הפלישה להודו-סין
 | ||||||||||||||||||
| כוחות יפניים נכנסים לסייגון | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 בספטמבר 1940 – 26 בספטמבר 1940 (5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | הפלישה היפנית לתאילנד | |||||||||||||||||
| מקום | הודו-סין | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | האימפריה היפנית כובשת את צפון וייטנאם | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הפלישה להודו-סין, שנמשכה מ-22 בספטמבר עד 26 בספטמבר 1940, הייתה חלק מניסיונה של האימפריה היפנית להטיל מצור על סין, במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. מטרת הפלישה הייתה למנוע העברת אלפי טון ציוד אמריקאי מדי חודש מהודו-סין לסין, ובנוסף, כיבוש הודו-סין היווה קרש קפיצה לכיבוש שאר דרום-מזרח אסיה.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 בספטמבר 1940, חתמה צרפת על הסכם הפסקת אש עם גרמניה הנאצית, ובכך נסללה הדרך להקמת ממשלת וישי. ממשלת וישי ירשה את כל הקולוניות הצרפתיות, ובכללן את הודו-סין, שהייתה נקודת הגישה האחרונה מסין אל שאר העולם. לאחר נפילת העיר לונגג'ואו (במחוז גואנגשי) לידי היפנים במהלך קרב דרום גואנגשי, נסגר הכביש המקשר בין הודו-סין לדרום סין. אולם, מסילת הברזל שקישרה בין עיר הנמל האי פונג (היום בווייטנאם) למחוז יונאן נותרה פעילה ואיפשרה מעבר סחורות מהודו-סין לעיר קונמינג, שהייתה מרכז צבאי סיני בעל חשיבות.
יפן החלה ללחוץ על ממשלת וישי שתפעל לסגירת קו הרכבת, אשר איפשר לסינים להמשיך להילחם. ב-5 בספטמבר, הוקם מתוך "ארמיית דרום סין" "חיל המשלוח של הודו-סין," שתוכנן להיות חיל המצב באזור לאחר כיבושו. חיל המשלוח היה תחת פיקוד מייג'ור-ג'נרל טקומה נישימורה, וזכה לסיוע הצי הקיסרי היפני בדמות שייטת ספינות מלחמה ונושאות מטוסים, וסיוע אווירי מבסיסים על האי האינאן.
ב-22 בספטמבר, חתמו יפן וממשלת וישי על הסכם המתיר ליפנים זכות לנוע בתוך הודו-סין ולהקים בה בסיסים. עם זאת, מספר החיילים היפנים שיוצבו באזור הוגבל ל-6,000 חיילים, כאשר ההסכם קובע כי לא ישהו בהודו-סין יותר מ-25,000 חיילים בכל רגע נתון. כל תוספת של כוחות צבא יפניים לאזור נאסרה על פי ההסכם.
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר שעות לאחר החתימה על ההסכם, הפרו היפנים את תנאיו. הדיוויזיה החמישית היפנית, תחת פיקודו של לוטננט-ג'נרל אקיהיטו נקמורה, חצתה את הגבול בשלושה מקומות, וסגרה על העיר לאנג סון, משם התחילה מסילת הרכבת צפונה. הכוחות היפנים נתקלו בהתנגדות מצד חטיבה צרפתית אחת וכוחות של לגיון הזרים הצרפתי שהוצבו באזור, אשר החזיקו מעמד עד 25 בספטמבר. כיבוש לאנג סון פתח בשביל היפנים את הדרך להאנוי, אולם בדרכם ניצבו מספר גדודים צרפתים שהיו מוכנים להגן על הדרך לעיר.
ב-24 בספטמבר, תקפו מטוסים מנושאות מטוסים שהוצבו במפרץ טונקין את העיר האי פונג, ויומיים לאחר מכן, החלו נוחתים חיילים יפנים על החופים בסביבות העיר. נחיתה נוספת נערכה זמן קצר לאחר מכן, והוסיפה טנקים לכוחות היפנים הנוחתים. בצהרי היום היו מסביב להאי פונג כ-4,500 חיילים יפניים ותריסר טנקים.
בערב 26 בספטמבר הסתיימה הלחימה. יפן השתלטה על שדה התעופה ג'יה לאם שמחוץ להאנוי, מסוף רכבות על גבול יונאן ושטחים הצופים על מסילת הרכבת בגבול גואנגשי. יפן אף הציבה כ-900 חיילים בעיר האי פונג ו-600 בהאנוי,. כך התחילה תקופת הכיבוש היפני בהודו-סין, שתימשך עד סוף המלחמה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hammer, Ellen J. Struggle for Indochina, 1940-1955, Stanford University Press, 1955. ISBN 0804704589.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Hammer (1955), p. 14