הפלישה המונגולית לאירופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
התפשטותה של האימפריה המונגולית במהלך השנים

הפלישה המונגולית לאירופה[1] הייתה אירוע מתמשך, שהשפיע מאוד על ההיסטוריה של רבות ממדינות אירופה, על הדמוגרפיה של אירופה ועל הארגון האדמיניסטרטיבי, בעיקר במזרח ובמרכז אירופה. הפלישה התחילה במזרח אירופה, כאשר צבא מונגולי חצה לראשונה את הרי הקווקז וחדר לאירופה ונמשכה בכיבוש מונגולי של קומניה הלבנה ושל בולגריה של הוולגה, בפלישות לנסיכויות הרוסיות, בפלישות לפולין, למורביה, לשלזיה, לגרמניה, להונגריה, לחצי האי הבלקני ולחבלים שעתידים להיות נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה.

הכוח המונגולי, שפלש לאירופה, היה תחילה כוח בן כעשרים אלף לוחמים, אולם בשיאו מנה 150,000 לוחמים (50,000 מונגולים ו-100,000 בעלי ברית של המונגולים‏[2]), כוח עצום באותה תקופה. כוח עצום זה עבר דרך רוסיה ואוקראינה אל פולין וגרמניה. בפולין התפצל הכוח לשניים, כוח אחד פנה אל שלזיה וגרמניה והכוח השני פנה לכיוון הונגריה והחבלים הרומנים. הכוח הראשון ניצח בקרב ליגניץ, אך סבל אבדות קשות, לכן הפסיק את התקדמותו ושב לאסיה. הכוח השני התפצל בעצמו לכמה כוחות, כשהכוח העיקרי חודר להונגריה דרך מעבר מונקאץ'[3].

תוכן עניינים

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העם המונגולי היה מפורד לשבטים שונים עד להופעתו של ג'ינגיס חאן, שהצליח לאחד את השבטים המונגולים לאומה לוחמת אחת. תחילה פנה לעבר סין ולאחר מאבקים ממושכים השתלט עליה. בשלב הבא פנו המונגולים אל עבר האימפריה החוארזמית (במרכז אסיה) וגם אותה שיעבד. גיס של 25,000 לוחמים, קיבל אישור להמשיך במסע מלחמה מעבר להרי הקווקז, ניצח קואליציה של עמים נוודים לאחר שמנהיגיו שכנעו את הקומנים לבגוד בבני בריתם ובהמשך תקף את הקומנים וניצח קואליציה של רוסים וקומנים, הפסיד קרבות מול בולגריה של הוולגה ושב לתחומי האימפריה המונגולית לאחר שהצטברו אבידותיו (ראו הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי).

המונגולים הפיקו לקחים מגיחה זו ושמו להם למטרה להכניע את בולגריה של הוולגה ועשו זאת בהדרגה. לאחר כיבושה הסופי יצאו המונגולים להתקפה על הנסיכויות הרוסיות ולאחר כיבוש והכנעת מרביתן המשיכו לכיוון מרכז אירופה. המונגולים ניצחו את הצבאות הפולנים, הגרמנים וההונגרים, שניצבו מולם וחדרו לחצי האי הבלקני.

בשנת 1242 התחילו המונגולים בנסיגה לכיוון מרכז האימפריה שלהם, פינו את מרכז אירופה, אך המשיכו לשלוט על מזרח אירופה ולחייב את הארצות האלה בתשלומי מס. לא ידוע בוודאות מה היה הגורם לנסיגת המונגולים ממרכז אירופה - יש התולים את המעשה במות שליטם וההכנות לבחירת היורש, הכנות בהן רצו להשתתף גם המצביאים המונגולים, ששהו באותה עת באירופה. יש גם התולים את הנסיגה בהתארכות קווי האספקה, הצטברות אבידות ותבוסות מקומיות, כמו שהיו בדלמטיה ובמעברי הרים בארצות הרומניות.

תיאור הפולשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור סיני של סובוטאי מתקופת ימי הביניים

אנשי דת נוצרים בני התקופה תיארו את הפולשים המונגולים בכתובים, שחלקם שרדו ומהם למדו ההיסטוריונים על התקופה. המונגולים מתוארים כבעלי גפיים קצרות, פנים רחבים, חסרי שיער פנים ובעלי עיניים קטנות ומרוחקות האחת מרעותה. הם ניזונו בעיקר מבשר, שתו משקה עשוי מחלב מוקרש בדם של סוס ובזו לחיטה והעדיפו את הדוחן.

הם רכבו על סוסים קטנים ומהירים וחצו נחלים ברכיבה על הסוסים השוחים והצטיינו בשימוש בקשת מונגולית[4]. לכל פרש מונגולי היו מספר סוסים, כך שיכול היה, במהלך מסע ממושך לשמור על רעננות סוסיו, בהחליפו את סוס הרכיבה לעתים קרובות. הם היו מסוגלים לעבור מאוכף של סוס אחד לאוכף של סוס אחר מבלי לעצור לשם כך. מבנה הפיקוד הצבאי היה חופף לנאמנות הפיאודלית. מפקדי היחידות הצבאיות נקראו בשמות היחידות - של עשרה נקרא ארבאן, של מאה נקרא יאגון, של אלף מינגאן ומפקד של רבבה טומן. הלוחם המונגולי חבש כובע פרווה עם כיסוי לאוזניים, נעל מגפים ולבש פרווה (השיער פונה כלפי חוץ) היורדת עד מתחת לברכיו ומהודקת לגופו בעזרת חגורה. בשעת הקרב החליפו את כובע הפרווה בכובע עור, שכיסה גם את העורף. הלוחם היה מצויד בחרב מוצקה וקלה המחוברת לגבם בעזרת רצועות. לא נשאו מגינים, פרט לעמידה בזקיפויות. כל לוחם היה מצויד בשתי קשתות ושתי אשפות מלאות בחצים מושחזים מאוד בשלושה אורכים, לפי המרחק אליו נורו. כלי נשק נוספים היו חרב עקומה, מגל, חנית מצוידת בראש מתכתי משולש או מעוין באורך יותר מ-15 סנטימטרים‏[5] ובקרס להפלת רוכבים ופלצור עשוי משיער סוסים. הלוחמים היו מצוידים גם בפצירה להשחזת החצים, מרצע, מחטים, חוטים, סיר חרס, חמת נוזלים מעור בקיבולת של שני ליטרים להחזקת מים או חלב או קומיס, שני שקי אוכף לנשיאת בגדים להחלפה ומזונות ושק אויר מעור עיזים שנועד לסייע בחציית נחלים.

כל לוחם מונגולי החזיק מספר סוסי פוני, כחמישה. הסוסים הרבים אפשרו ללוחמים לעבור מרחקים גדולים מבלי להתיש את סוסיהם. ריבוי הסוסים יצר גם רושם ויזואלי של צבא גדול בהרבה מכפי שהיה למעשה. הלוחמים המונגולים לא קיבלו שום שכר והתפרנסו רק מביזה[6].

האירופאים היו מאוחדים בדעתם על האכזריות המיוחדת של המונגולים וכך מתאר אותם המלומד הארמני Kirakos (קיראקוס): "...היה להם מראה דוחה ולבבות חסרי רחמים. לא הושפעו מבכי האימהות והיו חסרי כבוד ללובן שערם של הזקנים. נחפזו בשמחה אלי טבח, כמו לחתונה או חגיגה. בכל מקום היו פזורות גופות, שלא נמצאו להן קברים."

ארגון מערכות הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הפלישה הפעילו המונגולים שירות חשאי לאיסוף מידע בעזרת מרגלים שתרו את הארץ המיועדת, בדקו את פני השטח, הדרכים, מעברי ההרים ומעברי הנחלים, המבצרים, מצבת כוחות האויב ומשאביו הצבאיים. שילמו ליסודות הבלתי מרוצים ולבוגדים, גייסו מורי דרך והציבו סוכנים.

שירות לוגיסטי ליקט את הגמלים שנועדו לשאת את האספקה ועת עזרי הלחימה ומכונות המצור. הובילו את עדרי הבהמות שנועדו להזין את הלוחמים ודאגו לתחלופה ולאספקה שוטפת. היה גם ארגון של מקומות החניה בדרך לכיבושים. לפני גוף הצבא המרכזי יצאו קבוצות סיירים שהקדימו אותו ביומיים.

מערך הקרב המונגולי כלל פרשים קלים, שהרכיבו בדרך כלל את המשמר הקדמי ואת שני האגפים של הצבא המונגולי. במרכז הכוח המונגולי נעו הפרשים הכבדים, שהיוו את הכוח הלוחם העיקרי, בשורות צפופות. החלקים השונים של הצבא המונגולי נכנסו לקרב אחד לאחר השני, כשכל כוח מוכן לסגת, במקרה שהקרב לא התנהל בהתאם למתוכנן (המונגולים לא ראו בנסיגה חוסר כבוד, אלא טקטיקה מקובלת). המפקד העליון של הצבא ניהל את הקרבות, אך לא השתתף בהם באופן אישי. כל מפקד בכוח ידע מראש היכן עליו להיות לפי תוכנית המערכה, והתקשורת בין חלקי הצבא השונים התנהלה באמצעות דגלי איתות ביום ופנסים בלילה. הצבא המונגולי התנהל בשקט ובסדר מופתי, בצורה שלא הייתה מקובלת באותה תקופה, ולעתים קרובות הדהימה את יריביו‏[7].

הפלישה הראשונה לרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Drawing of Mongols inside Suzdal under Batu Khan (with sword).

הקרבות בקווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח פרשים מונגולי גדול, בפיקודם של המצביאים דז'ב וסובוטאי, כל אחד מהם בראש טומן (עשרת אלפים לוחמים מונגולים), התקיף את גאורגיה והרג את מלכה. מפקדי הכוח קיבלו את אישורו של ג'ינגיס חאן להמשיך במסע המלחמה שלהם לפני חזרתם לגוף המלחמה העיקרי. השניים וצבאם תקפו את העיר דרבנט, שלא הסכימה להיכנע, אך הבטיחו לחוס עליה בתמורה לעשרה מורי דרך שהעיר תספק להם. מורי הדרך נועדו להעבירם דרך הרי הקווקז, אולם עם קבלת עשרת מורי הדרך, המונגולים הוציא להורג אחד מהם, כדי להרתיע את האחרים מלבגוד בהם. המעבר דרך ההרים עלה ביוקר למונגולים, שנאלצו להשאיר מאחור את מכונות המצור שלהם ואיבדו מאות לוחמים שקפאו למוות בהרים.

מהעבר השני של הרי הקווקז הקביל את פני המונגולים צבא גדול (כחמישים אלף לוחמים) של אלאנים, צ'רקסים וחזגינים. לצבא זה הצטרפו הקומנים, ואלה שכנעו גם את הכוזרים ואת בולגריה של הוולגה להצטרף לקואליציה נגד המונגולים. החאן הקומני קוטן הציב בראש הצבא הקומני את אחיו, יורי ואת בנו, דניאל. בקרב הראשון, שנערך בין הקואליציה ובין המונגולים, לא הייתה הכרעה מובהקת. בעקבות זאת פעלו המונגולים לפירוק הקואליציה על ידי כך שהבטיחו לקומנים לשמור על שלום איתם ולהתחלק איתם בביזה, שייקחו מהשבטים הקווקזיים. הקומנים השתכנעו ופרשו מהקואליציה ולאחר יציאתם מהקואליציה תקפו המונגולים את יתרת הקואליציה והשמידו אותה. הקומנים, שיצאו אל מחוזותיהם בשני גופי צבא נפרדים, נרדפו על ידי המונגולים, שתקפו כל גוף בנפרד והמשיכו ושרפו את אסטרחאן. המונגולים המשיכו לרדוף את הקומנים והחאן הקומני, קוטן, נחפז אל חצרו של חתנו, נסיך גליציה, מסטיסלאב האמיץ, שליט גליציה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי

הקרב על נהר קלקה ותחילת המערכה על הנסיכויות הרוסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של הכוחות המונגולים לפני נסיכות ולדימיר

ברבע הראשון של המאה ה-12 הנסיכויות הרוסיות היו מסוכסכות ביניהן והתישו את כוחותיהן במאבקים פנימיים. תושבים נוספים של האזור, הקומנים הלבנים, היו במאבק מתמיד עם הנסיכויות הרוסיות, כולל רוס של קייב והרפובליקה הפאודלית של נובגורוד. ניסיונו של מלך הקומנים, קוטן, להזעיק את הנסיכויות הסלאביות למאבק נגד המונגולים לא צלח, אך לאחר שהגיעו ידיעות חדשות על התקדמות המונגולים לכיוון הדניסטר, שינו הסלאבים את טעמם והתחילו להתכונן למלחמה.

מסטיסלאב השלישי, של קייב גיבש קואליציה של נסיכויות סלאביות שכללה גם את יורי השני, נסיך ולדימיר. ההיסטוריונים חלוקים בהערכותיהם לגבי גודל הצבאות בעימות זה. את הצבא הסלאבי מעריכים בין 30,000 ל-80,000 לוחמים ואת הצבא המונגולי בין 20,000 ל-23,000 לוחמים. ג'בה חנה עם צבאו על הגדה המזרחית של הדניפר, בהמתינו לתגבורות מדז'וצ'י (אבי באטו), שערך מבצע בסביבות ימת אראל. בינתיים דז'וצ'י חלה והתגבורת לא הגיעה. הנסיכים הסלאבים ניסו ללכוד את המונגולים במלכודת ולשם כך העבירו הנסיכים של גליציה ושל ווהלין את צבאם דרומה, נסיכי קייב וצ'רניגוב פנו צפונה וצבא קורסק התקדם חזיתית. בו זמנית ניסו הקומנים לתקוף את המשמר העורפי של המונגולים. ג'בה הבחין בתנועות הצבאות הסלאביים, לכן שלח 10 שליחים למסטיסלאב השלישי של קייב, כדי לשכנעו שהמונגולים לא יצאו נגדו והם רודפים רק אחרי הקומנים. נסיך קייב הורה להוציא להורג את כל השליחים. בתגובה שלחו המונגולים שליחים חדשים שהכריזו מלחמה.

ג'בה וסובוטאי הובילו את צבאם מזרחה, כדי לא להילכד, אך השאירו מאחוריהם משמר של אלף לוחמים בפיקודו של חאמאבק, כדי לשים עין על תנועות הסלאבים. כשמסטיסלאב האמיץ הגיע לגדת הנהר, החליט לצלוח אותו, חרף ירי החצים הכבד של המונגולים. לאחר שעברו די לוחמים סלאבים, הם התגברו על המשמר המונגולי והרגו את כל לוחמיו.

המונגולים, לאחר תשעה ימים של נסיגה כביכול, פנו לכיוון רודפיהם ותקפו אותם במקום שלא זוהה על ידי ההיסטוריונים, אך משערים שמדובר באזור הנחל קלקה, בקרבת חוף הנחל Kalcik (קאלצ'יק) הנשפך לים אזוב. הכרוניקות הרוסיות מטילות על הקומנים את האשמה על תבוסת הקואליציה האנטי-מונגולית. כשהתחיל הקרב, הקומנים יצאו מהשורות וחיפשו דרך להימלט. צבאות ווהלין וקורסק פתחו מעבר בתוך שורותיהם, כדי לאפשר את הסתלקות הקומנים, שגרמו לאי סדר. הפרשים הכבדים של המונגולים ניצלו את המעבר ותקפו דרכו וכך התנפלו על צבא צ'רנוגוב, שכלל לא היה מודע שהקרבות התחילו. התקיפה גרמה בלבול אצל הסלאבים והנסיך הצ'רניגובי נהרג. בעת שבתוך הצבא הסלאבי היה אי סדר והפרשים המונגולים חדרו למרכזו, האגפים המונגוליים הקיפו את הצבא הסלאבי ותקפו אותו בחצים, כשהם מפילים לוחמים רבים. חלק מהצבא הסלאבי, בהנהגת מסטיסלאב האמיץ, הצליח לפרוץ לעצמו דרך מתוך המצור וניצל. מסטיבלאב השלישי של קייב, שרק הגיע עם צבאו, הספיק לראות את שאריות צבא הקואליציה נמלטים. הוא נסוג עם עשרת אלפים לוחמיו לתוך המחנה המבוצר והתגונן שם מפני התקפות המונגולים במשך שלושה ימים. לאחר שלושה ימים החליטו להיכנע לג'בה בתנאי שיינתן להם לעזוב לארצם. ג'בה הסכים, אך לאחר שהשתלט על המחנה ערכו המונגולים טבח בלוחמים הסלאבים, פרט לקצינים ולנסיך - אותם השאירו בחיים, כדי להרגם בדרך מיוחדת. האצולה והנסיך הסלאביים נקברו בחיים בבור גדול, עליו הוקמה הבימה עליה עמדו המפקדים המונגוליים בחגיגת הניצחון שלהם‏[8].

מפלת הנסיכים הסלאביים הייתה כבדה מאוד. המקורות נוקבים במספרי אבדות בין 10,000 ל-60,000 בצד הסלאבי, בעוד שאבדות המונגולים היו מזעריות. בצד הסלאבי נהרגו גם נסיכים וכך נסיכויות מספר נשארו ללא צבא ואף ללא הנהגה. בנסיכים הניצולים נמנו מסטיסלאב האמיץ, דניאל מווהלין שנפצע ונסיך ולדימיר. כדי למנוע מהמונגולים לרדוף אחריהם, מסטיסלאב האמיץ הרס את כל כלי השיט לאורך הדניפר. המונגולים רדפו זמן מה אחרי הנסיך הגליצאי וגם בזזו כמה ערים, אך לא המשיכו וחצו את הוולגה באזור בו נמצאת כעת וולגוגרד ונכנסו לבולגריה של הוולגה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על נהר קלקה

הפלישה לבולגריה של הוולגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבולגרים הטמינו מארב לכוחות המונגוליים, שעברו דרך ארצם, ובקרב שהתפתח בקרבת העיר בולגאר ניצחו הבולגרים‏[9]. בקרב נוסף, שהתפתח מאוחר יותר, קרב קרנק (מכונה גם "קרב עיקול סאמארה"), שוב ניצחו הבולגרים, שהונהגו על ידי הבולגרי גאבדולה חלביר Ghabdulla Chelbir ובסיוע צבאותיהם של הנסיכים המורדווינים פורש ופורגז. המונגולים המשיכו בדרכם וליד הרי אוראל תקפו את הקומנים של Kanglis, שסיעו בעבר לקומנים אחרים, שנלחמו נגד המונגולים. המונגולים ניצחו את הקומנים, הרגו את מנהיגם ואילצו אותם לשלם מס. לאחר מכן חבר הכוח המונגולי לצבאו של ג'ינגיס חאן. בכך הסתיים מסע המלחמה הממושך ביותר של פרשים, מסע שנמשך שלוש שנים ועבר 8,850 קילומטרים.

משבר ההכנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הכלכלי בתקופת ג'ינגיס חאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטונו של ג'ינגיס חאן המונגולים הרחיבו בהתמדה את היקף הטריטוריות שבשליטתם. הכיבושים הביאו שלל רב, שזרם ונערם. יותר ויותר עמים וארצות הפכו למשלמי מס והמס זרם לקופת האוצר שהלכה ותפחה.

ג'ינגיס חאן עצמו חי חיים צנועים וכפי שהעיד על עצמו במכתב לנזיר דאויסטי: "אני לובש את הבגדים ואוכל את המזון של רועי הבקר ורועי הסוסים. אנו מעלים אותם קורבנות ואנו חולקים אותו עושר". הוא גם העיד על עצמו ש: "המותרות שנואים עלי". ב-18 באוגוסט 1227 מת ג'ינגיס חאן.

קביעת היורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורטה, אשתו הראשונה של ג'ינגיס חאן, ילדה לו ארבעה בנים וחמש בנות. לפני שילדה את הבן הראשון היא נחטפה על ידי יריבי בעלה והייתה בשבי מספר חודשים. בעלה הצליח להשיב אותה, אך לאחר שילדה את בנה הראשון, היו ספקות, אם אבי הבן הוא בעלה או שמא החוטף, שהתייחס אליה כאל אשתו. ג'ינגיס חאן הכיר באבהותו, אך יתר בניו, שנולדו אחרי הבכור, הטילו בכך ספק וערערו על זכותו לרשת את אביהם.

ג'ינגיס חאן רצה לקבוע את צ'יוצ'י, הבן הבכור, כיורשו, אך הבן השני, צ'אגאטאי חאן ערער על כך בקול רם וקרא לו ממזר. בין האחים פרצה קטטה ולמרות הפצרות האב הם לא השלימו. צ'אגאטאי הציע שהירושה לא תהיה שלו, אך גם לא של אחיו הבכור ותעבור לידיו של האח השלישי, אוגדיי חאן, המתון מבין האחים. צ'יוצ'י הסכים וכך סוכם.

ג'ינגיס חאן חילק לבניו את נחלותיו ואת העדרים שלו. צ'יוצ'י, הבכור, קיבל את הטריטוריות שבצפון מערב, הקרובות לאירופה, אך מת בנסיבות לא ברורות, בטרם מת אביו. טולוי, האח הצעיר, קיבל את שטח מונגוליה ולאחר מות אביו תפקד כשליט בפועל עד למינויו של אחיו, אוגדיי חאן. זמן לא רב לאחר מכן מת והשאיר אלמנה וארבעה בנים.

חגיגות עלייתו לשלטון של אוגדיי חאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1229 הוכתר אוגדיי חאן לשליט האימפריה המונגולית והחלו חגיגות עלייתו לשלטון. אוגדיי חילק בנדיבות מופגנת את האוצר שאסף אביו, העניק תיבות של פנינים, השליך אל ההמון גלילי משי, עיטר סוסים וגמלים בתכשיטים וכל אנשי החצר התעטפו בגלימות משי רקומות בחוטי זהב. כל קיץ 1229 זללה וסבאה החצר המלכותית ואוגדיי עצמו הפגין את אהבתו למשקאות חריפים ולנשים יפות.

המשפחה המלכותית התחילה לכנות את עצמה באותה תקופה בשם "שושלת הזהב" ובניה פנו לבזבזנות מהירה. בתקופה זו ובתקופת הביניים, שבין מותו של ג'ינגיס חאן ועד הכתרת בנו, חלק מהעמים המוכנעים הפסיקו לשלוח את המס הקבוע וזה אילץ את אוגדיי לשלוח צבא, כדי לחדש את הגבייה. הגבייה חודשה, אך רמתה הייתה נמוכה, כי את עיקר עושרם של העמים, כבר גזלו מהם המונגולים לפני כן‏[10].

בניית הבירה החדשה והתרוקנות קופת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ינגיס חאן חי כל חייו ביורט נע ונד וממנו ניהל את ענייני המדינה. בנו, אוגדיי חאן החליט לעשות שינוי, לבנות עיר בירה של ממש עם מבני אבן וחומה, לגור בתוכה ולנהל את ענייני המדינה ממרכז קבוע.

מיקום העיר נקבע במרכזה של ערבה גדולה, שם נשבה רוח נעימה המבריחה יתושים וזבובים, חלק מנחלת הענף של אוגודיי חאן, לא רחוק מההרים, שם יכלו לחרוף העדרים. החיסרון היה בכך שלא היו יישובים בקרבתה והעיר נזקקה לכך שיובאו אליה כל צרכיה ממרחקים, מה שייקר את המחייה. העיר גם לא הייתה נעימה למגורים בחורף, כשנשבו הרוחות הקרות. העיר שבנה אוגודיי חאן הייתה סובלנית מאוד מבחינה דתית, לצד הארמונות לבני משפחת השלטון נבנו גם בתי תפילה לכל הדתות.

שליש משטח העיר הוקדש לפקידות, שם שכנו סופרים ומתרגמים מכל רחבי האימפריה, שניהלו את ההתכתבות עם כל חלקיה.

כדי לגרום לסוחרים לבוא אל העיר ממרחקים, נהג אוגודיי חאן לשלם ביד רחבה עבור כל הסחורות, לעתים מחיר כפול מהמחיר הנקוב. הוא גם קנה סחורות שלא היה להן דורש ולאחר מכן חילק אותן חינם אין כסף. המונגולים נתנו גיבוי כספי למימון השיירות אל העיר וכדי לשפר את המסחר הנהיגו מערכת תקנית של מידות ומשקלות. כדי שלא יצטרכו לשאת את משקל הזהב והכסף, הנהיגו המונגולים שימוש בשטרות כסף, שהכל כיבדו אותם.

המונגולים נטעו עצים לצדי הדרכים, כדי להצל לעוברי הדרך ולסמן את הדרך בחורפים המושלגים. הם הציבו חילות מצב קבועים, שנועדו להגן על השיירות מפני שודדים.

כל ההוצאות האלה, ההולכות וגדלות, הביאו לכך שלמרות זרימת המס הקבוע, עד 1235 אזל כמעט כל העושר שצבר ג'ינגיס חאן באוצרו. אוגדיי חאן הסיק שיש צורך במסעי כיבוש חדשים, כדי לחדש את זרימת האוצרות לקופת האימפריה‏[11].

מסע הכיבושים של באטו חאן וסובוטאי ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטות הקורילטאי של 1235 וכיבוש בולגריה של הוולגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקודתו של אוגדיי חאן יצאו בשנת 1229 מונגולים בהנהגתם של בובדיי וקוקדיי לתקוף את בולגריה של הוולגה. כוח זה הצליח להביס את שומרי הגבול הבולגריים באזור נהר אורל וכבשו את החלק העליון של עמק הנהר. חיל הפרשים המונגולי הצליח ב-1232 לכבוש את דרום מזרח בשקיריה ונתחים נוספים מדרום בולגריה של הוולגה, אך לא הצליחו לכבוש ערים בולגריות.

בקורילטאי הגדול, שנערך ב-1235, בבירה החדשה, קראקורום, נידון נושא היציאה למסע כיבוש חדש. הוצעו שני כיוונים למסעי כיבוש, האחד באסיה לכיוון ממלכתה של שושלת סונג והשני לכיוון אירופה. סובוטאי הציע לצאת למסע כיבושים באירופה, שם יתקפו ויכבשו מדינה אחר מדינה, כפי שעשו בסין. להערכת סובוטאי, הזמן הדרוש לביצוע המשימה היה 18 שנים. האסיפה התלהבה מההצעה והתלהבותו של אוגדיי חאן הייתה כה גדולה, שרצה לעמוד בעצמו בראש המסע. יועצו הסיני צינן את התלהבותו והזכיר לו שהאימפריה המונגולית זקוקה לשליט שינהיג אותו ועליו להישאר בעיר הבירה. ג'ינגיס חאן יעד את בנו, צ'יוצ'י להיות שליט ארצות המערב, לכן האסיפה, שזכרה זאת, הטילה את הנהגת המסע על באטו חאן, בנו של צ'יוצ'י‏[12]. באותה עת עמד לרשותו של באטו חאן רק צבא של 4,000 לוחמים, כמות שלא התאימה למשימה. הוקצו לבאטו חאן שנתיים לצורכי הכנות, כדי לגייס, לצייד ולהאמן את החיילים החדשים.

המונגולים החליטו להעמיד בראשו צבא זה את המשובחים שבמצביאיהם, שיועברו מסין ומחצי האי ערב וביניהם רבים מבני המשפחה השלטת. בין המצביאים נמנו האחים של באטו חאן, אורדה חאן, שיבאן, ברקה ושינקור, בנו של צ'אגאטאי חאן, באידר ונכדו של צ'אגאטאי חאן, בורי, בניו של אוגדיי חאן, גויוק וקאדאן ובניו של טולוי, מונגקה חאן ובודז'ק.

למרות כל הנאמר לעיל, מסיבות של פוליטיקה פנימית, אוגודיי העדיף מסע לכיוון שושלת סונג, אך לא יכול היה להתנגד להתלהבות הכללית. הוא דאג לקבלת החלטת פשרה הקובעת שישלח גם מסע לכיוון שושלת סונג והעמיד בראש המסע הזה את בניו המועדפים‏[13].

סובוטאי הזהיר מפני בולגריה של הוולגה, כוח משמעותי, שעלול לסכן את האגף של הצבא היוצא לכיבוש באירופה. נעשו ההכנות הנדרשות וב-1236, לאחר שההכנות עלו יפה, יצאו דרומה מונגקה ובודז'ק, כדי לתקוף את השבטים באזור וולגה התחתונה. מונגקה ובודז'ק פרסו את כוחותיהם כדי להקיף את השבטים הדרומיים ואלה נמלטו אל אי על נהר הוולגה, שם הרגישו עצמם בטוחים, אך לא לקחו בחשבון שרטון, שאיפשר לפרשים המונגוליים לחצות את המים ולהגיע לאי. המונגולים שחטו את כל הנמלטים אל האי. בו זמנית יצא צפונה, למערכה נגד הבולגרים, כוח מונגולי בפיקודם של באטו חאן וסובוטאי‏[14]. כוח זה שם מצור וכבש את ערי הבולגרים, בילר, בולגאר, סובאר, ז'וקאטאיי וערים נוספות. המונגולים השלימו את כיבוש בולגריה של הוולגה, הרסו ערים והעבירו אוכלוסיות, חילקו את הארץ לדוכסויות והכפיפו אותה לניהולם. הכוח הצבאי האדיר, שהתפנה מכיבוש בולגריה של הוולגה, יצא כעת למשימות חדשות.

מצור ריאזין והקרבות שאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצור קוזלסק

בסתיו 1237 תקפו המונגולים את הדוכסות של ריאזין והנחילו מפלה לחיל החלוץ של צבא ריאזין. ב-11 בדצמבר הצבא המונגולי שם מצור על בירת הדוכסות, העיר ריאזין, אולם המגינים הצליחו להדוף את ההתקפות. מכונות המצור, שהביאו המונגולים, פרצו את חומות העיר ביום 21 בדצמבר. במהלך שישה ימי קרבות הרגו המונגולים את כל תושביה והחריבו את העיר לחלוטין. ההרס היה גדול כל כך עד שבנייתה מחדש של העיר ריאזין בוצעה באתר חדש, במרחק 55 קילומטרים מהמיקום הקודם - העיר ההרוסה לא שוקמה. הכוח המונגולי, שסיים את כיבוש ריאזין, נכנס לשטח של נסיכות ולדימיר.

שאריות של צבא דוכסות ריאזין הצטרפו ב-1238 לצבא של נסיכות ולדימיר ופנו אל עבר קולומנה. הכוחות המשותפים של הרוסים, שהתאספו ליד העיר קולומנה, כללו את יתרת הכוחות של נסיכות ריאזן, הכוחות של נסיכות ולדימיר בראשות וסבולוד, בן הנסיך וכוחות שהגיעו מנובגורוד. בהתאם לשיטת הלחימה של הרוסים הם המתינו למונגולים בשטח פתוח. הקרב נמשך 3 ימים והסתיים בניצחון מונגולי. המונגולים שרפו והחריבו את קולומנה ואת מוסקבה[15]. הנסיך וסבולוד עם שארית הכוחות הצליח להימלט לולדימיר. אחד מבניו של ג'ינגיס חאן, שהשתתף בקרב, נהרג.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קולומנה
שדה הקרב אחרי הקרב על נהר סיט

לאחר קרב קולומנה הטילו המונגולים מצור על העיר ולדימיר ביום 4 בפברואר 1238 וכעבור שלושה ימים העיר נפלה לידיהם, נבזזה ונשרפה‏[16]. בהמשך הכוחות המונגולים התפצלו, רוב הכח התחיל בהתקדמות לכיוון דרום-מזרח והיתר בראשות בורולדאי התקדמו לכיוון הערים לחופי הוולגה.

הנסיך יורי השני הסתתר ביערות עם הכוחות שנשארו והמתין להגעת כוחותיו של אחיו, נסיך קייב. כאשר הכוחות המונגולים התקרבו, הכוחות הרוסים לא היו מוכנים לקרב למעט כוח קטן יחסית בהיקף של 3,000 לוחמים. כתוצאה מכך, הכוח כותר, רובו נהרג בקרב או נלקח בשבי. הנסיך עצמו נהרג וראשו נשלח למחנה של באטו חאן. ככל הנראה בגלל היקף האבדות שסבלו, המונגולים לא המשיכו בהתקדמות לכיוון נובגורוד.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על נהר סיט

כיבוש קייב והחרבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על קייב ב-1240

כמו במקרים הקודמים, גם בהתקרבותם לקייב שלחו המונגולים צירים, כדי לבקש את כניעתה. החורף הקדים בשנת 1240 ונהרות קפאו ואפשרו התקדמות מהירה. שלטונות העיר קייב רצחו את השליחים המונגוליים וקבעו את גופותיהם על שער העיר.

הצבא המונגולי התקרב והקיף את העיר, אך לפניו הגיע לעיר המון רב של פליטים מיתר הערים הסלאביות, שכבר נכבשו ונהרסו. המאבק על חומות העיר החל ובעודו מתנהל נהרו האזרחים אל הכנסייה המרכזית, כנסיית הבתולה המפוארת, כדי למצוא מקלט בה. כשהכנסייה מלאה ולא היה מקום יותר, נסגרו דלתותיה, אך הנותרים בחוץ לא אמרו נואש וטיפסו על קירותיה ועל הגג שלה, כדי לזכות בהגנה של קדושתה. ההמון הרב הביא לבסוף לקריסת הכנסייה ומות המתחבאים בה‏[17].

בדצמבר 1240 נפלה העיר לידי המונגולים והם בזזו אותה והעלו אותה באש. דמיטרי, שהיה מפקד העיר, המשיך להילחם גם כשהמצב נראה אבוד ורבים מהאצילים נמלטו. באטו חאן, מתוך גילוי הערכה לכישרונו ואומץ ליבו, שחרר אותו.

הפלישה למרכז אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא המונגולי בהנהגת באטו חאן ובהדרכתו של סובוטאי כבש ושיעבד את הנסיכויות הרוסיות ושם עינו למערכה הפונה מערבה, אל הממלכה ההונגרית. כבר במהלך הקרבות עם הנסיכויות הרוסיות, המונגולים שלחו מרגלים מערבה, כדי לאסוף ידיעות על המטרות הבאות.

הצבא המונגולי נח במשך שנה בחבלים של אוקראינה של העת החדשה ובפברואר 1241 חצה כוח של 70,000 פרשים מונגוליים, שני שלישים פרשים קלים והיתר פרשים כבדים, את הנהרות הקפואים בדרכם אל מרכז אירופה. הכוח המונגולי התפצל לשלושה גופים לוחמים, הראשון, 20,000 לוחמים בפיקודם של באידר וקאדאן, חדר לפולין, כוח קטן, בפיקודו של קאדאן, איגף מדרום וחדר לטרנסילבניה והכוח המרכזי חצה את הרי הקרפטים במרץ ונכנס לממלכת הונגריה‏[18].

הפלישה לפולין ולגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות המונגולים ברחבי פולין
המונגולים המונהגים על ידי באידר מניפים על חנית את ראשו של הנריק השני החסוד, כדי להטיל מורא על ורוצלב

הכוח המונגולי, בפיקודו של באטו חאן, פלש לתוך פולין בתחילת 1240. הכוח המונגולי בזז תחילה את לובלין ולאחר מכן את סנדומיר, שנפלה ב-13 בפברואר. בשלב זה הכוח המונגולי התפצל לשלושה גופים לוחמים, המרכזי בפיקודו של באידר פנה לכיוון קראקוב ושני האחרים, בפיקודם של אורדה חאן וקאדאן פנו צפונה יותר. בקרב חמלניק, ביום 18 במרץ 1241, הביס הכוח המונגולי של באידר צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קראקוב ושל סנדומיר ולאחר מכן המשיכו המונגולים אל קראקוב, שננטשה על ידי תושביה, ושרפו אותה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב חמלניק

קרב ליגניץ נערך בשלזיה, בסמוך ליישוב ליגניץ, ב-9 באפריל 1241, בין הכוחות המונגוליים שפלשו לפולין ובין קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים וגרמנים בפיקודו של הנריק השני החסוד. הנריק השני המתין לתגבורת של גיסו ובן בריתו, וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה, אך מחוסר ידיעה על כך שזה נמצא במרחק של שני ימי צעידה מליגניץ, החליט לצאת לקרב נגד המונגולים לפני שהוא הגיע. המונגולים, שידעו על מיקומו של מלך בוהמיה, ניצלו את ההזדמנות ויצאו אל הקרב לפני שאויביהם יאחדו כוחות. הקרב, שנערך יומיים לפני קרב מוהי, הסתיים בתבוסת האירופאים והנריק השני החסוד איבד את ראשו.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב ליגניץ

הפלישה להונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה הרביעי, מלך הונגריה בעת פלישת המונגולים להונגריה

המטרה העיקרית של הפלישה המונגולית למרכז אירופה הייתה הממלכה ההונגרית, אליה נשלחו הכוחות המשובחים ביותר בהנהגת המצביאים המצטיינים. המונגולים הכינו את הפלישה תוך תכנון צעדיהם לקראתה והכנת השטח גם לנסיגה ממנה. כך למשל נמנעו המונגולים מבזיזת החבלים הסמוכים לגבול ההונגרי, כדי שיהיה בהם מזון בעת שיגיעו לשם צבאותיהם.

ההונגרים הוזהרו מהפלישה הממשמשת ובאה, הן על ידי הרוסים והן על ידי מיסיונר שהמלך שלח אל המזרח ושב עם ידיעות על התקדמות המונגולים. ההונגרים פנו לבקש עזרה משליטים קתוליים, מהאפיפיור ומהקיסר, אך לא נענו. האפיפיור בעצמו פנה לבלה, כדי לבקש את עזרתו במאבקו נגד האמונה הבוגומילית, שהתפשטה בחצי האי הבלקני. הקיסר סחט מהמלך בלה ויתור על כמה חבלים, שהיו במחלוקת ביניהם, תמורת הבטחתו לעזור, אך לא עזר. בלה הרביעי, מלך הונגריה חיזק את מבצריו וחסם את מעברי ההרים, דרכם עלול היה להגיע הכוח המונגולי, בעצים שלמים ובחיזוקי עץ. אמצעים אלה לא עצרו את המונגולים, הם שלחו לפניהם גוף לוחם בפיקוד סייבאן (Seiban), שהוביל ארבעים אלף סלאבים, מהחבלים שנשלטו על ידם. הסלאבים, שהיו מצוידים בגרזנים, הדליקו ושרפו את חסימות המעברים ופרצו דרך היערות.

הקומנים בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים, והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בין המלך ההונגרי ובין המלך הקומני נוצרו קשרי משפחה, כשבנו של המלך ההונגרי, אישטוואן, נשא לאישה את בתו של מלך הקומנים. הקומנים הסכימו להתנצר וקיבלו את הריבונות ההונגרית. בלה הרביעי, מלך הונגריה, התחיל לכנות עצמו גם בתואר "מלך קומניה"‏[19]. המקורות ההיסטוריים מציינים שארבעים אלף אוהלים קומנים הוקמו בהונגריה בעקבות הסכמת המלך ההונגרי‏[20].

המונגולים השתמשו במעבר הקומנים אל הונגריה כאמתלה להתקפתם על הממלכה ההונגרית. לאחר מועצת מלחמה, שקיימו המונגולים בחודש דצמבר 1240, בפשמישל, שלחו למלך בלה הרביעי אולטימטום ובו דרישה להשיב לידיהם את הקומנים הבורחים, אותם ראו המונגולים כנתינים שלהם ומתן החסות ההונגרית התפרשה בעיניהם כעילה למלחמה. המלך ההונגרי דחה את האולטימטום ושלח שליחים לגייס את האצולה ההונגרית ולהזעיק את בני בריתו‏[21].

האצילים ההונגרים, שסבלו קשה מהפלישה המונגולית לאירופה והוסתו על ידי פרידריך השני המתפלמס, ארכידוכס אוסטריה, האשימו את הקומנים שעשו יד אחת נגדם עם המונגולים והרגו את קותן, מלכם. כתוצאה מכך התקוממו הקומנים והתאחדו עם המונגולים. חלק מהקומנים נשאר בפוסטה, אך קומנים רבים עברו את הדנובה אל בולגריה ובדרכם חיסלו את כוחותיו של הבישוף מצ'נאד, שעמד לצאת לקרב נגד המונגולים ובכך החלישו את הכוח הצבאי של ההונגרים.

הכוחות המונגוליים, שנשלחו דרומה, נועדו לעקיף את הונגריה ולמנוע מהמלך ההונגרי סיוע צבאי מטרנסילבניה. הכוח המונגולי העיקרי, שעבר דרך מעבר מונקץ', התקדם בעמק הטיסה, כשאליו מצטרפים בני עמים שונים, שהוכנעו לפני כן על ידי המונגולים והיו מחויבים לסייע להם וגם הקומנים הזועמים על מות מלכם בידי ההונגרים.

החבלים הרומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת בה באטו חאן הוביל את עיקר צבאו לאורך הנהר הטיסה, צבא מונגולי נוסף, בפיקודם של בורי וקאדאן, עבר מגליציה את הרי הקרפטים באזור בוקובינה ופנה אל העיר רודנה, הידועה במכרותיה וכבש אותה ב-1 באפריל. הכיבוש נעשה בשיטה המונגולית הקלאסית, התקפה, מאבק קצר ואז הימלטות מהירה, תוך העמדת פנים שמגיני המקום ניצחו. תושבי המקום, הסקסונים הטרנסילבנים, עלזו, פתחו בחגיגה עם אוכל ושתייה, כדי לחגוג את הניצחון, ואז שבו המונגולים והפתיעו את העולזים וכבשו את המקום בסערה והרגו 4,000 מהמקומיים. תושבים נוספים, כ-600, נחטפו ואולצו לשמש מורי דרך של הפולשים בדרכם דרומה. צבא זה גם כבש את אורדיה ושחט את אוכלוסייתה. גוף לוחם מונגולי נוסף, בפיקודו של בודז'ק (Budjek או Bücek או Bochetor), צלח את הסירט והרס את בישופות הקומאנים שהתקיימה ממזרח להרי הקרפטים. מדרום חבל מולדובה עבר בודז'ק, דרך מעבר אויטוז, לטרנסילבניה, שם כבש מבצרים וערים, כולל את בראשוב. בודז'ק הביס את פוסה (Pousa או Posa), הוויווד של טרנסילבניה וצבאו ופוסה מת בשדה הקרב ולא השאיר יורשים. ב-11 באפריל כבש את סיביו ובזז את כל המרכזים של הסקסונים הטרנסילבנים. בודז'ק עבר דרך מונטניה, הביס את צבא המקומיים, שיצא לקראתו בהנהגת מיסקלאב (Mischelav) וחדר לטרנסילבניה דרך עמק האולט[22].

חלק מתושבי החבלים הרומנים, שחיו בטרנסילבניה ובחבלים הסמוכים, שעתידים להיות נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה, שיתפו פעולה עם החילות המונגוליים ואף התלוו אליהם למסעי מלחמה. הרומנים לקחו חלק, לצד המונגולים, במצור על אסיזי ועל מקומות נוספים. באזור הנהרות פרוט וסירט חי עם הברודניקים והברודניקים מוזכרים כמי שתחת הנהגת Ploscanea (פלוסקנאה) לחמו לצד המונגולים בקרב קלקה[23].

ב-1242, כשהמונגולים נסוגו ממרכז אירופה ודרומה, הם שוב פלשו לחבלים הרומנים ובזזו אותם. נפוצו ידיעות על מלך ולאכי שניצח את המונגולים במעברי ההרים, ידיעות ששמחו את הנפגעים מהפלישה המונגולית. ההשפעה המונגולית בחבלים אלה חיזקה את האוטונומיה של טרנסילבניה כלפי הונגריה, כמעט עד כדי הכרזתה למלוכה עצמאית. השליטה המונגולית על חבלי מולדובה ומונטניה עד האולט נמשכה עד להקמת הנסיכויות הרומניות ובתקופה זו הרומנים שילמו למונגולים מס בבהמות ובתבואות והשתתפו בפשיטות שיזמו המונגולים‏[24].

במהלך הפלישה המונגולית בשנים 1241 - 1242 הובאו לארצות הרומניות לראשונה הצוענים. לאחר נסיגת המונגולים הצוענים נשארו וקיבלו מעמד של עבדים ממנו השתחררו רק באמצע המאה ה-19‏‏[25].

קרב מוהי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המציג את קרב מוהי

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה נמנע מהושטת סיוע לממלכה ההונגרית ופרידריך השני המתפלמס, ארכידוכס אוסטריה, לאחר שהשתתף בלחימה בצורה שולית, העדיף לנצל את מצבו העגום של שכנו.

קרב מוהי, שהתרחש ביום 11 באפריל 1241, היה הקרב המרכזי שנערך בין הממלכה ההונגרית ובין הצבאות המונגוליים. מפגש הצבאות היה במוהי, בקרבת התחברות הנחל סלאנה עם הטיסה. הצבא ההונגרי התרכז לשולי גבעה וליד זרם המים שנבע מהפשרת מי נחל סלאנה. המונגולים השתמשו בצורה יעילה מאוד בקשתות ובחצים שלהם ולצבא ההונגרי לא הייתה תשובה. בקרב הזה הובסו ההונגרים, חמישים אלף מלוחמיהם איבדו את חייהם ומלכם, בלה הרביעי, מלך הונגריה, שניצל ממותו על ידי הרוזן ארנה מ-Salgagyör, נמלט. טבח הצבא ההונגרי נמשך יומיים שלמים וגופות התגוללו על פני הארץ, סוסים ללא רוכבים התרוצצו מבלי דעת וחפצי ערך יקרים, בגדי משי, כלים מכסף ומזהב הושלכו על ידי נמלטים, שניסו להקל על עצמם. במנוסתו איבד המלך ההונגרי את החותם שלו, חותם שנמצא על ידי המונגולים, שעשו בו שימוש בחתימת צווים שלטוניים במהלך שלוש שנות שלטונם בהונגריה וטרנסילבניה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מוהי

השבי, קניית השחרור והימלטות מלך הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבוסה בקרב מוהי נמלט בלה הרביעי, מלך הונגריה עם משפחתו ואוצרותיו אל שכנו ובן בריתו, פרידריך השני, דוכס אוסטריה. פרידריך שמח לנצל את ההזדמנות, שבה את המלך ההונגרי והציג בפניו את תביעותיו על מחוזות מחלוקת בגבולם. כדי להשתחרר משביו נאלץ בלה הרביעי, מלך הונגריה, לחתום על ויתור על שלושת מחוזות המחלוקת ולהשאיר בידי פרידריך את אוצרותיו.

בלה נמלט לדלמטיה, אך צבא מונגולי נשלח בעקבותיו והוא נאלץ לברוח ממבצר למבצר, עד שהפליג בספינה לאי צ'יובו.

הניהול המונגולי של הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומו של המלך ההונגרי הנמלט הקימו המונגולים מועצה מלכותית ובראשה קאדאן, מבניו של אוגדיי חאן. השלטון המונגולי הכתיב לתושבים את השימוש בכסף מונגולי, לצד הכסף הביזנטיני וערך חלוקה שלטונית של הממלכה, תוך מינוי מנהלים שנשאו את השם canesius. מנהל כזה, שתואר בכתביו של בן התקופה, ניהל אלף משקי בית ומעריכים שהיו כמאה מנהלים כאלה.

הפלישה לבלקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודה קרואטית שהמונגולים נכשלו ב-1242 בניסיונם לכבוש אותה

בינואר 1242, כשמי הדנובה קפאו ואיפשרו מעבר מעליהם, שלח באטו חאן חיילים לקרואטיה בפיקודו של קאדאן, כדי שילכדו את בלה הרביעי, מלך הונגריה, שנמלט לשם. בלה נמלט בעזרת ספינה לאי צ'יובו, בקרבת טרוגיר. המונגולים, שחיפשו את בלה במבצר וינודול נהדפו משם במרץ 1242 והמשיכו לכיוון טרוגיר, אך לא הצליחו ללכוד את בלה. הם שטפו את זגרב ואת החבלים ליקה ודלמטיה. צבא קרואטי הנחיל להם תבוסה בקרב שדה גרובניק ומשם המשיכו לספליט ושם הגיעה אליהם ההודעה על מותו של החאן הגדול, אוגדיי חאן.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב שדה גרובניק

הבהלה באירופה והפרעות ביהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת המונגולים באירופה הפתיעה את האירופאים, שלא ידעו כלום אודותיהם ולא ידעו את שפתם. הניצחונות, האכזריות וגלי הפליטים הטילו מורא על תושבי מרכז ומערב אירופה, שציפו להמשך הפלישה. התהלכו סיפורי זוועה על מעשיהם, השמועה אמרה שהמונגולים הם קניבלים האוכלים את בשר אויביהם המנוצחים ובמיוחד חביב עליהם בשר הנשים הזקנות. סופר על המונגולים שחגגו את הניצחונות באונס קבוצתי של בתולות נוצריות עד שקורבנותיהם מתו מתשישות. לשיא נוסף של פחד תרם ליקוי חמה בכל רחבי אירופה, ביום ראשון (היום הקדוש לנוצרים) 6 באוקטובר 1241[26].

תאוריית תרשיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיונותיהם של תושבי אירופה לחפש את סיבת הופעת המונגולים, היו שקשרו בין העיר תרשיש, המוזכרת בתנ"ך ובין השם "טרטרים", אחד השמות בו כונו המונגולים. מעבר לכך, האזכור של תרשיש בספר תהילים יוצר קישור עם שלושת מלכי המזרח, שלפי הברית החדשה הביאו מתנות ללידת ישו. מכאן חיברו בין המונגולים ובין מלכי המזרח. ב-1164 חזרו לגרמניה צלבנים גרמנים, שהביאו איתם עצמות מתים, לטענתם עצמות מלכי המזרח. העצמות הונחו בקתדרלה החדשה של קלן וכעת לאחר הקישור שנעשה בין טרטרים ובין תרשיש, בין תרשיש ובין מלכי המזרח, הגיעו החוששים למסקנה שהמונגולים (טרטרים) באו כדי להחזיר לעצמם את עצמות מלכי אבותיהם, שנגנבו מהם‏[27].

תאוריית השבטים היהודים האבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמונגולים לא המשיכו לכיוון קלן, אלא פנו לכיוון הונגריה והבלקנים, התפוגגה תאוריית תרשיש וחיפשו תאוריה חדשה. בעולם הנוצרי נושא עשרת השבטים נמצא בתודעה, לכן נוצר קשר מתבקש בין שבטים (שבטי היהודים) שנעלמו לאי שם מסתורי ובין שבטים (המונגולים) שהופיעו לפתע מאי שם מסתורי. אנשי הכמורה המקשרים הגיעו למסקנה שהמונגולים הם צאצאי עשרת השבטים, שכנראה בלבלו את שפתם, בגלל חטאיהם, לכן אינם מדברים עברית. הם ציינו ששנת 1241 מקבילה לשנת 5000 לפי הלוח העברי, שנה בה ציפו היהודים לבוא המשיח. התאוריה הייתה תמוהה מאוד, אך בהיעדר הסבר אחר להופעת המונגולים, הקישור פעל והאירופאים המתוסכלים מחוסר יכולתם לנצח את המונגולים, הוציאו את תסכוליהם על "קרובי משפחתם", היהודים האירופאים. הפורעים שרפו שכונות יהודיות, את היהודים זרקו לבתי כלא או שחטו. הכנסייה הוציאה הוראות המחייבות את היהודים ללבוש בגדים המייחדים אותם, כדי שלא יוכלו להסתתר בין הנוצרים‏[28].

סוף העמקים ומות אוגדיי חאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרעה עבור סוסי המונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוסים במרעה

הצבא המונגולי היה צבא פרשים וכל פרש מונגולי הוביל כחמישה סוסים. כמות גדולה כל כך של סוסים הצריכה מישורי מרעה מתאימים, לכן הכיבושים המונגולים נעו לאורך הערבות הגדולות. המונגולים היו מודעים היטב לצרכים שלהם, לכן, שנה לפני הפלישה לאירופה, יצאו קבוצות חלוץ בנתיבים שנועדו לשמש את צבאותיהם. קבוצות החלוץ בחנו את המסלולים ובמקומות בהם היו יישובים חקלאיים הם הרסו את היישובים והרגו את תושביהם. מטרת המונגולים הייתה להבריח את האוכלוסייה המקומית ולהשיג בכך שתי מטרות: השדות לא יחרשו ובמקום תצמח צמחית בר מתאימה למרעה סוסים. תלמים חרושים הפריעו להתקדמות הסוסים וגידולים חקלאיים לא התאימו למרעה‏[29].

לאחר כיבוש הונגריה המשיכו קבוצות חלוץ מונגוליות לאורך הדנובה עד לפרברי וינה, אך לא מעבר לזה, כי בכך הסתיימו המישורים המתאימים למעבר צבא פרשים גדול. היתרונות של הצבא המונגולי, מהירות התנועה, עוצמת הקשתות ודיוקן, פחתו מאוד במזג אוויר לח ובנוף עמוס שדות מעובדים, יערות, משוכות, גדרות ותעלות‏[30].

מות אוגדיי חאן והמאבק על השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגדיי חאן מת ביום 11 בדצמבר 1241. דבר מותו היה צריך לעבור ששת אלפים קילומטרים מהבירה, קראקורום ועד לגייסות המונגוליים באירופה וזה ארך בין ארבעה עד שישה שבועות. באותה תקופה מת גם צ'אגאטאי חאן, אחרון בניו של ג'ינגיס חאן, שהיה עדיין בחיים ובכך הסתיים דור הבנים והגיע תור הנכדים. את בחירת השליט החדש עשו המונגולים בבחירות פנימיות במשפחת השלטון, לכן, כל הנסיכים-נכדים נחפזו אל הבירה, אל הקורילטאי, כדי לקחת חלק במאבקים על בחירת השליט החדש. הנסיכים האלה היו גם מפקדי כוחות הפלישה לאירופה, לכן הסתלקותם, יחד עם חייליהם, הפסיקו את הפלישה.

הכוחות המונגוליים נסוגו למחוזות הרוסיים, תוך עזיבת מרכז אירופה וחלק ממזרחה. המאבקים על השליטה באימפריה המונגולית נמשכו כעשר שנים ובסוף פנו המונגוליים לכיוון אסיה, שם קיוו למצוא שלל עשיר יותר‏[31].

הנסיגה דרך האימפריה הבולגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1241 טור של כוחות מונגוליים נסוג מהונגריה דרך האימפריה הבולגרית השנייה. הכוחות המונגוליים הותקפו על ידי צבאו של איוון אסן השני, קיסר בולגריה, כנראה עם הצלחה חלקית. בשנת 1242 שבו המונגולים לבולגריה ואילצו את יורשו של איוון אסן השני, את קאלימן אסן, להפוך את ארצו לווסלית של האימפריה המונגולית ולשלם מס קבוע.

בית מריבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות דמוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים גרמו לשינויים דמוגרפיים משמעותיים. ההיסטוריון הרומני ניקולאה יורגה היה משוכנע שהצוענים הובאו לאירופה על ידי המונגולים בעת פלישתם בשנים 1241 - 1242 ולאחר עזיבתם נשארו הצוענים בארצות הרומניות במעמד של עבדים[32]. הצוענים התמחו בביצוע עבודות מתכת, לכן יכלו לספק שירותים חשובים לצבא המונגולי. למומחיותם נמצא ביקוש גם מאוחר יותר - מאה ה-15, כאשר מלך בוהמיה, זיגמונד, שהיה מרוצה מפועלם של הצוענים בהכנת חרבות וקני רובים עבור צבאו, העניק להם זכויות שונות וגם צייד אותם בתעודות שאיפשרו להם לנוע בארצות מערב אירופה.

שינוי המבנים המדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים הרסו את המבנים המדיניים הסלאביים ויצרו מדינה גדולה, אורדת הזהב. הריסת נסיכות קייב איפשרה את צמיחת נסיכות מוסקבה - הגרעין ממנו צמחה רוסיה.

המונגולים עצרו את התפשטות הונגריה מזרחה ונתנו בכך הזדמנות להיווצרותם של מבנים מדיניים באזורים הרומנים - כך נוצרו נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה.

הבאת הדוחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוחן, תבואה שהביאו המונגולים לאירופה לשימושם

המונגולים הביאו איתם לאירופה תבואה ששימשה להכנת מזונם וגם להאבסת הסוסים - הדוחן. אנשי באטו חאן תכננו לגדל דוחן בהונגריה ובבוהמיה. הדוחן נקלט גם בארצות הרומניות ובמשך מאות שנים היה שמו Tatarka, שם שנגזר מה"טטרים", שהביאו אותו לאירופה‏[33]. הממליגה היא מזון בסיסי של איכרי הארצות הרומניות ולפני גילוי אמריקה והבאת התירס לאירופה, נהגו להכין את הממליגה מדוחן‏[34].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert Marshall, Storm from the East: From Ghengis Khan to Khubilai Khan, University of California Press, Berkeley Los Angeles, 1993. (באנגלית)
  • Stephen Turnbull, Warrior Mongol, Osprey Publishing, 2003. (באנגלית)
  • Florin Curta, Southeastern Europe in the Middle Ages 500 - 1250, Cambridge Medieval Textbooks (באנגלית)
  • Carmen Miserabile מאת הנזיר האיטלקי Rugiero di Puglia. (בלטינית)
  • Istoria Românilor (ההיסטוריה של הרומנים) מאת קונסטנטין ק. ג'ורסקו, 2003, כרך ראשון, עמודים 278 - 287. (ברומנית)
  • הרברט אלברט לורנס פישר, דברי ימי אירופה , הוצאת מוסד ביאליק, 1971.
  • ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010)
  • מיכאל פראודין, הכיבוש הגדול-קיסרות המונגולים (הוצאת מערכות, 1966)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפלישה המונגולית מכונה גם הפלישה הטאטארית והשמות "מונגולי" ו"טאטארי", באותה תקופה, באירופה, היו שמות נרדפים (ברומנית)
  2. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 198
  3. ^ Istoria Românilor (ההיסטוריה של הרומנים) מאת קונסטנטין ק. ג'יורסקו, 2003, כרך ראשון, עמוד 279. (ברומנית)
  4. ^ Istoria Românilor (ההיסטוריה של הרומנים) מאת קונסטנטין ק. ג'יורסקו, 2003, כרך ראשון, עמוד 278. (ברומנית)
  5. ^ COSTIN-DANIEL TUTUIANU, UN VÂRF DE SULITA INEDIT PENTRU TRANSILVANIA (ברומנית)
  6. ^ Stephen Turnbull, Warrior Mongol, Osprey Publishing, 2003 עמוד 11. (באנגלית)
  7. ^ הכיבוש המונגולי באנציקלופדיית העולם - crispedia.ro (ברומנית)
  8. ^ All the Khan’s Horses by Morris Rossabi (באנגלית)
  9. ^ Hoarda de Aur şi decăderea ei עמוד 52 (ברומנית)
  10. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמודים 184 - 185
  11. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמודים 187 - 189
  12. ^ Florin Curta, Southeastern Europe in the Middle Ages 500 - 1250, Cambridge Medieval Textbooks עמוד 409 (באנגלית)
  13. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 197
  14. ^ Robert Marshall, Storm from the East: From Ghengis Khan to Khubilai Khan, University of California Press, Berkeley Los Angeles, 1993. עמודים 90 - 91 (באנגלית)
  15. ^ מוסקבה באנציקלופדית העולם החדש (באנגלית)
  16. ^ באטו חאן באנציקלופדיה העולם החדש (באנגלית)
  17. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמודים 203 - 204
  18. ^ קרב ליגניץ באתר של HISTORY net.com. (באנגלית)
  19. ^ קרב מוהי באנציקלופדית העולם החדש (באנגלית)
  20. ^ דר' יואן אאורל פופ, ההיסטוריה של רומניה, טרנסילבניה, כרך ראשון, פרק רביעי, תת-הפרק הרביעי "ההתנפלות הטאטארית-מונגולית של 1241-1242 ותוצאותיה" (ברומנית)
  21. ^ קרב ליגניץ באתר של HISTORY net.com. (באנגלית)
  22. ^ Hoarda de Aur şi spaţiul nord dunarea la inceputul statalitatii romanesti אורדת הזהב והמרחב שמצפון לדנובה בתקופת היווצרות המדינות הרומניות. (ברומנית)
  23. ^ Moldovă- Ţară cu destin מולדובה - מדינה עם יעוד. (ברומנית)
  24. ^ דר' יואן אאורל פופ, ההיסטוריה של רומניה, טרנסילבניה, כרך ראשון, פרק רביעי, תת-הפרק הרביעי "ההתנפלות הטאטארית-מונגולית של 1241-1242 ותוצאותיה" (ברומנית)
  25. ^ יום שחרור הצוענים (ברומנית)
  26. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 209
  27. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 210
  28. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמודים 211 - 212
  29. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 198
  30. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמודים 212 - 213
  31. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 213
  32. ^ Originea tiganilor, teorii contradictorii (ברומנית)
  33. ^ DENUMIREA "TATAR" ÎN ISTORIOGRAFIA UNIVERSALA באתר TATAR.RO - DILDE, FIKIRDE, IŞTE BIRLIK (ברומנית)
  34. ^ יתרונות צריכת הממליגה (ברומנית)