הפיכת 18 בברימר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפוליאון מפזר את ועדת ה-500

הפיכת 18 בברימר היא הפיכה צבאית שאירעה בצרפת, שאותה יזמה צמרת השלטון ברפובליקה יחד עם נפוליאון בונפרטה לתפיסת השלטון במדינה. ההפיכה הסתיימה ללא שפיכות דמים ובסופה הועברו מושכות השלטון מדירקטורים ופרלמנט שנבחר באופן דמוקרטי לשלושה קונסולים. נפוליאון היה לקונסול הראשון ובתפקידו זה היה, למעשה, שליט יחיד לאחר ההפיכה.

שמו של האירוע נובע מהתאריך בלוח השנה המהפכני בצרפת. התאריך בלוח הגרגוריאני הוא 9 בנובמבר 1799.

תפיסת השלטון התאפשרה בגלל התבוסות שנחל הצבא הצרפתי מידי הקואליציה האנטי צרפתית השנייה, שאיימה בפלישה לתוך צרפת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה שלטוני של הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת מבנה השלטון בצרפת היה מורכב מפרלמנט בן 500 צירים שנקרא "ועדת ה-500" ומסנאט בן 250 חברים שנקרא "מועצת הוותיקים". לפרלמנט היו סמכויות חקיקה, בעוד שהסנאט שימש מעין רשות שופטת בעלת סמכויות ביטול או אישור החוקים של הפרלמנט. הרשות המבצעת הורכבה מחמישה דירקטורים: עמנואל סיאס, רוז'ר דוקוס, פול באראס, לואי גוהיה וז'אן פרנסואה מולין.

תכנון ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מחמשת הדירקטורים, סיאס ודוכוס, תכננו לתפוס את השלטון בעזרתו של נפוליאון וחייליו. בסופו של דבר נותרו שני הדירקטורים חסרי כוח והיו לנמרים של נייר, בעוד נפוליון הפך לשליט יחיד.

בבוקר 18 בברימר קיבלו חברי הסנאט הודעה שזימנה אותם לתדרוך עקב מרד של היעקובינים. בשעה שמונה התקיים התדרוך, במהלכו הסכימו חברי הסנאט לתת לנפוליאון את השליטה המלאה בכוחות הצבא השוהים בפריז, ונקבעה פגישה משותפת עם הסנאט למחרת כדי לשקול צעדים נוספים.

ב-19 בברימר נפגשו ועדת ה-500 והסנאט במליאה של סיינט קלוד, ובכך נפלו למלכודת של נפוליאון. האזור כותר על ידי כוחות הצבא, ונפוליאון נכנס פנימה לשאת נאום. נפוליאון הותקף במליאה ונאלץ להימלט החוצה בחסות חייליו. הוא הכריז בפניהם כי נעשה ניסיון להתנקש בחייו, ונכנס מלווה בכוח צבאי מלא. לעיני כל מחוקקי פריז הכריז נפוליאון על סיאס, דוכוס ועל עצמו כקונסולים. מהלך זה סיים את שלטונה של הרפובליקה הצרפתית הראשונה על צרפת והתחיל את עידן המלחמות הנפוליאוניות.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"18 בברימר" הפך לכינוי לפעולת השתלטות של רודן על מדינה. קרל מרקס כתב מאמר בשם "שמונה עשר בברימר של לואי בונפרט", שעסק בהשתלטותו של נפוליאון השלישי על צרפת ופיזור האספה הלאומית על ידו ללא כל סמכות, תוך השוואתו לפעולת נפוליאון בונפרטה ב-18 בברימר. במאמר מופיעה האמרה המפורסמת כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה".