הפצצת דרזדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפצצת דרזדן
סוג הפצצת שטיח, aerial bombing of a city עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום דרזדן עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך 15 בפברואר 1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
אבדות 22,700 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דרזדן לאחר ההפצצה
העיר ההרוסה - מבט מגג בניין העירייה

הפצצת דרזדן הייתה הפצצה אסטרטגית שערכו חיל האוויר של ארצות הברית וחיל האוויר המלכותי של בריטניה במשך שלושה ימים בשלהי מלחמת העולם השנייה (1315 בפברואר 1945) על דרזדן, בירתה של מדינת סקסוניה שבגרמניה. 1,300 מפציצים כבדים הטילו 3,900 טונות של פצצות ופצצות תבערה בארבעה גלי הפצצה של מאות מפציצים. בדרזדן התגוררו לפני המלחמה כ-630,000 תושבים וההערכות הן שבגלל הפליטים מן המזרח מספר התושבים בעיר בעת ההפצצה מנה כמיליון נפש.[1] מספר הקורבנות בהפצצה על פי אנציקלופדיה בריטניקה נאמד בכ-25,000 עד 35,000 אם כי ישנן הערכות[2] המגדילות את המספר ומגיעות לכ-250,000 הרוגים. כ-85% ממבני העיר על פני שטח של 34 קמ"ר במרכז העיר נחרבו כליל.

לנקסטר משחררת פצצות תבערה על העיר דויסבורג ב-15 באוקטובר 1944

ההפצצה על העיר דרזדן, זכתה לפרסום, ונחקקה בזיכרון הקולקטיבי, בגלל השימוש שעשתה בה התעמולה הנאצית בהוראת יוזף גבלס, שר התעמולה הגרמני, במטרה לזעזע את דעת הקהל במדינות בעלות הברית בניסיון לעצור את ההפצצות על ערים גרמניות. התעמולה לא עשתה רושם על מקבלי ההחלטות של המדינות הדמוקרטיות, ארצות הברית ובריטניה, וההפצצות נמשכו בעוצמה כמעט עד לכניעת גרמניה ב-7 במאי 1945. ההפצצה האחרונה בוצעה על העיר קיל ב-2 במאי 1945.[3]

המניעים להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרזדן הייתה עיר תעשייתית חשובה וצומת תחבורה ותקשורת מרכזי. בזכרונותיו מתאר אותה וינסטון צ'רצ'יל כ"מרכז תקשורת של החזית המזרחית בגרמניה".

בשנת 1944 התחזקו בעלות הברית. הן עמדו לפני כיבוש רומא, אלפי מטוסים הפציצו את ערי גרמניה ויעדים תעשייתיים, כגון סכרים ובתי-חרושת, ויעדים צבאיים כמו בסיסי הטילים V1 ו-V2, שנורו על לונדון וגרמו הרס רב. ברית המועצות התחזקה והמשיכה להדוף את הגרמנים.

קיימות טענות שההפצצה נעשתה לפי בקשת ברית המועצות במסגרת ועידת יאלטה שהסתיימה יומיים לפני ההפצצה, כדי לחבל במעבר כוחות צבא גרמניים דרך העיר. לטענות אלו אין שום סימוכין במסמכי הוועידה, מה עוד שהבריטים תכננו את הפצצת דרזדן שבוע לפני תחילת הוועידה.[4] עם זאת, המניעים הללו אינם מסבירים את עוצמת ההפצצה, ולדעת רבים יש להסבירה דווקא כפעולת נקמה, תגובה להתקפות האוויר הגרמניות על ערי פולין, הולנד, צרפת ובריטניה, ובמיוחד הפצצת קובנטרי. באופן דומה ניתן לראות בה פעולת לוחמה פסיכולוגית, ניסיון לשבור את מורל הגרמנים במטרה לקצר את המלחמה.[5]

בשל מיעוט ההפצצות על העיר במשך כל המלחמה, היא הפכה למקום מקלט לפליטים מכל האזור, והפצצתה היוותה פגיעה קשה במורל הגרמני. בגרמניה הייתה אמונה (חסרת כל ביסוס) כי בנות הברית מתייחסות לעיר כאל עיר מפורזת, אמונה שהביאה להעברת תותחי הנ"מ שהגנו על העיר לאזורים שנחשבו רגישים יותר, כך שבעת ההפצצה הייתה העיר נטולת הגנה אווירית.[6] עוצמת נזקי ההפצצה מוסברים בעיקר בתנאי מזג אוויר טובים והיעדר הגנה אווירית. כתוצאה, דייקו המפציצים ונוצר אפקט מצטבר של קיר אש שהחריב את מרכז העיר.

ההפצצה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך אזור מטרה כוח כלי טיס פצצות TNT (בטון) פצצות דליקות (בטון) סך הכול טון
7.10.44 מרכזיית מסילות ברזל חיל האוויר ה-8 30 72.5   72.5
16.1.45 מרכזיית מסילות ברזל חי"א ה-8 133 279.8 41.6 321.4
14.2.45 אזור העיר פיקוד המפציצים של ה-RAF 772 1477.7 1181.6 2659.3
14.2.45 מרכזיית מסילות ברזל חי"א ה-8 316 487.7 294.3 782.0
15.2.45 מרכזיית מסילות ברזל חי"א ה-8 211 465.6   465.6
2.3.45 מרכזיית מסילות ברזל חי"א ה-8 406 940.3 140.5 1080.8
17.4.45 מרכזיית מסילות ברזל חי"א ה-8 572 1526.4 164.5 1690.9
17.4.45 אזור תעשייה חי"א ה-8 8 28.0   28.0
אנדרטת מרטין לותר, אחרי ההפצצה
ערימת הרוגים לאחר ההפצצה

ב-13 בפברואר החלה הפצצת העיר על ידי הבריטים. בשלב זה לא יכלו האמריקנים להשתתף בהפצצה בגלל מזג אוויר אביך. מפציצי לנקסטר והאליפאקס הפציצו מפעל דלק הנמצא כ-100 ק"מ מדרזדן, וזאת במטרה להטעות את כוחות ההגנה האווירית הגרמנית. מטוסי מוסקיטו התקיפו את הערים מגדבורג, בון ונירנברג.

בגל הראשון של הפצצת העיר עצמה, הצניחו מטוסי מוסקיטו מטעני מגנזיום מאיר לשם סימון המטרות, ומפציצי קרב מסוג מוסקיטו הטילו כ-500 ק"ג של מטרות-ציון. 254 מפציצי לנקסטר שחדרו דרך צרפת, הגיעו לדרזדן והשליכו 500 טון חומרי נפץ, ו-375 טון פצצות תבערה, ובסך הכול כ-200,000 פצצות תבערה. הפצצות המרסקות היו במשקל 250 ק"ג עד 2 טון כל אחת.

שלוש שעות מאוחר יותר הגיע הגל השני של המפציצים. לאחר גל זה עלה מרכז העיר כולו בלהבות.

למחרת תקפו 316 מפציצים אמריקניים מסוג B-17, בחיפוי 784 מטוסי מוסטאנג P-51, והטילו 771 טון פצצות.

60 מפציצים נוספים הפציצו את פראג, כ-120 ק"מ מדרום לדרזדן. הטייסים טענו כי טעו בניווט וחשבו את פראג לדרזדן. המפציצים הטילו 153 טון פצצות על העיר, אשר גרמו ל-700 הרוגים (כולם אזרחים), מעל 1,000 פצועים, ולהרס של מאות מבנים, ביניהם מבנים היסטוריים חשובים בני מאות שנים.

שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס לקח את מניין ההרוגים המשוער של המשטרה העירונית, 25,000, הגדיל אותו בסדר גודל יחיד, והפיץ את הידיעה השקרית בדבר הטבח ב-"250,000 אזרחים" לעיתונים במדינות נייטרליות כגוון שווייץ ושוודיה ומשם לכל העולם. במדינות המערב הידיעה גרמה לזעזוע בדעת הקהל ואף לפרסום האשמות בעיתונים מצד פובליציסטים שאחד מהם אף נקט בכותרת "טרור ההפצצות". חוקרי תקשורת רואים בזה כאחד ממעשי חדשות הכזב הבינלאומיים הראשונים בהיסטוריה. בעקבות זאת, ההערכות בתום המלחמה לגבי מספר ההרוגים בהפצצה הגיעו ל-250,000 ואף ל-500,000 איש על פי דיווח גרמני. אולם בשנת 2010 דיווח העיתון הלונדוני "טיימס" כי ועדת היסטוריונים שביקשה לחקור כמה בני אדם באמת נהרגו בהפצצה בחנה במשך חמש שנים את הארכיון העירוני לצד מסמכים רשמיים של הרשויות המקומיות, לרבות רישומי לידה ותמותה. חברי הוועדה אף הצליבו את המידע עם דיווחי עדי ראייה ומסמכים משפטיים. בתום המחקר הם פרסמו דו"ח שקבע כי לא יותר מ-25 אלף בני אדם נהרגו. החוקרים גם דחו ספקולציות שגופות רבות מעולם לא נמצאו. הערכה זו עולה בקנה אחד גם עם מחקר בלתי תלוי מטעם העיר דרזדן שנערך בשנת 2006. הסיבה לטווח רחב זה של הערכות הוא שבעיר התרכזו פליטים שברחו אליה ועובדי כפייה שהועסקו בה. לכן לא היה מידע מוסמך על מספרם האמיתי של תושבי העיר, ודיווחים נאציים ניצלו זאת וציינו מספרים מוגזמים.[7] עדיין נדרש להסביר כיצד, אף על פי שבעיר שהו למעלה מ 600,000 גרמנים ו-85% מבתי העיר נחרבו כליל, הסתכמו האבידות "רק" ב-25,000.

הנזק לרכוש היה גדול ביותר. מתוך 28,410 בתים בחלקה המרכזי של העיר, נחרבו 24,866 בתים. שטח של 34 קמ"ר נחרב כליל.

השפעת ההפצצה על יהודי דרזדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבשאר ערי גרמניה, רוכזו יהודי דרזדן ורובם נשלחו למחנות ריכוז שם נרצחו עוד בטרם ההפצצה. ערב ההפצצה נותרו בדרזדן מספר מועט של יהודים, בעיקר אלו אשר היו נשואים לארים. ב-13 בפברואר נמסרו ליהודים אלה צווי התייצבות למשלוח האחרון שנועד להתקיים ב-16 בפברואר. ההפצצה והכאוס שהתחולל בעקבותיה אפשר ליהודים להימלט מהעיר תוך הסתרת זהותם היהודית ולהיטמע באוכלוסייה. כך ניצלו חייהם.[8]

השוואה להפצצות אחרות במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שישנן טענות כי ההפצצה הייתה קשה במיוחד, הרי כשמשווים את כמות הפצצות שהוטלו על העיר לעומת ערים אחרות, נראה כי ערים אחרות ספגו התקפות קשות יותר:

  • על דרזדן הטילו האמריקאים 1,248 טון והבריטים 2,659 טון, סה"כ 3,907 טון
  • על אסן, בעלת גודל דומה ומספר תושבים דומה הטילו האמריקאים 1,518 טון והבריטים 36,420 טון, סה"כ 37,938 טון
  • על לייפציג, בעלת גודל דומה ומספר תושבים דומה הטילו האמריקאים 5,410 טון והבריטים 6,206 טון, סה"כ 11,616 טון
  • על קלן, בעלת גודל דומה ומספר תושבים דומה, הטילו האמריקאים 10,211 טון והבריטים 34,712 טון, סה"כ 44,923 טון

הפצצת דרזדן לא הייתה מקרה יחיד של פעולות לחימה כנגד עיר בעלת משמעות אזרחית ולא צבאית. בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה נמנו כ-140,000 הרוגים. בטוקיו נמנו 100,000 הרוגים בהפצצה בפצצות תבערה דומות לאלו שהוטלו על דרזדן.

בגרמניה יש המתייחסים להפצצה כפשע מלחמה, כתגובה להאשמה קולקטיבית של הגרמנים בפשעי המלחמה של גרמניה הנאצית.[9]

הפצצת דרזדן בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפצצת דרזדן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mason B.Webb, The Bombing of Dresden: Was the Attack Fully Justified?, ‏2019
  2. ^ Michael Ray, bombing of Dresden, בריטניקה (באנגלית), ‏Jan 16, 2014
  3. ^ Sean Coughlan, Remembering the last raid on Nazi Germany, BBC, ‏9.6.2015
  4. ^ Tony Joel, The Dresden Firebombing: Memory and the Politics of Commemorating Destruction עמ' 61
  5. ^ אלי שאלתיאל, האם אפשר להעמיד את צ'רצ'יל לדין על פשעי מלחמה נגד הגרמנים, באתר הארץ, 30 באפריל 2007
  6. ^ טיילור
  7. ^ יעל גרינפטר, ועדת היסטוריונים בגרמניה: בהפצצת דרזדן נהרגו 25 אלף בני אדם - ולא חצי מיליון, באתר הארץ, 19 במרץ 2010
  8. ^ ויקטור קלמפרר, יומנים 1933–1945: מבחר; (תרגמה מגרמנית: טלי קונס), תל אביב: עם עובד, תשס"ה-2004, עמ' 456
  9. ^ ניצן ליבוביץ', מתי זיכרון לגיטימי נהפך להכחשת העבר?, באתר הארץ, 31 ביולי 2007