הפייטה הפלורנטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל הפייטה הפלורנטינית, פירנצה

הפייטה הפלורנטינית, המכונה גם ההורדה מהצלב, הוא פסל בסגנון פייטה שיצר הפסל מיכלאנג'לו בואונרוטי.

הפייטה הפלורנטינית נוצרה במשך כ-8 שנים, בין 1547 ל-1555, בשנות חייו האחרונות של מיכלאנג'לו, כשהיה בסביבות גיל 70. הפסל מוצג במוזיאון הדואומו (Museo dell'Opera del Duomo)

הפסל הוא גדול ומוצק, עשוי משיש, ומתנשא לגובה 226 ס"מ. הוא מתאר את סיפור הורדת ישו מהצלב על ידי מאמיניו, לאחר מותו.

הפייטה הפלורנטינית נקראת כך על שם מקום יצירתה והצגתה, בפירנצה שבאיטליה. לעתים הוא קרויה "הפייטה עם ניקודימוס", מאחר שביצירה מופיע ניקודמוס, תלמיד של ישו, בדיוקן פניו של מיכלאנג'לו. מיכלאנג'לו ניפץ בהתקף תסכול את ידו ורגלו השמאלית של ישו. את הפסל תיקן תלמידו הפסל טיבריו קאלקאניי (Tiberio Calcagni) וגם השלים את דמותה של מריה מגדלנה. את הפסל נתן מיכלאנג'לו למשרתו אנטוניו בשנת 1561.

דיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הדברים המאפיינים את יצירת "הפייטה הפלורנטינית" הוא, שהיא איננה גמורה. הדבר מפורש כהיסוס של היוצר, והיעלמותה של היוהרה לעת זקנה. בנוסף, הפייטה הפלורנטינית היא יצירה כבדה ומסיבית מאוד, המקנה למתבונן תחושה של מוות.

פסל זה, שאותו יצר מיכלאנג'לו בגיל מבוגר, הוא יצירת הפייטה השנייה שלו. את יצירת הפייטה המוקדמת שלו, המוצבת בעיר רומא, הוא יצר בגיל 24, כ-50 שנה קודם. בניגוד לפייטה המוקדמת יותר של מיכלאנג'לו, שם אוחזת המדונה בגופתו הרזה והקלילה של בנה המת, הרי שבפסל הפייטה הפלורנטינית, שאותו יצר מיכלאנג'לו בערוב ימיו, גופו של ישו הוא כבד ביותר, עד כי דומה כי ניקודמוס מתקשה להחזיק בו והוא קורס מחמת העייפות או המשקל הרב. ניכרת כאן מסיביות גדולה של הגוף, של המוות, של החומר. ביצירה מופיעה גם דמותה של מריה מגדלנה, המנסה ביחד עם ניקודימוס לתמוך בישו, אולם הם אינם מצליחים להרימו והוא מושך אותם למטה אל המוות.

בתוך הפסל ישנו מתח ועיוות בין הכובד של הגוף והאבן לבין הרגליים הדקיקות, והיעדר הכוח של דמויות האנשים החיים.

הפייטה ברומא. יצירה קודמת של מיכלאנג'לו, המתארת את אותו אירוע בחיי ישו. כה דומה אך כה שונה

זוהי אחת מיצירותיו האחרונות של מיכלאנג'לו, ויש המפרשים אותה כסיכום לחייו. הפירושים הניתנים ליצירת "הפייטה הפלורנטינית" הינם מגוונים. במבט ראשון, המסר שהיצירה מביעה הוא אהבה עד מוות, חמלה ורחמים על ישו המת. במבט נוסף ניתן לראות ביצירה זו צער על אובדן החיים, היופי והנעורים, המאבק שנדון לכישלון במוות המוחשי, המושך את החיים למטה.

כאמור, היצירה אינה גמורה. למרות שהיצירה נעשתה בערוב ימיו של מיכלאנג'לו, ההנחה היא, שהיעדר הליטוש האחרון והיעדר הסיום לא נעשו מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה של האומן. ייתכן שמשמעותם היא אמירה על כאב החיים, שאולי, כמו ביצירתו האחרונה של מיכלאנג'לו, ייגמר רק במוות.