הפרעה דלוזיונלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפרעה דלוזיונלית
שם בלועזית Delusional disorder
ICD-10
(אנגלית)
F22.0
ICD-9
(אנגלית)
297.1
DSM-IV-TR
(אנגלית)
297.1

הפרעה דלוזיונליתאנגלית: Delusional disorder) היא הפרעה נפשית המסוּוגת כסוג מסוים של הפרעה פסיכוטית, והיא למעשה מחשבת שווא (דלוזיה), למשל מחשבות רדיפה, ארוטומאניות, מחשבות גַדלוּת ("שיגעון גדלות") וכדומה. זוהי אינה סכיזופרניה, והדלוזיות אינן ביזאריות בתוכנן, כלומר מדובר במחשבות ואמונות שיכולות להתאים למציאות. התפקוד היומיומי אצל מרבית חולים אלו סביר יחסית. כמחצית מן החולים מחלימים בטווח הארוך, 30% נותרים ללא הטבה במצבם. הטיפול המקובל הוא בתרופות אנטי פסיכוטיות, פסיכותרפיה ובמידת הצורך אשפוז.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות המחלה לא ידועה במדויק, אם משום שהמחלה נדירה, או משום שאינה מדווחת בחלק מן המקרים. בארצות הברית, השכיחות המדווחת היא כ-0.03%, שכיחות נמוכה בהרבה ממחלת הסכיזופרניה, ששכיחותה היא כ-1% בקרב האוכלוסייה, ומחלות הקשורות למצב רוח, ששכיחותן 5% באוכלוסייה. גיל ההתפרצות החציוני של המחלה הוא 40, כאשר טווח החולים נע מגילאי 18 ועד גיל 90. שכיחות המחלה מעט גבוהה יותר אצל נשים. גברים נוטים לפתח דלוזיות פרנואידיות, בעוד נשים נוטות יותר לפתח דלוזיות של ארוטומאניה. חולים רבים נישאים ועובדים. שכיחות המחלה גבוהה מעט יותר בקרב מהגרים שהיגרו לאחרונה, ובני אדם במצב סוציואקונומי נמוך.

אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות להיווצרות הפרעה דלוזיונלית אינן ידועות. מחקרים על משפחות מצאו עליה בשכיחות של הפרעה דלוזיונלית יחד עם סממנים שונים כגון חשדנות, קנאה, ועוד, אצל קרובי משפחה של חולה במחלה. אין שכיחות יתר של חולים בסכיזופרניה או בהפרעות מצב רוח במשפחות לחולים עם הפרעה דלוזיונלית. במעקב ארוך טווח אחר החולים נמצא כי פחות מרבע מהחולים מסווגים בסופו של דבר כחולים סכיזופרניים, ופחות מ-10% מהם מסווגים כסובלים מהפרעת מצב רוח. נתונים אלו מלמדים שהפרעה דלוזיונלית אינה שלב מוקדם בהתפתחות של הפרעות אלו, אלא היא הפרעה בפני עצמה במרבית המקרים.

  • גורמים ביולוגיים - מגוון רחב של מצבים רפואיים שאינם פסיכיאטריים, וכן שימוש בחומרים שונים, עלולים להביא להיווצרות של דלוזיות, אולם לא כל חולה הסובל מגידול מוחי, לדוגמה, יסבול מדלוזיות. גורמים ספציפיים, ולא לגמרי מובנים כיום, חוברים יחדיו אצל החולה ליצירת ההפרעה. מצבים נוירולוגיים שונים מקושרים לרוב לדלוזיות המשפיעות על המערכת הלימבית ועל הגרעינים הבזאליים- לחולים שהדלוזיות שלהם נגרמות כתוצאה ממחלות נוירולוגיות שונות, יש דלוזיות מורכבות הדומות לאלו המופיעות אצל חולים עם הפרעה דלוזיונלית. מכאן, שהפרעות דלוזיונליות יכולות לערב את המערכת הלימבית או את הגרעינים הבזאליים.
  • גורמים פסיכודינאמיים - חלק מהמטפלים מאמינים שחולים בהפרעה דלוזיונלית היו בעברם אנשים מבודדים חברתית יחסית, עם הישגים מועטים. על פי פרויד, דלוזיות הן חלק מתהליך הריפוי, ופחות תסמינים של המחלה עצמה. תהליך של השלכה (projection) מממלא תפקיד, להבנתו, בהתפתחות של דלוזיה, כאשר זהו חלק ממנגנון ההתגוננות של החולה עצמו. תאוריות אחרות (נורמן קמרון) מציינות מספר סיטואציות בהן קיימת סכנה להתפתחות של הפרעה דלוזיונלית- למשל, מצבים בהם קיים בידוד חברתי, מצבים יש חוסר אמון וחשדנות, ועוד. כאשר התסכול ממצבים אלו עולה מעבר לנסבל אצל אדם מסוים, הוא הופך חרד ובוחר במערכת של דלוזיות כדרך להתמודד עם הבעיה. תאוריות פסיכודינמיות אחרות השתמשו בתצפיות והבחינו בכך שחולים רבים סובלים מחוסר אמון במערכות יחסים- הנובעות, בין היתר, מאווירה משפחתית עוינת, אם שתלטנית או אב מרוחק או סדיסטי. מנגנוני ההגנה כוללים הכחשה, השלכה והיפוך תגובה. גורמי סיכון מסוימים הקשורים בהתפתחות של הפרעה דלוזיונלית כוללים גיל מבוגר, היסטוריה משפחתית, פגיעה סנסורית (חירשות, עיוורון), בידוד חברתי, רגישות יתר והיסטוריה של הגירה זמן קצר לפני הופעת התסמינים.

אבחנה וסממנים קליניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחנה של הפרעה דלוזיונלית מתבססת על ה-DSM-IV-TR באופן הבא:

A. קיימות דלוזיות שאינן ביזאריות (כלומר, כוללות סיטואציות שיכולות להתקיים בחיי היום יום, כגון להיות תחת מעקב, מורעל, מאוהב, מרומה על ידי קרוב או אחר וכו') במשך לפחות חודש אחד.

B. קריטריון A במחלת הסכיזופרניה מעולם לא התקיים, אם כי יכולות להיות הלוצינציות הקשורות לחוש המישוש או של חוש הריח, הקשורות לדלוזיה עצמה.

C. למעט השפעתה של הדלוזיה, לא קיימת בעיה משמעותית בתפקוד הכללי וההתנהגות עצמה אינה ביזארית או מוזרה יתר על המידה.

D. אם היו אפיזודות במצב הרוח יחד עם הדלוזיות, המשך הכולל שלהן היה קצר ביחס לתקופה הדלוזיונלית עצמה.

E. ההפרעה איננה כתוצאה מבעיות פיזיולוגיות או שימוש בחומרים או מצב רפואי כללי אחר.

יש לציין את הסוג הספציפי של ההפרעה הדלוזיונלית- למשל, האם מדובר בארוטומאניה, האם דלוזיה גרנדיוזית, האם דלוזיה של קנאה, של יחס, דלוזיות סומטיות, דלוזיות מעורבות או דלוזיות לא ספציפיות.

מבחינת סטטוס פסיכיאטרי יצוין כי החולים באופן כללי מציגים תמונה של סטטוס מנטלי תקין לחלוטין, למעט אבנורמליות מרשימה הקשורה לדלוזיה עצמה. האפקט והרגש של החולים מושפעים מסוג הדלוזיה- כך למשל, אדם בעל מחשבת שווא של גדלות יהיה באופוריה. ישנן הפרעות בתוכן החשיבה עצמה - לרוב הדלוזיות הן סיסטמטיות, ולמתבונן מהצד אף יראו מציאותיות בחלקן, כגון מחשבת שווא לגבי מעקב, בן זוג שאינו נאמן (סינדרום אותלו) וכן הלאה. יש להעריך נסיונות התאבדות, רצח או אלימות - אם חולה בעל דלוזיות של קנאה ועבר של אלימות מציין כי אינו מסוגל לשלוט בדחפיו, יש לשקול אשפוז. לחולים עם הפרעה דלוזיונלית אין תובנה לגבי מצבם וכמעט תמיד הם מובאים לבית החולים על ידי משטרה, משפחה או הסביבה הקרובה.

סוגי מחשבות שווא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחשבות רדיפה. זה הסוג השכיח ביותר. מטופלים אלו משוכנעים שהם תחת מעקב ושמעוניינים להזיק להם. האמונות ביחס לרדיפה מקושרות לעצבנות, כעס ונרגנות של המטופל, עד כדי גרימת נזק לעצמו או לסביבתו. נושאים שכיחים כוללים קשירת קשר, רמאות, ריגול, מעקב, הרעלה, סימום, פגיעה בזדון והטרדה. בשונה ממחשבות רדיפה הקיימות בסכיזופרניה, בהפרעה זו יש הקשרים לוגיים וברורים של רעיון הרדיפה עצמו, אין הידרדרות של האישיות והידרדרות תפקודית.
  • קנאה. גם אלו הן סוג שכיח יחסית של דלוזיות. המונח סינדרום אותלו הוצע כדי לתאר קנאה חולנית שיכולה לנבוע ממספר גורמים. לרוב, דלוזיה זו מופיעה בעיקר אצל גברים, באופן פתאומי, וקיים קושי לטפל בה. יצוין כי קנאה חולנית היא תסמין שמופיע במחלות נפש רבות נוספות, כולל סכיזופרניה, הפרעות במצב רוח, וכן במקרים של שימוש בסמים ובאלכוהול. קיים סיכון של ממש בקיום מחשבת שווא של קנאה בכל הקשור לאלימות ואף רצח של בן הזוג או בת הזוג.
  • ארוטומאניה או תסמונת דה קלרמבו; המטופל משוכנע כי אדם אחר, לרוב בעל סטטוס מעמדי גבוה יותר, מאוהב במטופל עצמו. לעתים מטופלים אלו נוטים להציק לאישי ציבור. למטופלים אלו יש מאפיינים דומים - לרוב מדובר בנשים שאינן מושכות, עובדות בעבודות ברמה נמוכה וחיות לבדן. הן בוחרות מאהבים סודיים במחשבת השווא, השונים מהותית מהן. גם גברים עלולים לסבול ממחשבת שווא ארוטומאנית, והם נוטים להיות אגרסיביים יותר מאשר נשים בכל הקשור לכך.
  • מחשבות שווא סומטיות. המטופל משוכנע שיש לו בעיה גופנית כלשהי, למשל, ריחות גוף רעים, חוסר תפקוד של איברים מסוימים, חרקים תחת העור, זיהום או תחושה שחלק מהגוף מכוער או חסר צורה (אף, שדיים וכדומה). מטופלים אלו בדרך כלל לא מגיעים לפסיכיאטר אלא לרופאי עור, פלסטיקאים, אורולוגים ומומחים אחרים.
  • מחשבות שווא גרנדיוזיות (שיגעון גדלות). מגלומניה - האמונה שלמטופל יש תובנה או כשרונות מיוחדים.
  • הפרעה פסיכוטית משותפת או Folie a'deux: אובחנה לראשונה ב-1877, יחסית נדירה. זהו מצב בו שני אנשים מאמינים בהפרעה משותפת - יש העברה של דלוזיות מאדם אחד (לרוב, הדומיננטי יותר) לאדם אחר, לרוב קרוב משפחה. האדם שהחל בדלוזיה עצמה הוא לרוב חולה כרוני והגורם המשפיע. האדם השני לרוב פסיבי יותר ובעל ביטחון עצמי נמוך יותר. הפרעה זו נפוצה יותר בגיל מבוגר, אינטליגנציה נמוכה, חסרים סנסוריים, שימוש באלכוהול. רק במיעוט מן המקרים תביא הפרדה בין שני החולים להחלמת המושפע, ולכן בנוסף להפרדה יש להשתמש בתרופות אנטי פסיכוטיות ולשלב טיפול משפחתי וטיפול סוציאלי תומך.

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני אבחנה שחולה מסוים סובל מהפרעה דלוזיונלית, יש לשלול מצבים אחרים שעלולים להביא למחשבות שווא.

מצבים אלו כוללים מגוון של מחלות ומצבים רפואיים שונים: מצבים היכולים לגורם דלוזיות כוללים בין השאר הרעלה מטבולית, מחלת הנטינגטון, שבץ - בעיקר בהמיספרה ימנית, מחסור בויטמין B12, אנצפלופתיה כבדית, סוכרת, תת-פעילות של בלוטת התריס ומחלות אפילפטיות.

דליריום ודמנציה הם מצבים רפואיים נוספים שיכולים להביא לקיומן של דלוזיות. כמו כן יש לשלול הפרעות פסיכיאטריות שונות כגון סכיזופרניה והפרעות מצב רוח.

פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, ההפרעה מתפרצת בפתאומיות. ההשערה היא שקיומו של סטרס כלשהו הביא לתחילתה. כ-50% מן החולים מחלימים בטווח הארוך, 20% משתפרים וכ-30% נותרים ללא שינוי. פרוגנוזה טובה קיימת במצבים בהם למטופל יש יכולת הסתגלות טובה בחברה, כאשר המטופל ממין נקבה, כאשר הופעת ההפרעה הינה לפני גיל 30, כשמדובר בהופעה פתאומית ומהלך המחלה קצר יחסית.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בהפרעה דלוזיונלית נחשב בעבר לבעייתי לאור ההיענות הנמוכה של חלק מהחולים לטיפול. בשנים האחרונות, עם זאת, קיימה גישה אופטימיסטית יותר המציבה מטרות לטיפול – דיאגנוזה, החלטה על טיפול מתאים וניהול של סיבוכים.

  • טיפול תרופתי- במקרי חירום, מטופלים הנמצאים במצוקה קשה מטופלים בתרופות אנטי פסיכוטיות, לעתים בהזרקה תוך שרירית, עם עלייה הדרגתית במינון - למשל מתן הלופרידול או ריספרידון. אם אין תגובה לטיפול התרופתי בתוך 6 שבועות, יש לנסות תרופות אנטי פסיכוטיות מקבוצות אחרות.
  • פסיכותרפיה- המטרה בסופו של דבר היא לעורר ספק באשר למחשבת השווא ולטפל בהערכה העצמית הירודה, אם קיימת. לעתים יש מקום גם לטיפול משפחתי. אין לתמוך בקיומה של הדלוזיה ולנסות להזדהות עימה מצד המטפל, אולם קיימת חשיבות ליצירת קשר בונה אמון בין המטפל והמטופל.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Benjamin J Sadock & Virginia A Sadock, "Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry: Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry", 10th edition, 2007