הפריימריז בניו המפשייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפריימריז בניו המפשייראנגלית: New Hampshire primary) הם שלב מוקדם וחשוב במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית. מאז 1952 הם לרוב ההתמודדות השנייה, לאחר אסיפות הבחירה באיווה, ובכל מקרה הם ההתמודדות הראשונה שמתקיימת במתכונת של פריימריז.

הפריימריז בניו המפשייר נמצאים בראשית לוח הזמנים של ההתמודדויות עוד מתחילת המאה ה-20, אולם בשנים הראשונות לרוב נבחרו בה צירים שלא היו מחויבים למועמד מסוים, והבחירות לא היו בעלות חשיבות רבה‏[1]. הפריימריז בניו המפשייר החלו לקבל את מעמדם המיוחד ב-1952, כאשר הנשיא המכהן הארי טרומן הפסיד בפריימריז בניו המפשייר וזמן קצר אחרי זה פרש מהמרוץ על מועמדות מפלגתו לכהונה נוספת. בצד הרפובליקני ניצח בניו המפשייר דווייט אייזנהאואר, שבהמשך אותה שנה זכה במועמדות ובבחירות לנשיאות.

ב-1968, על רקע הסתבכות ארצות הברית במלחמת וייטנאם וההתנגדות הציבורית לה, נאלץ הנשיא המכהן, לינדון ג'ונסון, להסתפק ברוב דחוק יחסית (עבור נשיא מכהן) של 49% מול 42% לסנטור יוג'ין מקארתי שהתנגד להמשך המלחמה. תוצאה זו גרמה בסופו של דבר לג'ונסון לוותר על המשך המרוץ כשלושה שבועות אחר כך.

ב-1972 המוביל המיועד במרוץ לנשיאות היה המועמד לסגנות מהבחירות הקודמות, אד מאסקי. הוא אומנם ניצח בניו המפשייר את ג'ורג' מקגאוורן, אולם ברוב קטן מהצפוי דבר שהוביל להמשך דעיכת המועמדות של מאסקי והתנופה של מקגאוורן. במיוחד פגעה במאסקי תקרית בה במהלך נאום בו הוא הגיב להתקפת אישיות עליו בעיתונות המקומית הוא נראה כאילו דמעות זולגות מעיניו. למרות שהוא טען שזה היה רק פתית שלג שנמס, בעיתונות הוא הוצג כמי שנשבר ופרץ בבכי‏[2].

ב-1992 מילאו הפריימריז בניו המפשייר תפקיד חשוב התהליך הבחירות בשתי המפלגות, ובשתיהן התגלה שהפער בין הציפיות לתוצאות חשוב לא פחות מהתוצאות עצמן. במפלגה הדמוקרטית הגיע ביל קלינטון למקום השני עם 25% מהקולות, לאחר פול צונגס שזכה ל-33% מהקולות. אולם אנשי קלינטון הצליחו להציג את התוצאה כהישג בגלל היותו של צונגס ממסצ'וסטס הקרובה ובגלל פרשת ג'ניפר פלאוורס שטענה שהיה לו רומן איתה ושהתפוצצה זמן קצר לפני כן. קלינטון הוצג כ-"comeback kid", והמומנטום שהוא קיבל מהתוצאה בניו המפשייר הביא אותו לבסוף לזכייה במועמדות מפלגתו ובנשיאות עצמה. בצד השני התמודד הנשיא המכהן ג'ורג' הרברט ווקר בוש מול איש הימין הקיצוני פט ביוקנן. בוש ניצח בתוצאה של 53% מול 37%. למרות הניצחון, תוצאה מפתיעה זו גילתה את חוסר שביעות הרצון מהנשיא, ותרמה להפסדו של בוש בבחירות הכלליות לקלינטון.

ב-2000 ניצח במפתיע בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית ברוב גדול של 19% ג'ון מקיין את יקיר הממסד הרפובליקני והמועמד המוביל ג'ורג' בוש הבן, בזכות הסנטימנט האנטי-ממסדי של רבים מהבוחרים בניו המפשייר, ובייחוד של מצביעים עצמאיים, שיכולים להשתתף בפריימריז בניו המפשייר. אולם ניצחון זה לא הצליח לגרום לו לזכות במינוי המפלגה בבחירות אלה. שמונה שנים אחר כך, ניצחון נוסף של מקיין החזיר אותו למרוץ הרפובליקני בו דישדש, והיווה את תחילת דרכו לזכייה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירות הכלליות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bob Benenson, A History of U.S. Presidential Primaries: 1912-64, ‏25 בדצמבר 2007
  2. ^ Ben Benenson, A History of U.S. Presidential Primaries: 1968-72, ‏26 בדצמבר 2007