הפרעת דה-פרסונליזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הגהת התרגום מן הערך האנגלי, שאינו מסוגנן, בחלקו לוקה בתרגמת ובחלקו אף לקוי; ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפרעת דה-פרסונליזציה או הפרעת נתק מהעצמיאנגלית: Depersonalization Disorder או בר"ת DPD) היא הפרעה דיסוציאטיבית (ב-ICD-10 מסווגת כהפרעת חרדה) שבה הסובל חש רגשות מתמשכים או חוזרים של דה-פרסונליזציה ו/או דה-ריאליזציה. הקריטריון לאיבחון על פי ה-DSM הוא שהנבדק חש תחושה מתמשכת או חוזרת של נתק וניכור מתהליכים מנטליים ומגופו.[1] הסימפטומים כוללים תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שהוא נמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופיות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.

לעתים אנשים חווים רגעים ארעיים של דה-פרסונליזציה, המוגדרים כנורמליים, אך קיימת בעייתיות כשרגעי הנתק מתמשכים או חוזרים על עצמם. הניתוק מתפתח לכדי הפרעה כאשר הוא מתמשך, מפריע להתנהלות השגרתית בעבודה ופוגע בחיים החברתיים. לעתים קרובות, אדם שלוקה בהפרעת דה-פרסונליזציה חש שהוא מאבד את השפיות, למרות שלרוב זהו לא המקרה. לרוב, הפרעת דה-פרסונליזציה נגרמת כתוצאה מהתעללות רגשית, פיזית ו/או מינית. הפרעת דה-פרסונליזציה יכולה להיחשב כמנגנון הגנה שכן מטרת התסמינים הבסיסיים שלה היא להגן על הסובל מרגשות קשים ומהתנסויות מאיימות עבורו. הסובלים מההפרעה חשים ש"העצמי" שלהם נאבד או השתנה. בנוסף, כאשר הם מסתכלים על עצמם במראה הם עלולים להרגיש זרים לעצמם בגלל תחושת הניתוק מהסביבה ומתחושת העצמי.

הפרעת דה-פרסונליזציה לרוב משויכת לתחלואה נלווית להפרעות נפשיות כגון הפרעות חרדה, הפרעות פאניקה, דיכאון קליני והפרעה דו-קוטבית. חרדה יכולה להחמיר את הסימפטומים של ההפרעה. בנוסף, הפרעת דה-פרסונליזציה יכולה לגרום לחרדה משום שהאדם הסובל מרגיש חריג וחש לא בנוח בשל איבוד תחושת "העצמי".

אדם הסובל מהפרעה זו נמצא בקשר תקין עם המציאות, כלומר הוא יוכל להגיב לשאלות ולתקשר בצורה נורמלית עם סביבתו. עובדה זאת יכולה להטריד את הסובלים מההפרעה; המשפחה והחברים לא מרגישים שמשהו לא בסדר כי לרוב קורבן ההפרעה משתדל להסוות זאת ולהיראות כאילו הכל מתנהל כרגיל. בעוד ההפרעה קשה מאוד למתמודדים איתה, הסובלים מדה-פרסונליזציה לא מהווים סכנה לציבור כי בוחן המציאות שלהם תקין.

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדריך האבחוני DSM-IV מציע ארבעה קריטריונים לאבחנת ההפרעה (כל הארבעה חייבים להתקיים):

  1. חוויות מתמשכות או חוזרות של רגשות ניתוק מתהליכים נפשיים ומהגוף, כצופה מבחוץ (למשל, תחושה של אדם שהוא נמצא בחלום).
  2. במהלך חוויות הדה-פרסונליזציה, האדם מחובר למציאות, בוחן המציאות נשאר תקין.
  3. הדה-פרסונליזציה גורמת קושי רב ופגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, התעסוקתי או כל תפקוד חשוב אחר.
  4. יש לוודא שהדה-פרסונליזציה לא מתרחשת ספציפית במהלך הפרעה נפשית אחרת, כגון סכיזופרניה, הפרעת פאניקה, הפרעת דחק חריפה, או הפרעות ניתוק אחרות, וכן שהיא לא מתרחשת בשל השפעות פסיכולוגיות ישירות של התמכרות לסמים, שימוש בתרופות או בעקבות מצב רפואי כלשהו (כגון מיגרנה, גידול מוחי או אפילפסיה של האונה הטמפורלית). מצבים אלו עשויים לחקות את התסמינים של הפרעת הדה-פרסונליזציה, ולכן יש לשים לב אליהם לפני שמאבחנים בוודאות את ההפרעה.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפטום הבסיסי של הפרעת דה-פרסונליזציה הוא תחושת חוסר מציאותיות. תיאורים נפוצים לכך: צפייה בעצמך ממרחק, חוויה חוץ-גופית, תחושה שגרתית של קיום יומיומי אך שאינו באמת חווה את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, שהוא מסתכל על העולם מתוך ערפל סמיך או מתוך בועה, שאינו יכול לשלוט בדיבורו ובהתנהלות הגוף, תחושת ניתוק מהרגשות ומהמחשבות, תחושת איבוד העצמי ושהאדם וכל הסובבים אותו מוזרים ולא מציאותיים.

רגעים קצרים של דה-פרסונליזציה לרוב נגרמים מחרדה קשה, דחק, חוסר בשינה או שילוב של הדברים. הגורמים להחמרת סימפטום הניתוק הם לרוב התמודדויות קשות, לחץ, אינטראקציה חברתית מאיימת וסביבה לא מוכרת. ישנם דיווחים שאורות פלואורסצנטיים מחמירים גם הם את הרגשת הניתוק. גורמים להפחתת סימפטום הניתוק הם לרוב אינטראקציה חברתית מרגיעה ומצומצמת, גירויים פיזיים ורגשיים ורגיעה.

אנשים רבים שחווים את הסימפטומים לעיל מרגישים שהם מאבדים את שפיות דעתם, שנגרם להם נזק מוחי מסוים ושהם מאבדים שליטה על עצמם. אנשים אלו מדווחים על בעיות בתחום העבודה כיוון שהם מרגישים שהם עובדים מתחת ליכולת שלהם וגם בעיות חברתיות כי הם מרגישים ניתוק רגשי מאלה הקרובים אליהם. בדיקות פסיכולוגיות הראו כי ישנה ירידה ביכולת המיקוד, בזיכרון לטווח קצר, ובהסקת מסקנות מרחבית ‏‏[2].

אנלוגיה לכך היא השוואת החיים למשחק; משחק שכולם משחקים בו, כל הזמן. אדם הסובל מהפרעת דה-פרסונליזציה מרגיש שאינו יכול להיכנס למשחק וכי כל גירוי מהעולם החיצון הוא טפל עבורם. "חוקי המשחק" (כמו תנועה, רעב או אפילו נשימה), בעיניהם, נכפים עליהם ביד רמה מאשר ניתנים להם בחופשיות. הבנה היא הדרך שלהם לחוות את הרגשות, ולעתים קרובות הם שקועים באבחנות ובניתוח הנעשה מאשר חווים אותו מבחינה רגשית האופיינית לאדם נורמלי. אדם הסובל מההפרעה מנתח רבות את הסיבות למעשיו, כמו גם את הסיבות לחוסר מעשיו.

מילים מסוימות המתארות את מצבם של אלה הסובלים מההפרעה הם: "הרגשה שאני לא קיים, קליפה, מת, זומבי, רובוט, לא מציאותי, בלתי נראה".

רשימת התסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימה של סימפטומים נוספים שהסובלים מההפרעה מתארים לעתים קרובות. הסובל מהפרעת דפרסונליזציה יכול להרגיש חלק או את כל הסימפטומים האלו בחלק מהזמן או כל הזמן:

  • אוכל ו/או ריחות לא מעלים תחושות של עונג או גועל.
  • יכולת לבהות באוויר בקלות יותר מבעבר.
  • חוסר ברגשות בזמן בכי או צחוק.
  • חוסר יכולת להרגיש אמפתיה כלפי חברים או משפחה.
  • הרגשת ניתוק מכאב פיזי.
  • צפייה בהתנהלות של עצמך כצופה מבחוץ.
  • תחושה שהמוח ריק ממחשבות ומתחושות.
  • תחושה של שהייה מחוץ לגוף והתבוננות מהצד.
  • הרגשה שהגוף מכני ופועל כמו רובוט.
  • הקול האישי נשמע זר ולא אמיתי.
  • חוסר יכולת "להרגיש" חפצים בזמן נגיעה בהם.
  • הגוף מרגיש קל כאילו צף באוויר.
  • הסביבה נראית לא מוכרת, מזויפת, איכשהו שונה ומוזרה.
  • ראייה סטטית שבה דברים נמשכים לאחור והתמונה נראית שטוחה.
  • תחושה מתמדת של דז'ה וו.
  • בעיות בתפיסת זמן, למשל: תחושה שדברים נעשו לפני שבועות על אף שעברו רק כמה שעות.
  • מחשבות רצות וניתוח מתמיד של כל דבר ודבר.
  • זיכרונות מהעבר נראים כאילו האדם לא היה מעורב בהם.
  • חשיבה קיומית והרגשת ניתוק מהעולם.
  • הרגשת חוסר פחד במצבים מפחידים נורמטיבית.
  • תחביבים מועדפים כבר אינם מהנים לעשייה.
  • ראיית העולם מבתוך סוג של ערפל ותחושת ערפל במוח.
  • הרגשה של מת מהלך תוך זיוף רגשות על מנת להתנהג ולהיראות נורמלי.
  • מקומות מוכרים מהעבר נראים כבר לא מזוהים.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גורמים פסיכולוגיים: מצב נפשי קשה שמלווה בלחץ חמור וממושך ו/או התקפי פאניקה. לחץ קשה וממושך יכול להוביל אנשים שרגישים לניתוק להתנתק מעצמם וכך לחוות פרקי זמן של דה-פרסונליזציה. לבסוף, ההפרעה יכולה לפרוץ בשלמותה כתוצאה מהתמשכות גורם הלחץ או מהתקף פאניקה.
  • טראומה בילדות: הפרעת דה-פרסונליזציה מקושרת לטראומה רגשית בילדות, בעיקר בעקבות התעללות מינית והתעללות והזנחה רגשית ‏‏[3] רבים מהסובלים דיווחו שהם חוו מעט מאוד הורות חיובית במובן של דאגה, מעורבות, אמפתיה ותמיכה של ההורים.
  • אירועים חריגים: הפרעת דה-פרסונליזציה יכולה להתפתח לאחר היחשפות לאירועים מסכני חיים כדוגמת תאונות דרכים, התקפות אלימות, מחלות מסכנות חיים ופציעות חמורות.
  • שימוש בסמים: ההפרעה יכולה לפרוץ כתוצאה מעיכול רמה גבוהה של סמים, בעיקר מריחואנה וסמי הזיה כ-LSD ‏‏[4].

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות ההפרעה היא 2.4% מהאוכלוסייה. ראשיתה של ההפרעה הוא בדרך כלל בגיל ההתבגרות או שנות העשרים המוקדמות, למרות שישנם מקרים שבהם ההפרעה התחילה בגיל צעיר ביותר וכן בגיל מבוגר יותר מאשר 20. נשים וגברים מושפעים בצורה שווה מההפרעה.

ההפרעה יכולה להיות אקוטית או להתרחש בפרקי זמן מסוימים לאורך זמן. אנשים מסוימים יכולים לזכור ולדעת את הרגע והזמן המדויק שבו הדה-פרסונליזציה שלהם התחילה. לרוב, בתקופה שלפני פריצת הדה-פרסונליזציה, הם סבלו מלחץ רב, אירוע טראומתי, אירוע של מחלה נפשית אחרת או שימוש בסמים. במקרים אחרים, אנשים יכולים להעיד שהם סובלים מההפרעה מאז שהם זוכרים את עצמם או שההפרעה התחילה בפרקי זמן מסוימים וקצרים, ובמשך הזמן הם חוו רגעים הולכים ונשנים שבה ההפרעה נעשתה חמורה יותר ויותר. ההפרעה מתבטאת בצורתה האפיזודית (פרקי זמן שחוזרים על עצמם שבהם חשים את ההפרעה) בשליש מהמקרים, כך שכל מקרה נמשך בין שעות לחודשים. ההפרעה יכולה להתחילה בצורתה האפיזודית ולאחר מכן להיהפך לאקוטית או להשתנות בחומרתה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון להיום, לא נמצא הטיפול היעיל ביותר לטיפול בהפרעה. טכניקות שונות של טיפולים פסיכולוגיים נועדו לטיפול בהפרעה (במיוחד טיפול ממוקד בטראומה וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי), אך אף אחד מהם לא הביא לשיפור משמעותי. כמו כן, לא נמצא עדיין הטיפול הפסיכיאטרי היעיל ביותר לפתרון הבעיה. עם זאת, ניתן להביא לשיפור במצב על ידי טיפול פסיכולוגי שיביא לידי הפחתת הדיכאון והחרדה שמהווים חלק משמעותי בהפרעה ועל ידי טיפול פסיכיאטרי ממושך.

מחקרים קליניים ממשיכים לבדוק השפעתם של תרופות כמו SSRI, תרופות אנטי-אפילפטיות וחוסמים אופיואידים.

במחקר חלוצי נעשה שימוש בנרקאן (נלוקסון) ב-14 חולים עם הפרעת דה-פרסונליזציה כרונית. שלושה מתוכם חוו הפוגה מלאה בתסמינים ושבעה ציינו שיפור.[5] המחקר דיווח על תוצאות מיידיות, ולכן יעילותו של טיפול ממושך עדיין לא ידועה. התרופה ניתנת לתוך הוריד, מה שהופך את הטיפול ארוך הטווח לקשה יותר. נלטרקסון נוסה במחקר מקדמי ב-14 חולים הסובלים מההפרעה, הם טופלו במשך 6-10 שבועות במינון גבוה למדי של 120 מ"ג ממוצע ליום. אצל שלושה המצב הוטב מאד, אצל אחד המצב הוטב, ובסך הכל דווח על 30% שיפור בתסמינים.[6] במחקר אחר, באנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, מינון של 200 מ"ג נלטרקסון ליום במשך שבועיים הפחית תסמינים דיסוציאטיביים.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Depersonalization Disorder, (DSM-IV 300.6, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition
  2. ^ ‏The American Journal of Psychiatry, Feeling Unreal: Cognitive Processes in Depersonalization, Orna Guralnik Psy.D., James Schmeidler Ph.D. and Daphne Simeon M.D., January 2000‏
  3. ^ ‏‏The American Journal of Psychiatry, The Role of Childhood Interpersonal Trauma in Depersonalization Disorder, Daphne Simeon M.D., Orna Guralnik Psy.D., James Schmeidler Ph.D., Beth Sirof M.A., and Margaret Knutelska M.A., July 2001‏
  4. ^ ‏Neurotransmitter.net, Depersonalization Research, Updated August 29th 2004‏
  5. ^ ^ Nuller YL, Morozova MG, Kushnir ON, Hamper N (2001). "Effect of naloxone therapy on depersonalization: a pilot study". Journal of Psychopharmacology 15 (2): 93–95.
  6. ^ Simeon D, Knutelska M (2005). "An open trial of naltrexone in the treatment of depersonalization disorder". Journal of Clinical Psychopharmacology 25 (3): 267–270.
  7. ^ Bohus MJ, Landwehrmeyer GB, Stiglmayr CE, Limberger MF, Böhme R, Schmahl CG (1999). "Naltrexone in the treatment of dissociative symptoms in patients with borderline personality disorder: an open-label trial". Journal of Clinical Psychiatry 60 (9): 598–603.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.