הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בשלהי אוגוסט 1993 נודע לציבור כי ישראל ואש"ף מנהלים משא ומתן חשאי מתקדם. בסוף החודש אף התפרסם כי הושג הסכם עקרונות, שאושר בחשאי בממשלה בתמיכת כל השרים מלבד השרים אריה דרעי ושמעון שטרית שנמנעו.
החתימה על ההסכם, שזכה לכינוי הסכמי אוסלו, נערכה בבית הלבן ב-13 בספטמבר. ב-23 בספטמבר אושר ההסכם בכנסת בתמיכת 61 ח"כים, מול התנגדות 50 והימנעות 8. במשך התקופה הקצרה מחשיפת המגעים ועד לאישור בכנסת התקיים פולמוס חריף סביב הסכמי אוסלו, והערך שלהלן מתארו. הטיעונים שעלו בו חשפו את גודל המחלוקת בציבור הישראלי בשאלת עתיד שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ואת הפער הגדול בתפיסת המציאות המזרח התיכונית בין הימין והשמאל.
תוכן עניינים |
[עריכה] עיקרי הסכם אוסלו
ההסכם, שהוצג גם בכינוי "הסכם עזה ויריחו תחילה", התווה עקרונות שמומשו לאחר מכן בהסכמים ספציפיים יותר: הסכם קהיר להעברת השליטה בעזה וביריחו, הסכם אוסלו ב' להעברת השליטה בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, והסכם ואי. עיקרי הסכם אוסלו היו: נסיגה מעזה ומיריחו והקמת רשות פלסטינית אוטונומית שתשלוט בהם בראשות יאסר ערפאת. בהמשך אמורה הייתה ישראל להמשיך להעביר לפלסטינים שטחים ביהודה ושומרון שאינם שטחי התנחלויות או מחנות צבא.
להסכם אוסלו הייתה השפעה גורלית על המציאות המדינית והמזרח תיכונית והוא עורר מחלוקות רבות בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. עיקרי ההסכם מבחינת הצדדים: מדינת ישראל חויבה להכיר באש"ף כארגון חוקי, המייצג את העם הפלסטיני. מצד אש"ף הייתה התחייבות לסיים את הסכסוך הישראלי - פלסטיני, להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בביטחון ובשלום, ולקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ולהפסיק את השימוש בטרור ובאלימות.
[עריכה] תמיכה בהסכם
ההסכמים סימלו בעיני השמאל וחלקים גדולים מהמרכז פתח תקווה למציאות מזרח תיכונית שונה לגמרי כבר בעתיד הקרוב. כמה מבכירי השרים בממשלה, הביעו השקפתם כי קו חדש נמתח והוא מבדיל בין התקופה לפני ההסכמים לבין התקופה שלאחריהם, ההסכם הוא אחד המאורעות הגדולים בתולדות הציונות, ושניתן להגיע למצב של שלום מלא תוך זמן קצר. בקרב שרי הממשלה, בעיתונות ובציבור רווחה אופטימיות רבה. לפי סקר שפורסם בידיעות אחרונות ערב ההצבעה על ההסכם בכנסת, תמכו בו 52% מהציבור ו-35% התנגדו.
בעיתונות השתקפה רוח דומה. כתבות ומוספים עסקו בתיאור אופטימי של המציאות העתידית לאחר ההסכם, אולם נשמעו גם קולות ביקורתיים בודדים.
בכירי המשק, ביניהם בני גאון, סטף ורטהיימר, מיכאל שטראוס ואלי הורביץ פרסמו הודעת ברכה גדולה לרבין ולפרס בעיתונות. הבורסה לניירות ערך בתל אביב עלתה בעשרה אחוזים בשבוע אחד.
לימים, בעקבות האכזבה מתהליך השלום ואינתיפאדת אל אקצה יהפוך הטיעון הדמוגרפי, לפיו אין באפשרותה של ישראל לשלוט באוכלוסייה פלסטינית גדולה מבלי לסכן את עתידה, למרכזי. טיעון זה הושמע גם בעת המחלוקת על הסכם אוסלו, בכנסת ומחוצה לה, בפי דוברים לא מעטים, אולם אז היה תפקידו משני לעומת התפקיד שמילאו התקווה והציפיה לשלום בר קיימא כתוצאה מההסכם.
[עריכה] ספקנות כלפי ההסכם
רבים מהמתבטאים בזכות ההסכם, (ביניהם ראש הממשלה יצחק רבין) לא נמנעו מלציין שהוא מעורר גם חששות, כרוך בסיכונים והצלחתו אינה ודאית, אלא שלדעתם אלו סיכונים מחושבים, או כאלו שאין מנוס מלקחתם. כותבים מהשמאל הדגישו כי ישראל חזקה ותוכל לעמוד גם אם "משהו ישתבש" ולהתנחם בידיעה כי "לפחות ניסינו".
מנגד היו שהזהירו שההסכם עלול להיגמר ב'בכיה לדורות', או שהוא עלול להיות 'הונאה פלסטינית' ושהדרך לשלום עוד ארוכה.
[עריכה] טיעונים כנגד ההסכם
מיד עם פרסומו עורר הסכם אוסלו זעם גדול בימין. בראש ובראשונה התריעו מתנגדי ההסכם מפני סכנותיו הביטחוניות לדעתם.
בנאומו בכנסת כיו"ר האופוזיציה ובמאמר בעיתון, הציג בנימין נתניהו שלל טיעונים כנגד ההסכם:
- הצהלה במחנה השמאל ובתקשורת אינה מעידה על דבר. צהלה הייתה גם כאשר צפון וייטנאם חתמה על הסכם פיוס ואף חולקו אז פרסי נובל לשלום. התוצאה, תיאר נתניהו, הייתה כיבוש דרום וייטנאם וטבח של מיליונים בקמבודיה.
- הישות שנוצרת מההסכם היא למעשה מדינה פלסטינית. במהירות רבה יועברו לפלסטינים שטחים רבים. לא יהיה זמן לעצור ולחשוב, כפי שמציגה זאת הממשלה. המדינה הפלסטינית תמוטט את השלטון בירדן ותכרות בריתות עם אויבי ישראל.
- הטרור ימצא מחסה בשטחים הפלסטיניים.
- ההסכם מפקיר 130 אלף מתנחלים בשטחים פלסטיניים.
- ההסכם יוביל לחלוקת ירושלים. טיעון זה עורר ביקורת נגדית כלפי נתניהו, שבעצמו גר תקופה מסוימת בארצות הברית. [דרוש מקור]
- ההסכם הוא בלתי הפיך.
- ההסכם כרוך בהפרת ההבטחות של מפלגת העבודה לבוחר ולפיכך נדרשות בחירות חדשות.
- הטרור יחזור כאשר תוקם מדינה פלסטינית.
מהזווית הביטחונית היו שהתרעמו על שלא שותפו במגעים אנשי צבא ומודיעין. אחרים ציינו שערפאת היה בתקופת שפל קשה מבחינתו, וישראל הושיטה לו חבל הצלה בלי הצדקה.
הסופר משה שמיר התבטא בחריפות כנגד מסירת גורל ביטחון מדינת ישראל ליאסר ערפאת.
אחרים הזהירו מפני סכנה לשיגור קטיושות בבוא העת, משטחים שימסרו לפלסטינים.
הושמעה הטענה שההסכם הוא שלב במימוש תוכנית השלבים לחיסולה של מדינת ישראל, וכי הוא כהכנסת הכנסת הסוס לטרויה.
בעיתונות החילונית מיעטו דוברי הימין להזכיר את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל כנימוק העיקרי להתנגדות להסכם אוסלו. רק חנן פורת תהה: "ומה יהא על חלום הדורות של שיבת ציון ? ומה יהיה על קול ריבון העולמים הקורא: 'ושבו בנים לגבולם' ?"
[עריכה] תשובת השמאל לתחזיות הימין
בתשובתו לביקורת הימין הרבה מחנה השמאל להזכיר שרעיון האוטונומיה לפלסטינים הוא מורשתו של מנחם בגין בהסכמי קמפ דייוויד. גם הוזכרה העובדה שבגין, בניגוד לשמאל, עקר יישובים בפועל בעת הסכם השלום בין ישראל למצרים. במחנה שמאל סברו שמגוחכת הטענה שניתן היה להגיע לתוצאות טובות יותר על ידי המשך המשא ומתן במסלול ועידת מדריד, שבו תמך הליכוד.
תשובות לטענות אחרות היו כי דברי הימין הם נבואות שחורות קיצוניות ולא מסויגות, וכי טענותיו הם דברי הפחדה, ללא הצגת האפשרות כי ייתכן וההסכמים יצליחו, והאיומים שמחנה הימין מציג הם איומי סרק, ולכן אין להתייחס אליהם ברצינות. טענה אחרת הייתה כי הדבר העומד מאחורי הצגת התרחישים הפסימים הוא הפחד מאובדן שטחים, והטענות המוצגות אינם אמיתיות.
לגבי הטענות לסיכון ביטחוני, ענו במחנה השמאל, כי ההסכם הפיך, וכי הפלסטינים לא יעזו להתגרות בישראל. בשל התלות הגדולה של הפלסטינים בישראל, מבחינת אספקת מים, חקלאות וכלכלה, ואם יעזו להתגרות הרי שהמדינה הפלסטינית תחוסל תוך שעות.
אף שהממשלה הכחישה זאת, רבים בין הפוליטיקאים והפובליציסטים בשמאל היו שותפים לדעתו של נתניהו שההסכמים מובילים להקמת מדינה פלסטינית, אך סברו שמדינה כזו ממילא מחויבת המציאות. נושא זכות השיבה, אף שגם הוא הושאר לעתיד, לא עורר דאגה בקרב תומכי ההסכם, שסברו שהפלסטינים השלימו עם כך שלא ייושם, לפחות לא בקנה מידה רחב. לעומת זאת, לגבי שאלת ירושלים, שנותרה להסכם הקבע, התשובה הייתה כי הפלסטינים יאלצו להתפשר על ריבונות ישראלית בירושלים המאוחדת.
[עריכה] מאבק ציבורי
בשלב זה רק התחיל מאבק הימין בהסכמי אוסלו, והיו עוד שקיוו כי ההסכמים לא ימומשו בפועל. נדרשו עוד חודשים עד שההסכמים באו לידי ביטוי ממשי בשטח, והנימה עדיין הייתה מאופקת יחסית, אם כי המילה "בגידה" הושמעה. אך הייתה הסכמה שאין לקרוא לסרבנות.
נערכו הפגנות רבות משתתפים כנגד ההסכם. בהפגנה אחת מול קריית הממשלה השתתפו להערכת המשטרה חמישים אלף איש. הפגנה נוספת נערכה מול הכנסת בעת ההצבעה על ההסכם.
לחיצת היד בין רבין לערפאת עוררה תגובות של סלידה במחנה הימין. "לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה", אמר משה קצב, שהיה אז יו"ר סיעת הליכוד.
[עריכה] תמיכה והתנגדות בציבור החרדי
להסכם היה מובטח רוב של 61 ח"כים, אולם ראש הממשלה רבין לא רצה להסתמך על רוב זעום, בפרט כאשר אין הוא "רוב יהודי". בסופו של דבר אכן תמכו בהסכם רק 61 חברי כנסת, אולם רק 50 חברי כנסת התנגדו. שלושה ח"כים מהליכוד נמנעו, מאיר שטרית, אסעד אסעד ורוני מילוא.
שאלה שנדונה בתקשורת ללא הרף הייתה כיצד תנהג ש"ס. ש"ס עזבה את הממשלה בעקבות פסיקת בג"ץ כי אריה דרעי חייב לפרוש עקב החשדות הפליליים כנגדו. במפלגת העבודה עשו מאמץ רב לגרום לה לתמוך בהסכם על אף זאת. בסופו של דבר הכריז דרעי בכנסת שחברי הסיעה יימנעו, בהוראותו של הרב עובדיה יוסף, בשל הסיכוי להצלחת התהליך והורדת סיכוןן הלוחמה. אך דרעי ציין בנוסף שיש חשש שההסכם דווקא יגדיל את הטרור. בכך שמר הרב יוסף על נאמנות עקרונית לפסיקתו לפיה פיקוח נפש דוחה החזקת שטחים, בניגוד לעמדת רבים מרבני הציונות הדתית.
כלפי אגודת ישראל הושמעו טענות שאל לה להביע עמדה בעניין ההסכם, שהרי אין מצביעיה משרתים בצבא. הח"כים החרדים דחו דברים אלו באומרם שקיימים גם מתגייסים בקרב בוחריהם, וכמה מח"כי העבר החרדים היו אף הורים שכולים. התקיים ויכוח פנימי בין חברי הכנסת של אגודת ישראל, שחלקם אחזו בהשקפות יוניות למדי, אולם בסופו של דבר גברה השפעתו של הרב שך שסבר שאין לתת אמון ב"ממשלת כפירה", ממנה הוא סלד בעיקר משום ששולמית אלוני הייתה שרת החינוך בה. נימוקי הרב שך היו שההסכם אינו מבטיח הצלת חיים ואין הצלחתו בטוחה. בסופו של דבר התנגדה אגודת ישראל בהצבעה. הציבור החרדי בכללותו התברר עם הזמן כמתנגד עקבי, גם אם לא רעשני, להסכמי אוסלו.
חב"ד, בעלת ההשקפה הניצית, שלא היה לה נציג בכנסת באותה תקופה, ניהלה קמפיין מחאה ציבורי משלה, והזכירה את דברי הרבי מלובביץ' לפיהם האוטונומיה מסכנת את האוכלוסייה היהודית בישראל.
[עריכה] לאחר אישור ההסכמים
האינטנסיביות של הוויכוח ירדה מעט לאחר שההסכמים אושרו והיו לעובדה מוגמרת. החלו אפילו גישושים על הקמת ממשלת אחדות. הוויכוח בין ימין לשמאל עתיד היה לשוב במלוא העוצמה, ואף ביתר שאת, ברגעיו הקריטיים של התהליך המדיני בחודשים ובשנים שלאחר מכן, בזמן פיגועי ההתאבדות, בהסכם אוסלו ב', ברצח ראש הממשלה ובבחירות לכנסת, בזמן הסכם ואי, בוועידת קמפ דייוויד ובמתווה קלינטון ולבסוף - במהלך אינתיפאדת אל אקצה ולקראת יישום תוכנית ההתנתקות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: תמיכה, ספקנות והתנגדות להסכם אוסלו |
