הפלישה המונגולית לאירופה

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מפת אירואסיה לפני התפשטות האימפריה המונגולית

התפשטותה של האימפריה המונגולית במהלך השנים

אנדרטה לבאטו ח'אן בטורקיה

הפלישה המונגולית לאירופה היא אירוע מתמשך שהשפיע רבות על ההיסטוריה של רבות ממדינות אירופה, על הדמוגרפיה ועל הארגון האדמיניסטרטיבי, בעיקר במזרח ובמרכז אירופה. הפלישה התחילה במזרח אירופה, בנסיכויות הרוסיות, בעקבות הניצחון של האימפריה המונגולית בקרב על נהר קלקה, ב-21 בדצמבר 1237, ונמשכה בפלישות לפולין, למורביה, לשלזיה, גרמניה, להונגריה, לחצי האי הבלקני, לחבלים שעתידים להיות נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה ואף לאיטליה.

הכוח המונגולי, שפלש לאירופה, מנה 150,000 לוחמים, כוח עצום באותה תקופה. הכוח עבר דרך רוסיה ואוקראינה אל פולין וגרמניה. בפולין התפצל הכוח לשניים, כוח אחד פנה אל שלזיה וגרמניה והכוח השני פנה לכיוון הונגריה והחבלים הרומנים. הכוח הראשון ניצח בקרב ליגניץ, אך סבל אבדות קשות, לכן הפסיק את התקדמותו ושב לאסיה. הכוח השני התפצל בעצמו לכמה כוחות, כשהכוח העיקרי חודר להונגריה דרך מעבר מונקאץ'.

הרקע לפלישה

העם המונגולי היה מפורד לשבטים שונים עד להופעתו של ג'ינג'יס חאן, שהצליח לאחד את השבטים המונגולים לאומה לוחמת אחת. תחילה פנה לעבר סין ולאחר מאבקים ממושכים השתלט עליה. בשלב הבא פנו המונגולים אל עבר האימפריה החוארזמית (במרכז אסיה) וגם אותה שיעבד. ארמיה של 25,000 לוחמים שיצא למלחמה עם הברית של הקומנים והרוסים, ניצח בקרב קלקה, אך שב על עקבותיו בגלל מותו של ג'ינג'יס חאן והמאבקים על בחירת היורש. היורש, אוגדיי ח'אן, ראה בזירה האירופאית זירה שלישית בחשיבותה, לכן הטיל על אחר, על באטו ח'אן, להוביל את הפלישה אליה.

תיאור הפולשים

ציור סיני של סובוטאי מתקופת ימי הביניים

אנשי דת נוצרים בני התקופה תיארו את הפולשים המונגולים בכתובים, שחלקם שרדו ומהם למדו ההיסטוריונים על התקופה. המונגולים מתוארים כבעלי גפיים קצרות, פנים רחבים, חסרי שיער פנים ובעלי עיניים קטנות ומרוחקות האחת מרעותה. הם ניזונו בעיקר מבשר, שתו משקה עשוי מחלב מוקרש בדם של סוס ובזו לחיטה והעדיפו את הדוחן.

הם רכבו על סוסים קטנים ומהירים וחצו נחלים ברכיבה על הסוסים השוחים והצטיינו בשימוש בקשת מונגולית. מבנה הפיקוד הצבאי היה חופף לנאמנות הפאודלית. מפקדם של עשרה נקרא "ארבאן" (arban), מפקדם של מאה נקרא "דז'גון" (djaghun), מפקדם של אלף "מינגאן" (minggan) ומפקד של רבבה "טומן" (tumen). הלוחם המונגולי חבש כובע פרווה עם כיסוי לאוזניים, נעל מגפים ולבש פרווה (השיער פונה כלפי חוץ) היורדת עד מתחת לברכיו ומהודקת לגופו בעזרת חגורה. בשעת הקרב החליפו את כובע הפרווה בכובע עור, שכיסה גם את העורף. הלוחם היה מצויד בחרב מוצקה וקלה המחוברת לגבם בעזרת רצועות. לא נשאו מגינים, פרט לעמידה בזקיפויות. כל לוחם היה מצויד בשתי קשתות ושתי אשפות מלאות בחיצים מושחזים מאוד בשלושה אורכים, לפי המרחק אליו נורו. כלי נשק נוספים היו חרב עקומה, מגל, חנית מצוידת בקרס להפלת רוכבים ופלצור עשוי משיער סוסים. הלוחמים היו מצוידים גם בפצירה להשחזת החיצים, מרצע, מחטים, חוטים, סיר חרס, חמת נוזלים מעור בקיבולת של שני ליטרים להחזקת מים או חלב או קומיס, שני שקי אוכף לנשיאת בגדים להחלפה ומזונות ושק אויר מעור עיזים שנועד לסייע בחציית נחלים.

האירופאים היו מאוחדים בדעתם על האכזריות המיוחדת של המונגולים וכך מתאר אותם המלומד הארמני Kirakos (קיראקוס): "...היה להם מראה דוחה ולבבות חסרי רחמים. לא הושפעו מבכי האימהות והיו חסרי כבוד ללובן שערם של הזקנים. נחפזו בשמחה אלי טבח, כמו לחתונה או חגיגה. בכל מקום היו פזורות גופות, שלא נמצאו להן קברים."

ארגון מערכות הפלישה

לקראת הפלישה הפעילו המונגולים שירות חשאי לאיסוף מידע בעזרת מרגלים שתרו את הארץ המיועדת, בדקו את פני השטח, הדרכים, מעברי ההרים ומעברי הנחלים, המבצרים, מצבת כוחות האויב ומשאביו הצבאיים. שלמו ליסודות הבלתי מרוצים ולבוגדים, גייסו מורי דרך והציבו סוכנים.

שירות לוגיסטי ליקט את הגמלים שנועדו לשאת את האספקה ועת עזרי הלחימה ומכונות המצור. הובילו את עדרי הבהמות שנועדו להזין את הלוחמים ודאגו לתחלופה ולאספקה שוטפת. היה גם ארגון של מקומות החניה בדרך לכיבושים. לפני גוף הצבא המרכזי יצאו קבוצות סיירים שהקדימו אותו ביומיים.

מערך הקרב כלל קבוצות חלוצים ובעקבותיהם אבנגרד של פרשים קלים. משני הצדדים של האבנגרד יש כנפים ומאחורי האבנגרד, בין הכנפים, מתקדם הגוף הלוחם העיקרי, הפרשים הכבדים, בשורות צפופות. החלקים השונים של הגוף הלוחם נכנסו לקרב האחת אחר השני, בזהירות, בשמרם לעצמם את אופציית הנסיגה, אם הדברים לא מסתדרים כפי שרצו. המצביא העליון ניהל את המערכה, אך לא לקח חלק בקרב. כל מפקד ידע מראש את המקום בו עליו להיות ובין חלקי הצבא נערכה תקשורת בעזרת דגלים ביום ופנסים בלילה. הצבא פעל בסדר מופתי, ללא צעקות של הוראות, בצורה שהדהימה את אויביו.

הפלישה לרוסיה

Drawing of Mongols inside Suzdal under Batu Khan (with sword).

הקרבות בקווקז

כוח פרשים מונגולי גדול, בפיקודם של המצביאים דז'ב וסובוטאי, כל אחד מהם בראש טומן (עשרת אלפים לוחמים מונגולים), התקיף את גאורגיה והרג את מלכה. מפקדי הכוח קיבלו את אישורו של ג'ינג'יס חאן להמשיך במסע המלחמה שלהם לפני חזרתם לגוף המלחמה העיקרי. השניים וצבאם תקפו את העיר דרבנט, שלא הסכימה להיכנע, אך הבטיחו לחוס עליה בתמורה לעשרה מורי דרך שהעיר תספק להם. מורי הדרך נועדו להעבירם דרך הרי הקווקז, אולם עם קבלת עשרת מורי הדרך, המונגולים הוציא להורג אחד מהם, כדי להרתיע את האחרים מלבגוד בהם. המעבר דרך ההרים עלה ביוקר למונגולים, שנאלצו להשאיר מאחור את מכונות המצור שלהם ואיבדו מאות לוחמים שקפאו למוות בהרים.

מהעבר השני של הרי הקווקז הקביל את פני המונגולים צבא גדול (כחמישים אלף לוחמים) של אלאנים, צ'רקסים וחזגינים. לצבא זה הצטרפו הקומנים והקומנים שכנעו גם את הכוזרים ואת בולגריה של הוולגה להצטרף לקואליציה נגד המונגולים. הח'אן הקומני קוטן הציב בראש הצבא הקומני את אחיו, יורי ואת בנו, דניאל. בקרב הראשון, שנערך בין הקואליציה ובין המונגולים, לא הייתה הכרעה מובהקת. בעקבות זאת פעלו המונגולים לפירוק הקואליציה על ידי כך שהבטיחו לקומנים לשמור על שלום איתם ולהתחלק איתם בביזה, שיקחו מהשבטים הקווקזיים. הקומנים השתכנעו ופרשו מהקואליציה ולאחר יציאתם מהקואליציה תקפו המונגולים את יתרת הקואליציה והשמידו אותה. הקומנים, שיצאו אל מחוזותיהם בשני גופי צבא נפרדים, נרדפו על ידי המונגולים, שתקפו כל גוף בנפרד והמשיכו ושרפו את אסטרחאן. המונגולים המשיכו לרדוף את הקומנים והח'אן הקומני, קוטן, נחפז אל חצרו של חתנו, נסיך גליציה, מסטיסלאב האמיץ, שליט גליציה.

קרב קלקה ותחילת המערכה על הנסיכויות הרוסיות

ציור של הכוחות המונגולים לפני נסיכות ולדימיר

ברבע הראשון של המאה ה-12 הנסיכויות הרוסיות היו מסוכסכות ביניהן והתישו את כוחותיהן במאבקים פנימיים. תושבים נוספים של האזור, הקומנים הלבנים, היו במאבק מתמיד עם הנסיכויות הרוסיות, כולל רוס של קייב והרפובליקה הפאודלית של נובגורוד. נסיונו של מלך הקומנים, קוטן, להזעיק את הנסיכויות הסלאביות למאבק נגד המונגולים לא צלח, אך לאחר שהגיעו ידיעות חדשות על התקדמות המונגולים לכיוון הדניסטר, שינו הסבלאבים את טעמם והתחילו להתכונן למלחמה.

מסטיסלאב השלישי, של קייב גיבש קואליציה של נסיכויות סלאביות שכללה גם את יורי השני, נסיך ולדימיר. ההיסטוריונים חלוקים בהערכותיהם לגבי גודל הצבאות בעימות זה. את הצבא הסלאבי מעריכים בין 30,000 ל-80,000 לוחמים ואת הצבא המונגולי בין 20,000 ל-23,000 לוחמים. ג'בה חנה עם צבאו על הגדה המזרחית של הדניפר, בהמתינו לתגבורות מדז'וצ'י (אבי באטו), שערך מבצע בסביבות ימת אראל. בינתיים דז'וצ'י חלה והתגבורת לא הגיעה. הנסיכים הסלאבים ניסו ללכוד את המונגולים במלכודת ולשם כך העבירו הנסיכים של גליציה ושל ווהלין את צבאם דרומה, נסיכי קייב וצ'רניגוב פנו צפונה וצבא קורסק התקדם חזיתית. בו זמנית ניסו הקומנים לתקוף את המשמר העורפי של המונגולים. ג'בה הבחין בתנועות הצבאות הסלאביים, לכן שלח 10 שליחים למסטיסלאב השלישי של קייב, כדי לשכנעו שהמונגולים לא יצאו נגדו והם רודפים רק אחרי הקומנים. נסיך קייב הורה להוציא להורג את כל השליחים. בתגובה שלחו המונגולים שליחים חדשים שהכריזו מלחמה.

ג'בה וסובוטאי הובילו את צבאם מזרחה, כדי לא להילכד, אך השאירו מאחוריהם משמר של אלף לוחמים בפיקודו של חאמאבק, כדי לשים עין על תנועות הסלאבים. כשמסטיסלאב האמיץ הגיע לגדת הנהר, החליט לצלוח אותו, חרף ירי החיצים הכבד של המונגולים. לאחר שעברו די לוחמים סלאבים, הם התגברו על המשמר המונגולי והרגו את כל לוחמיו.

המונגולים, לאחר תשעה ימים של נסיגה כביכול, פנו לכיוון רודפיהם ותקפו אותם במקום שלא זוהה על ידי ההיסטוריונים, אך משערים שמדובר באזור הנחל קלקה, בקרבת חוף הנחל Kalcik (קאלצ'יק) הנשפך לים אזוב. הכרוניקות הרוסיות מטילות על הקומנים את האשמה על תבוסת הקואליציה האנטי-מונגולית. כשהתחיל הקרב, הקומנים יצאו מהשורות וחיפשו דרך להימלט. צבאות ווהלין וקורסק פתחו מעבר בתוך שורותיהם, כדי לאפשר את הסתלקות הקומנים, שגרמו לאי סדר. הפרשים הכבדים של המונגולים ניצלו את המעבר ותקפו דרכו וכך התנפלו על צבא צ'רנוגוב, שכלל לא היה מודע שהקרבות התחילו. התקיפה גרמה בלבול אצל הסלאבים והנסיך הצ'רניגובי נהרג. בעת שבתוך הצבא הסלאבי היה אי סדר והפרשים המונגולים חדרו למרכזו, האגפים המונגוליים הקיפו את הצבא הסלאבי ותקפו אותו בחיצים, כשהם מפילים לוחמים רבים. חלק מהצבא הסלאבי, בהנהגת מסטיסלאב האמיץ, הצליח לפרוץ לעצמו דרך מתוך המצור וניצל. מסטיבלאב השלישי של קייב, שרק הגיע עם צבאו, הספיק לראות את שאריות צבא הקואליציה נמלטים. הוא נסוג עם עשרת אלפים לוחמיו לתוך המחנה המבוצר והתגונן שם מפני התקפות המונגולים במשך שלושה ימים. לאחר שלושה ימים החליטו להיכנע לז'בה בתנאי שינתן להם לעזוב לארצם. ז'בה הסכים, אך לאחר שהשתלט על המחנה ערכו המונגולים טבח בלוחמים הסלאבים, פרט לקצינים ולנסיך - אותם השאירו בחיים, כדי להרגם בדרך מיוחדת. האצולה והנסיך הסלאביים נקברו בחיים בבור גדול, עליו הוקמה הבימה עליה עמדו המפקדים המונגוליים בחגיגת הניצחון שלהם.

מפלת הנסיכים הסלאביים הייתה כבדה מאוד. המקורות נוקבים במספקרי אבדות בין 10,000 ל-60,000 בצד הסלאבי, בעוד שאבדות המונגולים היו מזעריות. בצד הסלאבי נהרגו גם נסיכים וכך נסיכויות מספר נשארו ללא צבא ואף ללא הנהגה. בנסיכים הניצולים נמנו מסטיסלאב האמיץ, דניאל מווהלין שנפצע ונסיך ולדימיר. כדי למנוע מהמונגולים לרדוף אחריהם, מסטיסלאב האמיץ הרס את כל כלי השיט לאורך הדניפר. המונגולים רדפו זמן מה אחרי הנסיך הגליצאי וגם בזזו כמה ערים, אך לא המשיכו וחצו את הוולגה באזור בו נמצאת כעת וולגוגרד ונכנסו לבולגריה של הוולגה.

הפלישה לבולגריה של הוולגה

הבולגרים הטמינו מארב לכוחות המונגוליים, שעברו דרך ארצם, ובקרב שהתפתח ניצחו הבולגרים. בקרב נוסף, שהתפתח מאוחר יותר, קרב קרנק (מכונה גם "קרב עיקול סאמארה"), שוב ניצחו הבולגרים, שהונהגו על ידי הבולגרי גאבדולה חלביר Ghabdulla Chelbir ובסיוע צבאותיהם של הנסיכים המורדווינים פורש ופורגז. המונגולים המשיכו בדרכם וליד הרי אוראל תקפו את הקומנים של Kanglis, שסיוע בעבר לקומנים אחרים, שנלחמו נגד המונגולים. המונגולים ניצחו את הקומנים, הרגו את מנהיגם ואילצו אותם לשלם מס. לאחר מכן חבר הכוח המונגולי לצבאו של ג'ינג'יס ח'אן. בכך הסתיים מסע המלחמה הממושך ביותר של פרשים, מסע שנמשך שלוש שנים ועבר 8,850 קילומטרים.

מסע הכיבושים של באטו חאן וסובוטאי ברוסיה

כיבוש בולגריה של הוולגה

בפקודתו של אוגדיי חאן יצאו בשנת 1229 מונגולים בהנהגתם של בובדיי וקוקדיי לתקוף את בולגריה של הוולגה. כוח זה הצליח להביס את שומרי הגבול הבולגריים באזור נהר אורל וכבשו את החלק העליון של עמק הנהר. חיל הפרשים המונגולי הצליח ב-1232 לכבוש את דרום מזרח בשקיריה ונתחים נוספים מדרום בולגריה של הוולגה, אך לא הצליחו לכבוש ערים בולגריות.

בקורילטאי הגדול, שנערך בבירתם, החליטו המונגולים להקצות כוח גדול לכיבוש בולגריה של הוולגה ולהעמיד בראשו את המשובחים שבמצביאיהם, שיועברו מסין ומחצי האי ערב. נעשו ההכנות הנדרשות וב-1236 יצא למערכה כוח מונגולי של שלוש מאות אלף לוחמים בפיקודו של באטו חאן. כוח זה שם מצור וכבש את ערי הבולגרים, בילר, בולגאר, סובאר, ז'וקאטאיי וערים נוספות.

המונגולים השלימו את כיבוש בולגריה של הוולגה, הרסו ערים והעבירו אוכלוסיות, חילקו את הארץ לדוקסויות והכפיפו אותה לניהולם. הכוח הצבאי האדיר, שהתפנה מכיבוש בולגריה של הוולגה, יצא כעת למשימות חדשות.

מצור ריאזין

בסתיו 1237 תקפו המונגולים את הדוקסות של ריאזין והנחילו מפלה לחיל החלוץ של צבא ריאזין. ב-11 בדצמבר הצבא המונגולי שם מצור על בירת הדוקסות, העיר ריאזין, אולם המגינים הצליחו ךהדוף את ההתקפות. מכונות המצור, שהביאו אמונגולים, פרצו את חומות העיר ביום 21 בדצמבר, הרגו את כל תושביה והחריבו את העיר לחלוטין. ההרס היה גדול כל כך עד שבנייתה מחדש של העיר ריאזין בוצעה באתר חדש, במרחק 55 קילומטרים מהמיקום הקודם - העיר ההרוסה לא שוקמה. הכוח המונגולי, שסיים את כיבוש ריאזין, נכנס לשטח של נסיכות ולדימיר.

שאריות של צבא דוקסות ריאזין הצטרפו ב-1238 לצבא של נסיכות ולדימיר ופנו אל עבר קולומנה.

ערך מורחב – קרב קולומנה

ערך מורחב – הקרב על נהר סיט

הפלישה לפולין ולגרמניה

תנועות המונגולים ברחבי פולין

המונגולים המונהגים על ידי באידאר מניפים על חנית את ראשו של הנרי השני החסוד, מלך פולין, כדי להטיל מורא על ורוצלב

הכוח המונגולי, בפיקודו של באטו ח'אן, פלש לתוך פולין בתחילת 1240. הכוח המונגולי בזז תחילה את לובלין ולאחר מכן את סנדומיר, שנפלה ב-13 בפברואר. בשלב זה הכוח המונגולי התפצל לשלושה גופים לוחמים, המרכזי בפיקודו של באידר פנה לכיוון קראקוב ושני האחרים, בפיקודם של אורדה ח'אן וקאדאן פנו צפונה יותר. בקרב חמלניק, ביום 18 במרץ 1241, הביס הכוח המונגולי של באידר צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קראקוב ושל סנדומיר ולאחר מכן המשיכו המונגולים אל קראקוב, שננטשה על ידי תושביה, ושרפו אותה.

ערך מורחב – קרב חמלניק

קרב ליגניץ נערך בשלזיה, בסמוך ליישוב ליגניץ, ב-9 באפריל 1241, בין הכוחות המונגוליים שפלשו לפולין ובין קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים וגרמנים בפיקודו של הנרי השני החסוד, מלך פולין. הקרב, שנערך יומיים לפני קרב מוחי, הסתיים בתבוסת האירופאים והמלך הפולני איבד את ראשו.

ערך מורחב – קרב ליגניץ

הפלישה להונגריה

בלה הרביעי, מלך הונגריה בעת פלישת המונגולים להונגריה

המטרה העיקרית של הפלישה המונגולית למרכז אירופה הייתה הממלכה ההונגרית, אליה נשלחו הכוחות המשובחים ביותר בהנהגת המצביאים המצטיינים. המונגולים הכינו את הפלישה תוך תכנון צעדיהם לקראתה והכנת השטח גם לנסיגה ממנה. כך למשל נמנעו המונגולים מבזיזת החבלים הסמוכים לגבול ההונגרי, כדי שיהיה בהם מזון בעת שיגיעו לשם צבאותיהם.

ההונגרים הוזהרו מהפלישה המשמשת ובאה ופנו לבקש עזרה משליטים קתוליים, מהאפיפיור ומהקיסר. בלה הרביעי, מלך הונגריה חיזק את מבצריו וחסם את מעברי ההרים דרכם עלול היה להגיע הכוח המונגולי בעצים שלמים ובחיזוקי עץ. אמצעים אלה לא עצרו את המונגולים, הם שלחו לפניהם גוף לוחם בפיקוד סייבאן (Seiban), שהוביל ארבעים אלף סלאבים, מהחבלים שנשלטו על ידם. הסלאבים היו מצוידים בגרזנים. הם הדליקו ושרפו את חסימות המעברים ופרצו דרך היערות.

לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים והקצה להם אזור התישבות בפוסטה. ההונגרים, שסבלו קשה מהפלישה המונגולית לאירופה, האשימו את הקומנים שעשו יד אחת נגדם עם המונגולים והרגו את מלכם. כתוצאה מכך התקוממו הקומנים והתאחדו עם המונגולים. חלק מהקומנים עברו את הדנובה אל בולגריה וחלק אחר נשאר בפוסטה.

הכוחות המונגוליים, שנשלחו דרומה, נועדו לעקיף את הונגריה ולמנוע מהמלך ההונגרי סיוע צבאי מטרנסילבניה. הכוח המונגולי העיקרי, שעבר דרך מעבר מונקץ', התקדם בעמק הטיסה, כשאליו מצטרפים בני עמים שונים, שהוכנעו לפני כן על ידי המונגולים והיו מחויבים לסייע להם וגם הקומנים הזועמים על מות מלכם בידי ההונגרים.

החבלים הרומנים

ב-31 במרץ, המונגולים בפיקודם של בורי וקאדאן, עברו את הרי הקרפטים באזור בוקובינה ופנו את העיר רודנה, הידועה במכרותיה וכבשו אותה ב-1 באפריל. הכיבוש נעשה בשיטה המונגולית הקלאסית, התקפה, מאבק קצר ואז הימלטות מהירה, תוך העמדת פנים שמגיני המקום ניצחו. תושבי המקום, הסקסונים הטרנסילבנים, עלזו, פתחו בחגיגה עם אוכל ושתייה, כדי לחגוג את הניצחון, ואז שבו המונגולים והפתיעו את העולזים וכבשו את המקום בסערה והרגו 4,000 מהמקומיים. תושבים נוספים נחטפו ואולצו לשמש מורי דרך של הפולשים בדרכם דרומה. גוף לוחם מונגולי נוסף, בפיקודו של בוצ'ק (Bücek), צלח את הסירט והרס את בישופות הקומאנים. מדרום חבל מולדובה עבר בורי, דרך מעבר אויטוז, לטרנסילבניה, שם כבש מבצרים וערים, כולל את בראשוב. בורי הביס את פוסה (Pousa או Posa), הוויווד של טרנסילבניה וצבאו ופוסה מת בשדה הקרב. ב-11 באפריל כבש את סיביו ובזז את כל המרכזים של הסקסונים הטרנסילבנים. בוצ'ק עבר דרך מונטניה, הביס את צבא המקומיים, שיצא לקראתו בהנהגת מיסקלאב (Mischelav) וחדר לטרנסילבניה דרך עמק האולט.

חלק מתושבי החבלים הרומנים, שחיו בטרנסילבניה ובחבלים הסמוכים, שעתידים להיות נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה, שיתפו פעולה עם החילות המונגוליים ואף התלוו אליהם למסעי מלחמה. הרומנים לקחו חלק, לצד המונגולים, במצור על אסיזי ועל מקומות נוספים. באזור הנהרות פרוט וסירט חי עם הברודניקים והברודניקים מוזכרים כמי שתחת הנהגת Ploscanea (פלוסקנאה) לחמו לצד המונגולים בקרב קלקה.

השליטה המונגולית על חבלי מולדובה ומונטניה עד האולט נמשכה עד להקמת הנסיכויות הרומניות ובתקופה זו הרומנים שלמו למונגולים מס בבהמות ובתבואות והשתתפו בפשיטות שיזמו המונגולים.

קרב מוחי

ציור המציג את קרב מוחי

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה נמנע מהושטת סיוע לממלכה ההונגרית ופרידריך השני, דוכס אוסטריה, לאחר שהשתתף בלחימה בצורה שולית, העדיף לנצל את מצבו העגום של שכנו.

קרב מוחי, שהתרחש ביום 11 באפריל 1241, היה הקרב המרכזי שנערך בין הממלכה ההונגרית ובין הצבאות המונגוליים. מפגש הצבאות היה במוחי, בקרבת התחברות הנחל Sajo עם הטיסה. הצבא ההונגרי התרכז לשולי גבעה וליד זרם המים שנבע מהפשרת מי נחל Sajo. המונגולים השתמשו בצורה יעילה מאוד בקשתות ובחיצים שלהם ולצבא ההונגרי לא הייתה תשובה. בקרב הזה הובסו ההונגרים, חמישים אלף מלוחמיהם איבדו את חייהם ומלכם, בלה הרביעי, מלך הונגריה, שניצל ממותו על ידי הרוזן ארנה מ-Salgagyör, נמלט לדלמטיה. טבח הצבא ההונגרי נמשך יומיים שלמים וגופות התגוללו על פני הארץ, סוסים ללא רוכבים התרוצצו מבלי דעת וחפצי ערך יקרים, בגדי משי, כלים מכסף ומזהב הושלכו על ידי נמלטים, שניסו להקל על עצמם. במנוסתו איבד המלך ההונגרי את החותם שלו, חותם שנמצא על ידי המונגולים, שעשו בו שימוש בחתימת צווים שלטוניים במהלך שלוש שנות שלטונם בהונגריה וטרנסילבניה.

הניהול המונגולי של הונגריה

במקומו של המלך ההונגרי הנמלט הקימו המונגולים מועצה מלכותית ובראשה קאדאן, מבניו של אוגדיי ח'אן. השלטון המונגולי הכתיב לתושבים את השימוש בכסף מונגולי, לצד הכסף הביזנטיני וערך חלוקה שלטונית של הממלכה, תוך מינוי מנהלים שנשאו את השם canesius. מנהל כזה, שתואר בכתביו של בן התקופה, ניהל אלף משקי בית ומעריכים שהיו כמאה מנהלים כאלה.

לקריאה נוספת

• Carmen Miserabile מאת הנזיר האיטלקי Rugiero di Puglia.
• דברי ימי אירופה מאת הרברט אלברט לורנס פישר, הוצאת מוסד ביאליק, 1971.
• Istoria Românilor (ההיסטוריה של הרומנים) מאת קונסטנטין ק. ג'יורסקו, 2003, כרך ראשון, עמודים 278 - 287.

קישורים חיצוניים

• Ion I. Nistor, Istoria Românilor, Editura Biblioteca Bucureştilor, 2002 יון י. ניסטור, ההיסטוריה של הרומנים, הוצאת ספריית בוקרשט, 2002. (ברומנית)
• Violeta-Anca Epure, Invazia mongolă în Ungaria şi în spaţiul Românesc ויולטה-אנקה יאפורה, "הפלישה המונגולית להונגריה ולמרחב הרומני". (ברומנית)