הפרעה דיסוציאטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעות דיסוציאטיביות (מכונות גם "הפרעות ניתוק") הן קבוצת הפרעות נפשיות הכרוכות בשיבושים בזיכרון, בתודעה, בזהות או בתפיסה. אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות משתמשים בדיסוציאציה כמנגנון הגנה באופן פתולוגי ובלתי רצוני. הן נוצרות, ככל הנראה, בעיקר בעקבות טראומה נפשית.

סוגי ההפרעות הדיסוציאטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדריך האבחנות הפסיכיאטרי DSM IV מתוארות חמש הפרעות בקטגוריה זו‏[1]:

  • הפרעת דה-פרסונליזציה - כוללת מצבים חוזרים ונשנים של ניתוק מהעצמי, במהלכם האדם חווה את עצמו כנמצא מחוץ לגופו. מצבים אלו מתקיימים ללא פגיעה בבוחן המציאות, כלומר תוך מודעות לכך שזוהי רק הרגשה.
  • אמנזיה דיסוציאטיבית - אובדן זמני של הזיכרון כתוצאה מאירוע מעורר דחק או טראומטי. היא עשויה להופיע בבת אחת או בהדרגה ולהמשך דקות ספורות או מספר שנים - בהתאם לחומרתה של הטראומה ולגורמים הקשורים לאדם עצמו. הפרעה זו נחשבת לנפוצה ביותר מבין ההפרעות הדיסוציאטיביות‏[2].
  • פוגה דיסוציאטיבית - מצב הפיך וזמני בו אדם שוכח את זהותו. פוגה דיסוציאטיבית כוללת לעתים קרובות מסעות ונדודים בלתי צפויים, לפעמים תוך אימוץ של זהות חדשה, לפרק זמן קצר או באופן מתמשך. מצב זה קשור בדרך כלל למצבי חיים מלחיצים‏[3].
  • הפרעת זהות דיסוציאטיבית - מצב בו מספר אישיויות נבדלות (שתיים או יותר) מתקיימות לסירוגין, כאשר לכל אחת מהן מאגר זכרונות נפרד משלה ובדרך כלל לפחות אחת מהן אינה מודעת לקיומן של האחרות‏[3].
  • הפרעה דיסוציאטיבית אחרת שאינה מסווגת (Dissociative Disorder not Otherwise Specified - DDNOS) - קיומם של תסמינים דיסוציאטיבים שאינם מתאימים לאף אבחנה אחרת.

בסיווג המופיע במדריך האבחנות ICD-10 נכללת תחת קטגוריה זו גם הפרעת המרה[4] בעוד ש-DSM-IV מסווג אותה כהפרעת סומטיזציה.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחותן של הפרעות דיסוציאטיביות במהלך החיים נעה בין 10% בקרב האוכלוסייה הכללית ל-46% בקרב מטופלים פסיכיאטריים‏[5].

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב מבוגרים, האבחנה נעשית באמצעות ראיון קליני מובנה או על בסיס שאלון לדיווח עצמי. בנוסף קיימים כלים המותאמים לאבחון ילדים ובני נוער‏[6].

קיים קושי לסווג, לאבחן ולבחור את הגישה הטיפולית המתאימה לכל אחת מבין ההפרעות הדיסוציאטיבית השונות. לדוגמה, קיימים הבדלים בין סיווג ההפרעות ב-DSM-IV לבין זה המופיע ב-ICD-10.

אבחנת ילדים ובני נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים קושי באבחון סימפטומים דיסוציאטיביים בקרב ילדים ובני נוער, אותו ניתן לייחס למספר סיבות: הקושי של ילדים לתאר את החוויות הפנימיות שלהם‏[7]; ההורים והדמויות המטפלות עלולים להחמיץ את הסימנים ואף לנסות להחביאם במטרה להסוות את ההתנהגות המתעללת או המזניחה שלהם עצמם‏[7]; הסימפטומים עשויים להיות מעודנים או חולפים‏[6]; שיבושים בזיכרון, במצב הרוח או בכושר הריכוז, האופייניים למצבים דיסוציאטיביים, עשויים להיות מזוהים בטעות כסימפטומים של הפרעות אחרות‏[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ American Psychiatric Association (2000). DSM-IV-TR (4th ed.). American Psychiatric Press. p. 543. ISBN 0-89042-025-4.
  2. ^ Maldonando R.J. and Spiegel D. (2009). Dissociative Disorders. In The American Psychiatric Publishing: Board Review Guide for Psychiatry(Chapter 22). Retrieved from http://books.google.ca/books?hl=en&lr=&id=RFazteXMaj8C&oi=fnd&pg=PA397&dq=Maldonado+JR,+et+al
  3. ^ 3.0 3.1 Schacter, D. L., Gilbert, D. T., & Wegner, D.M. (2011). Psychology: Second Edition, pages 572-573 New York, NY: Worth
  4. ^ International Statistical Classification of Diseases and Related Health Problems, 10th Revision. F44.9
  5. ^ Ross et al. (2002). "Prevalence, Reliability and Validity of Dissociative Disorders in an Inpatient Setting". Journal of Trauma and Dissociation: pp.7–17. doi:10.1300/J229v03n01_02.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Steiner, H.; Carrion, V., Plattner, B., Koopman, C. (2002). "Dissociative symptoms in posttraumatic stress disorder: diagnosis and treatment". Child and Adolescent Psychiatric Clinics North America 12: 231–249.
  7. ^ 7.0 7.1 James, B. (1992). "The dissociatively disordered child". Unpublished paper.