הפרעת דה-ריאליזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת דה-ריאליזציהאנגלית: Derealization Disorder) היא הפרעה דיסוציאטיבית (הפרעת ניתוק) שבה הסובל חש שינוי בתפיסה או בחוויה של העולם החיצוני, כך שהוא נראה מוזר ולא ממשי.

הסביבה החיצונית נחווית כלא-ספונטנית, חסרת צבע רגשי וחסרת עומק.[1] הפרעה זו עשויה להופיע כסימפטום דיסוציאטיבי של מצבים שונים, כמו הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות שונות, ותיתכן גם כתופעת לוואי עוברת של שכרות, סמים, מחסור בשינה ולחץ.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם הסובל מדה-ריאליזציה חש ניתוק מהסביבה החיצונית, כאילו ישנו דבר המפריד בינו לעולם שמסביבו. למשל כאילו הוא צופה בעולם מבעד לעדשת מצלמה, או כאילו המציאות החיצונית היא הצגה או חלום. במצב זה נפוצות תחושות של דז'ה וו או ז'מה וו. מקומות מוכרים נראים פתאום זרים, מוזרים וסוריאליסטים. תחושת הרגש מופחתת. לפעמים ישנה תחושה של חוסר בהירות ועירפול חושים. השינוי הזה בתפיסה יכול להתרחב גם לחושים אחרים כמו שמיעה, טעם וריח.

דה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה-ריאליזציה היא חוויה סוביקטיבית שבה העולם החיצוני נתפס כלא ממשי, בעוד שדה-פרסונליזציה היא תחושה שהעצמי אינו ממשי.

אף על פי שרוב החוקרים מתייחסים כיום לדה-ריאליזציה (הסביבה) ודה-פרסונליזציה (העצמי) כמושגים עצמאיים, רבים אחרים לא רוצים ליצור הפרדה בין המושגים.[2] הסיבה העיקרית לכך היא שהסימפטומים של שתי ההפרעות לעתים קרובות קורים במקביל. סיבה נוספת שלה חשיבות פילוסופית גדולה היא שהחוויה הפנומנולוגית של העצמי, האחרים, והעולם - היא דבר אחד. לכן הרגשות של חוסר מציאותיות יכולות ליצור בלבול בו האדם מתקשה להחליט אם זה העצמי או העולם שנחווה עבורו כלא מציאותי.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורמים להפרעה הם:

  • תסמונות וסטיבולריות (הפרעה בשיווי משקל). כיוון שהמוח מקבל אותות מעורבבים מהעצבים הוסטיבולרים כתוצאה מפגיעה או דלקת, המוח מתפקד לאט יותר, ונוצרת תחושה של ניתוק מהמציאות.
  • לעתים קרובות, מצב של דה-ריאליזציה מופיע במצבי חרדה, דחק או מחשבות אובססיביות. האדם הסובל מתקשה לקבל שסימפטום מציק זה הוא פשוט תוצאה של החרדה ודואג לגבי הגורם לתופעה. מצב זה עשוי ליצור חרדה קשה יותר, שתחמיר עוד יותר את מצב הדה-ריאליזציה.
  • יש קשר בין תת-רגישות חזותית (תגובה רגשית מופחתת לעצמים נראים) ודה-ריאליזציה. נראה ששיבוש בתהליך בו התפיסה נצבעת ברגש מוביל לתחושה בה הדברים נראים לא מציאותיים ומנותקים.[6]
  • במצבים טראומטיים דה-ריאליזציה עשויה להתפתח באופן מיידי עם האירוע הטראומטי, ויכולה לחלוף מעצמה תוך זמן קצר.

הגורמים להחמרת סימפטום הניתוק הם לרוב התמודדויות קשות, לחץ, חוסר בשינה, אינטראקציה חברתית מאיימת וסביבה לא מוכרת.

ישנם דיווחים שאורות פלורוסנטיים מחמירים גם הם את תחושת הניתוק.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין נתונים מדויקים

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ההפרעה היא משנית להפרעה אחרת יש לטפל בהפרעה הראשונית.

כאשר היא מופיעה כהפרעה ראשונית אפשר להשתמש במגוון של טיפולים הכוללים פסיכותרפיה דינמית, קוגניטיבית, תמיכתית, וכן שיטות טיפול התנהגותיות דירקטיביות. טיפול תרופתי נוגד חרדה ונוגד דיכאון יכול גם כן להקל על המצב.[7]

גורמים להפחתת סימפטום הניתוק הם לרוב אינטראקציה חברתית מרגיעה ומצומצמת, גירויים פיזיים ורגשיים ורגיעה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח. מוניץ, פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה, הוצאת פפירוס, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ American Psychiatric Association (2004) Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders DSM-IV-TR (Text Revision). American Psychiatric Association. ISBN 0-89042-024-6.
  2. ^ Radovic, F., Radovic, S.(2002). "Feelings of Unreality: A Conceptual and Phenomenological Analysis of the Language of Depersonalization". Philosophy, Psychiatry, & Psychology 9: 271–279.
  3. ^ Lambert MV, Sierra M, Phillips ML, David AS (2002). "The spectrum of organic depersonalization: a review plus four new cases". The Journal of neuropsychiatry and clinical neurosciences 14 (2): 141–54. 
  4. ^ Mintzer MZ; Stoller KB, Griffiths RR (November 1999). "A controlled study of flumazenil-precipitated withdrawal in chronic low-dose benzodiazepine users". Psychopharmacology (Berl) 147 (2): 200–9. doi:10.1007/s002130051161. PMID 10591888. 
  5. ^ Simeon D, Knutelska M, Nelson D & Guralnik O. (2003) Feeling unreal: a depersonalization disorder update of 117 cases. 'Journal of Clinical Psychiatry 64 (9): 990-7 PMID 14628973
  6. ^ Hunter EC, Sierra M, David AS (2004). "The epidemiology of depersonalisation and derealisation. A systematic review". Social psychiatry and psychiatric epidemiology 39 (1): 9–18. doi:10.1007/s00127-004-0701-4. PMID 15022041. 
  7. ^ ח. מוניץ, פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.