד, כשהדבר אף התבטא בתרחיש ההיסטורי.

השינויים שחלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הזמן חל שינוי מסוים, והתפיסה הנוצרית, שהכירה את חשיבות התלמוד בעולמם של היהודים, שאפה אף להכיר את התלמוד, ומתוך כך ליצור יכולת לנצח את היהודים ולגרום להתנצרות; גישה אינטלקטואלית זו, התבטאה בבתי ספר לשפות אוריינטליות (עברית וערבית), שהקים ריימונדוס מפנייפורטה (1275-1185) בשנת 1250 לערך, ובתי ספר דומים. מקור נוסף שיכול להצביע על תופעה זו, של ניסיון לנצח את היהודים על ידי תורתם הם, מתבטא בספר פגיון האמונה נגד המורים והיהודים (1278) של ריימונדוס מארטיני (1285-1220), אשר למד עברית ובספרו הוא פותח את הדלת בפני נוצרים ששאפו להכיר את הספרות היהודית, ומנסה להוכיח על פי מסורות יהודיות את האמת הנוצרית. למעשה מתוך העקרונות של "פגיון האמונה" מצטיירת גישה שהיהדות באותו זמן אינה זהה ליהדות המקראית, ולכן אין לנהוג בסובלנות כלפיה, אלא להוביל בהקדם לניצורה (דבר שהתבטא בחריפות בוויכוח טורטוסה). לעת עתה גישת המיסיון האינטלקטואלית שהתקיימה בספרד השפיעה על ויכוח ברצלונה, שהיה למעשה משפט תעמולתי של הנצרות נגד הגישה היהודית על-פי הכתבים היהודים; תפיסה זו התבטאה בכך שהוויכוח היה על-פי התלמוד, ומטרתו הייתה להוביל למיסיון אולי אף מתוך רצון, כך גם הציפייה הייתה לניצחון בדעת הקהל, אך לא לניצחון פרקטי, ולכן לא היו שופטים למשפט, ואף בצד המעשי לא התבצעה שום גזירה נוצרית בעקבות הוויכוח.

עיקרי הוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח בין היהודים לנוצרים התמקד במגוון רחב של נושאים, ביניהם עיקרי אמונה וענייני מוסר, וכן נושאים פרטיים (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

המשיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את המחלוקת היחידה בין היהודים לנוצרים‏[1], כשנושא זה היה המרכזי במאה ה-13 בפולמוס בין הדתות.

טענת הנוצרים

המשיח כבר הגיע וזהו ישו (מעשי השליחים ב: לא-לה), כאשר גאולתו אינה נושאת אופי לאומי, אלא אוניברסלי; כשהם מתבססים אף על המקרא (בראשית מט,י); יחד עם זה קיימת הפרוסיה (בואו השני של ישו), שתחתום את מאורעות קץ הימים, ואז ישפטו בני האדם, תתחולל תחיית המתים ותקום מלכות שמים עלי אדמות (חזון יוחנן כג: א-ג). כמו כן המשיח צריך להיות ממהות אלוהית, כאשר כך הוא יכול לגאול את האדם מכבלי החטא. טענתם שהמשיח כבר הגיע התבססה על פסוקים וחזיון בספר דניאל שיכולים להתפרש (לטענתם), רק על ישו; כגון זמן הופעתו (דניאל ט,כד) ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החזיון, כשעיקר ההוכחות שע"פ המקרא המשיח יהיה אלוה ולא אדם , וכן שכל הנבואות המדברות במשיח נתקיימו כבר בישו, לכן ברור שהוא המשיח.

טענת היהודים

אמנם יש מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח (תלמוד בבלי, סנהדרין דף צט ע"א) בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה בתפיסה הקלאסית; ולמעשה ההתייחסות הברורה היא לקיומו של משיח. כך היו ביהדות שדיברו על כך שהמשיח לא יביא סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו (תלמוד בבלי דף לד ע"ב), לעומת אחרים שדיברו על גאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף שהאל עצמו יעשה את הגאולה (מדרש תהילים המכונה שוחר טוב, חלק א, לא, ב); בימי הביניים הופיעה האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי היהדות (רמב"ם, פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), כשהדבר השתרש, עד שבדורות מאוחרים יותר הדבר הובא כדבר מוסכם וברור לכל (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז). כאשר התקיימו דעות שהאמונה במשיח אינה עיקר אמונה, אף שהיהודים מאמינים בו (יוסף אלבו, בוויכוח טורטוסה, וכן ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מב). אולם בסופו של דבר היהודים התנגדו לטענת הנוצרים. לכן ראשית נטען שהמשיח יהיה בשר ודם, מזרעו של דוד; וכן שהמשיח עדיין לא בא. כך הרמב"ן (ויכוח הרמב"ן, עמ' שיא) מציין לנבואות שעדיין לא התגשמו, כגון ביטול המלחמות (ע"פ ישעיהו ב,ד) כשהרמב"ם (הלכות מלכים יא,א-ב) מציין לעניין ערי המקלט (דברים יט,ט) כשהוא טוען 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו' לכן ברור שהמשיח עדיין לא בא.

ההלוואה בריבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.

טענת הנוצרים

העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב,כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.

טענת היהודים

למעשה על פי התורה נאסרה רק הלוואה בריבית ליהודים, כפי שכתוב בספר דברים (כג,כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ', כשהיהודים אכן נזהרים מהלוואה בריבית לאחיהם היהודים, אך להלוות לגויים מותר. מה שגם שהנוצרים עצמם מוכרים לאחיהם כל מקח לזמן קצוב בכפל דמים, ולמעשה זה ריבית; ומלבד זאת פעמים הנוצרים אף עוברים על עניין ההלוואה בריבית, ומלווים אף לנוצרים בריבית (כלומר לאחיהם), לעומת היהודים שלא מלווים בריבית לאחיהם. למעשה טענו היהודים שאין בהם פגם מבחינה מוסרית שהם מלווים בריבית, משום שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות, שהן מעמודי התווך של הפרנסה היהודית, כשהפסקה של הדבר תגרום למוטט את קיומם.

הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'.

טענת הנוצרים

ראייה ברדיפות הבלתי פוסקות כלפי היהודים בגלותם, ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שהתפרש בעקבות מסירת ישו וצליבתו וחוסר קבלתם את הנצרות ומשיחיותו של ישו, כאשר החטא הוא גדול יותר מעבודת האלילים (שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות). למעשה הנוצרים ראו בגלות הוכחה שהאל כבר לא בוחר ביהודים, כשהמציאות בהווה והצלחה או כישלון בעולם הזה מעידים על רצון האל; כשדברים אלה מתייחסים למישור הלאומי (יהודים מול נוצרים), אך במישור האישי קיימת אהבה של האל לחלכאים ולנדכאים (מתי, יט, כד).

טענת היהודים

גם היהודים התייחסו למציאות בגלות כעונש על חטא, אולם עניין זה הוצנע בשעת הוויכוח מול הנוצרים; כך נטען שהעונש הנו על חטאי אבות, ולא על חטאי הבנים (ע"פ איכה ה,ז), או דווקא שהעונש על 'המינים המשומדים והרשעים' שבתוך היהודים, בעקבות הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה (ספר נצחון ישן, פרק 242). לעומתם היו שראו בגלות הוכחה לעליונות היהדות, משום שהאל מעניש צדיקים כדי להעניק שכר בעולם הבא (כפי ההתייחסות הנוצרית לפרט, במתי יט,כד). טענה מעט דומה, הייתה שהגלות ושיעבוד היהודים נועדו כדי להיפרע מהגויים שמחזיקים אותם בגלות, ולכן הגלות מתארכת עד שיהיה אפשר להיפרע מכל הגויים (חיים אבן מוסה, רופא ופרשן, 1460-1380). על עיקרון זה, שסיבת הגלות נעוצה בגויים, היו שטענו שמטרת הגלות שהיהודים צריכים להתערות בגויים וללמדם את עבודת האל (חיים ן' מוסה, ספר מגן ורומח, עמ' 97). בשונה מהם היו שטענו שאין לגלות הסבר (כפי שאין הסבר לנוצרים לסיבת מועד ביאתו של ישו, מתי שהופיע), אך אין להוכיח מהצלחות פוליטיות ומדינאיות על אהדת האל, כפי שהמוסלמים מצליחים יותר מהנוצרים. אחרים בחרו לא להתייחס למיקום הגאוגרפי, אלא לכך שאף שיהודים לא שולטים מצבם והתנהגותם, אולי בגלל זה, טוב הרבה יותר מבחינה מוסרית, כאשר עליונות מוסרית, נתפסת אף כעליונות דתית.

הנזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת הנוצרים

בשביל להוכיח שהנוצרים יותר מוסריים מהיהודים, אפילו שבקיום המעשים והחיובים הם פחות נזהרים, נטען שתופעת הנזירות בנצרות מוכיחה על עליונות מוסרית; כאשר פרישה מן העולם, היפרדות מתענוגותיו והתענות לשם שמים, הקיימת בעולם הנוצרי, ונעדרת בעולם היהודי, מוכיחה על רמה מוסרית גבוהה יותר.

טענת היהודים

ראשית טענו היהודים שהתופעה הזו שולית בעולם הנוצרי ('אחד מאלף או מרבבה', ספר הברית עמ' 28), וגם שאותם המכונים נזירים, למעשה מנאפים ולא שומרים על נזירותם. מה עוד שחלק מהטענות התייחסו לכך שתופעת הנזירות אינה טבעית, והתנגדו למעמדה המוסרי, כפי שהיא מתנגדת למצוות פרו ורבו המופיעה בתורה. מלבד זאת עצם הצד המוסרי בנצרות נתקף, בכך שלכנסייה קיימת תאוות בצע, והיא משתלטת על שטחים ובתים.

ויכוחים פנים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוחים בהקשר המקראי אמנם היוו חלק ניכר מתחום הוויכוח, אולם ככל שהכירו הדתות אחת את רעותה, החלו להתפתח ויכוחים פנים דתיים. המאפיין המרכזי של ויכוחים אלו, הוא ניסיונות שלילה של הדת הנגדית על ידי ספרותה שלה; או לפחות שמיטת עקרונות מרכזיים תחת רגליה.

האם ישו אכן היה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העדות הפלוויאנית

טיעון יהודי בוויכוח, שאף לתקוף את עצם מציאותו של ישו. טיעון זה מתבסס על כך שהעדות על חייו של ישו עצמו מופיע אך ורק בספרות הנוצרית (כתבי הבשורה); אך אלו נכתבו דור או שניים לאחר מות ישו, ותוכנם וסגנונם הופך אותם לטקסטים משוחדים. לעומת טענה זו ציינו הנוצרים את העדות הפלוויאנית, המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, המהווה מקור חיצוני שנכתב על ידי אדם שאינו נוצרי בן הזמן, המאשר את ישו ומעשיו כמציאות. כמו כן, אפילו התלמוד מזכיר את ישו מספר פעמים בתור אדם שעשה ניסים, שנתפרש על ידי התלמוד כ"כשפים".‏[2] מנגד, טענו היהודים שהתלמוד מתארך את ישו לזמן שונה מאשר התיארוך המקובל בנצרות, משמע שהאישיות היא אישיות שונה. ובעניין העדות הפלוויאנית - המחקר מטיל ספק על אמינותה של העדות, ועל מקוריותה בכתבי יוסף בן מתתיהו. יש לציין שתחום ויכוח זה הוא לרוב מאוחר, וקיים אף כיום (לדוגמה בספרו של אברהם קורמן "זרמים וכיתות ביהדות"); כשחוסר האזכור בעבר של טיעון זה נבע מהחשש היהודי מפני הנוצרים.

התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ויכוח טורטוסה, ויכוח ברצלונה

אחד החסרונות העיקריים בעולם הנוצרי בימי הביניים, היה חוסר הכרתם עם עולם היהדות. מאחר שדת הנצרות התפתחה מתוך זרם מבודל ושונה בעולם היהודי בימי הבית השני,‏[3] היא לא הכירה את מסורתה הרחבה של היהדות הפרושית (שממנה התפתחה היהדות עד ימנו אנו). לכן, גם המשנה והתלמוד היו מחוץ לענייני הוויכוחים בין הנוצרים והיהודים. רק לאחר שהנצרות הבינה את מעמדו של התלמוד בקרב היהודים, הם החלו להקדיש לעניין התייחסות רצינית.

הנוצרים הראשונים שהחלו לנסות לנצר יהודים מתוך התלמוד עצמו היו בעצם יהודים שהמירו את דתם לנצרות. שני ויכוחים ידועים בסגנון זה ידועים לנו בשם: ויכוח טורטוסה וויכוח ברצלונה. הנוצרים עשו ויכוחים אלו במעמד גדול של קהל רב. ויכוחים אלה התנהלו בין גדולי חכמי ישראל באותם מדינות, לבין היהודים המומרים. בסיס ויכוחים אלה אמר בעצם שישנם ראיות מתוך התלמוד שהמשיח כבר בא, ושישו הוא המשיח. החכם הנוצרי היה מביא אגדתות ומדרשים שונים מתוך התלמוד שמדברים על המשיח, ומתאימם לחיי ישו, ומתוך זה מנסה לשכנע את קהל היהודים שאפילו חכמי המשנה והתלמוד האמינו בישו כמשיח, ולכן גם עליהם לקבל אותו כמשיחם. אמנם בקיאותם של חכמי ישראל במקורות התלמוד כולו הצליחו להציל ולשכנע את המון היהודים שאין בטענות הנוצרים ממש, ולכן דרך זו של הוויכוחים לא צלחה מבחינתם.

ספרות הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הספרים שנכתבו על ידי יהודים במסגרת הפולמוס האנטי-כריסטולוגי יש למנות את ספר נצחון ישן. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת המאה ה-14, וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מסי יוסף המקנא (אמצע המאה ה-13) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. לדעת אורבך, הספר נערך בגרמניה. אורבך לומד עובדה זו מסגנונו, תוכנו ולשונו.

עיקרו של הספר הינו פירוש לפסוקי התורה, שמתמודד עם טענות הנוצרים הרלוונטיות לאותו פסוק. כך למשל:

"וייצר ה' אלוהים את האדם" (בראשית ב 7). פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוהים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שני אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: "ויברא אלוהים את אדם" (בראשית א' 27) והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.

העימותים המרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח פריז (1240), ויכוח ברצלונה (1263), ויכוח טורטוסה (1413)

הוויכוח עם הנצרות הפרוטסטנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויכוח מאיורקה 1286, מהדורה ביקורתית ומבוא, מהדירה אורה לימור, כרך ב עמוד 75.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד א'.
  3. ^ בברית החדשה אנחנו יכולים לראות ביקורת גם על הזרם הצדוקי, שלא האמין בכל מיני אמונות עממיות כמו תחיית המתים או חיים לאחר המוות, וגם על הזרם הפרושי, על הקפדה יתרה בשמירת המצוות המעשיות. משמע שהדת הנוצרית התפתחה מתוך זרם שלא השתייך לאף אחד מזרמים אלה, שהיו שני הזרמים העיקריים בימי הבית השני. ישנם חוקרים שמשערים שהדת הנוצרית היא ממשיכה את כת האיסיים המתבדלת.