הפרעת המרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרעת המרה, או הפרעת תפקוד נוירולוגית, היא קטגוריה אבחונית המשמשת במערכות סיווג פסיכיאטריות מסוימות. קטגוריה זו משמשת לאבחון חולים הסובלים מתסמינים נוירולוגיים, כמו אובדן רגישות תחושתית, עיוורון, שיתוק או התקפים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם גורם אורגני מבוסס היטב, שגורמים למצוקה משמעותית ושניתן לייחסם במקרים רבים לגורם פסיכולוגי. כך, התפיסה היא שתופעות אלה מתעוררות בתגובה למצבים מלחיצים, המשפיעים על בריאות הנפש של המטופל, או למצב נפשי מתמשך, כמו דיכאון. הפרעת המרה נכללת בספר האבחנות הפסיכיאטריות, הDSM-5, אך עודכנה בתור תת-הקטגוריה: הפרעת תפקוד נוירולוגית. הקריטריונים החדשים לקבלת האבחנה מכסים את אותו טווח תסמינים שהופיע בגרסה הישנה של הספר, אך הוסרו הדרישות לנוכחותו של לחץ פסיכולוגי ולהפרכת העמדת פנים. ה ICD-10, מדריך בינלאומי לסיווג אבחנות, מסווג הפרעת המרה כהפרעה דיסוציאטיבית, בזמן שהDSM-5 מסווג אותה כהפרעה סומטופורמית [1].

סימנים וסימפטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת המרה מתחילה לאחר קיומם של מצבי לחץ, טראומה או מצוקה פסיכולוגית כלשהי. הסימפטומים הפיזיים של ההפרעה לרוב משפיעים על החישה או על התנועה וכוללים עיוורון, שיתוק חלקי או מלא, חוסר יכולת לדבר, חירשות, קהות תחושתית, קשיי בליעה, בריחת שתן, בעיות שיווי משקל, התקפים, רעד וקשיי הליכה. תסמינים אלו מיוחסים להפרעה כאשר לא ניתן למצוא הסבר רפואי לסבלו של האדם. התסמינים של הפרעת ההמרה מופיעים בדרך כלל באופן פתאומי. כמו כן, היא פורצת לרוב בקרב אנשים בגילאי 10 עד 35 ושכיחותה היא בין 0.011% ל 0.5% מהאוכלוסייה הכללית[2].

הפרעת המרה יכולה לכלול תסמינים מוטוריים או חושיים הכוללים כל אחד מהבאים:

תסמינים מוטוריים:

  • פגיעה בקורדינציה או בשיווי המשקל
  • חולשה/ שיתוק של איבר או של הגוף כולו (שיתוק היסטרי או הפרעת המרה מוטורית)
  • ליקוי ביכולת הדיבור או אובדן שלה (אפוניה היסטרית)
  • קושי בבליעה (דיספאגיה) או תחושה של גוש בגרון
  • אצירת שתן
  • התקפים או עוויתות פסיכוגניות שאינן אפילפטיות
  • דיסטוניה מתמשכת
  • רעד, מיוקלונוס או הפרעות תנועה אחרות
  • בעיות בהליכה (אסטסיה-אבאסיה)
  • אובדן הכרה (התעלפויות)

תסמינים חושיים:

  • ראייה לקויה (עיוורון היסטרי), ראייה כפולה
  • שמיעה לקויה (חירשות)
  • אובדן או הפרעה בתחושת מגע או כאב.

תסמיני הפרעת ההמרה לרוב אינם תואמים למסלולים אנטומיים ומנגנונים פיזיולוגיים מוכרים. לעיתים עולה הטענה כי התסמינים נוטים לשקף את רמת הבנתו של המטופל באנטומיה וכי ככל שיש לו פחות ידע רפואי, כך הסימפטומים המופיעים פחות סבירים. עם זאת, טרם בוצעו מחקרים שיטתיים לביסוס טענה זו[3][4].

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע על שכיחות הפרעת ההמרה במערב מוגבל, בין השאר בשל מורכבות תהליך האבחון. במרפאות נוירולוגיות השכיחות המדווחת של תסמינים בלתי מוסברים, בקרב חולים חדשים, היא גבוהה מאוד (בין 30% ל -60%)[5][6]. עם זאת, אבחון ההפרעה דורש לרוב הערכה פסיכיאטרית ומכיוון שמעטים המטופלים אשר ייגשו לפסיכיאטר, לא ברור מהו שיעור התסמינים הבלתי מוסברים אשר נובע מהפרעת המרה. מבדיקת מרשמים פסיכיאטריים, שחולקו בקנה מידה גדול בארצות הברית ובאיסלנד, נמצאו שיעורי שכיחות של 22 ו -11 מקרים שאובחנו ל-100,000 נבדקים, בהתאמה. הערכות מסוימות מציגות כי באוכלוסייה הכללית, בין 0.011% ל 0.5% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעת המרה[7].

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שלעיתים קרובות חושבים ששכיחות הפרעת ההמרה עשויה להיות גבוהה יותר מחוץ למערב, כנראה בשל התייחסות לעמדות תרבותיות ורפואיות, הראיות לכך מוגבלות. בסקר קהילתי שנערך באזור עירוני בטורקיה, נמצאה שכיחות של 5.6%. בנוסף, חוקרים רבים מצאו כי השכיחות להפרעה גבוהה יותר בקרב קבוצות כפריות, החיות ברמה סוציו-אקונומיות נמוכה. באזורים אלו האמצעים הטכנולוגיים להערכת מצב החולים מוגבלים ואנשי המקצוע עשויים להיות פחות בקיאים במושגים רפואיים ופסיכולוגיים[8].

מגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית, המושג 'היסטריה', אשר שימש לתיאור הופעת תסמינים של הפרעת המרה, הובן כמצב הנוגע אך ורק לנשים, אם כי בסופו של דבר הורחב גם לגברים. בסקרים אחרונים על הפרעת המרה (שסווגה בעבר כ"נוירוזה היסטרית, סוג המרה") נמצאה שכיחות גבוהה יותר להופעתה בקרב נשים, עם בין שתיים לשש מטופלות, לכל מטופל זכר[9].

גיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת המרה עשויה להופיע בכל גיל אך הופעתה נדירה בקרב ילדים מתחת לגיל 10 או בקרב קשישים. מחקרים מצביעים על טווח שבין אמצע שנות ה-30 לשנות ה-30 המאוחרות, כשיא פריצת ההפרעה[9].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדויות הראשונות להפרעה הופיעו בשנת 1900 לפני הספירה, תקופה בה האשימו את הרחם, שנע בתוך הגוף הנשי, בהופעת התסמינים. הטיפול בתסמינים השתנה בהתאם ל"מיקום הרחם, שיש לכפות עליו לחזור למקומו הטבעי. אם הרחם היה נע כלפי מעלה, ניתן היה לעשות זאת על ידי הצבת חומרים מזיקים וחריפים ליד פיה ונחיריה של האישה, בזמן שחומרים מבושמים הונחו ליד הנרתיק שלה ולהפך, אם הרחם היה נע כלפי מטה, ההמלצה הייתה למקם את החומרים החריפים ליד הנרתיק שלה ואת המבושמים ליד פיה ונחיריה".

במיתולוגיה היוונית, ההיסטריה, שהיא השם המקורי להפרעת תפקוד נוירולוגית, נחשבה כתסמונת הנגרמת בעקבות מחסור באורגזמות, מלנכוליה של הרחם והעדר ילודה. אפלטון, אריסטו והיפוקרטס האמינו שחוסר במין מרגיז את הרחם. היפוקרטס טען כי היעדר יחסי מין קבועים מביא לכך שהרחם מייצר אדים רעילים וגורם להם לנוע בגוף, וכי פירוש הדבר שכל הנשים צריכות להיות נשואות וליהנות מחיי מין מספקים[10].

החל מהמאה ה -13 נשים עם היסטריה עברו טקס גירוש שדים מאחר שהאמינו שהן נשלטות על ידי השטן. האמונה הייתה שאם רופאים אינם מצליחים לזהות את הגורם למחלה או להצביע על חולי, התסמונת חייבת להיגרם על ידי השטן[11].

בתחילת המאה ה -16 נשים גורו מינית על ידי מיילדות, על מנת להקל על התסמינים שלהן. ג'ירולמו קרדאנו וג'יאמבטיסטה דלה פורטה האמינו כי מים מזוהמים ואדים גורמים לסימפטומים של היסטריה. אולם, לקראת סוף המאה תפקידו של הרחם כבר לא נחשב מרכזי בהיווצרות ההפרעה, עם ממצאיו של תומאס וויליס שהראו כי המוח ומערכת העצבים המרכזית הם הגורם לתסמינים. תומאס סידנהאם טען גם הוא כי לסימפטומים של היסטריה קיימת סיבה אורגנית והוכיח כי הרחם הוא אינו הגורם לכך.

בשנת 1692, בעיירה האמריקאית סיילם שבקולוניית מסצ'וסטס, התפרצו סימפטומים של היסטריה. הנשים שלקו בסימפטומים היסטריים, כמו תנועות פתאומיות, עיניים בוהות וקפיצות בלתי נשלטות, הואשמו בהיותן מכשפות ובשל כך החלה סדרת אירועים כנגדן, אשר כונו ציד המכשפות בסיילם. במסגרת אירועים אלו, נידונו 13 נשים ו-6 גברים למוות בתלייה, על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף.

במהלך המאה ה -18 החלה תנועה מהרעיון כי ההיסטריה נגרמת על ידי הרחם, לרעיון לפיו היא נגרמת על ידי המוח. ז'אן מרטן שארקו, נוירולוג צרפתי שטיפל באמצעות היפנוזה בנשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן, טען (בראשית דרכו) כי היסטריה נגרמת על ידי "ניוון תורשתי של מערכת העצבים, דהיינו הפרעה נוירולוגית". שארקו ראה ביכולת הסוגסטבילית (היכולת להיכנס למצב היפנוטי) סימן לכשל של מערכת העצבים ושל עומק ההפרעה ההיסטרית: ככל שאישה "היסטרית" יותר – כך קל יותר להכניסה למצב היפנוטי. אלא שאבחנה זו לא סיפקה הסבר לנשים שסבלו מ'שיתוק כפפה' – שיתוק של כף היד בלבד – תופעה שאינה אפשרית מבחינה נוירולוגית, מה עוד ששארקו לא הצליח לזהות את טבעה האורגני של המחלה. מסיבות אלו קבע שארקו, בסופו של דבר, כי היסטריה היא מחלה של הנפש, והצביע על הטראומה, פיזית או נפשית כגורם המרכזי לחולי. בנוסף, גילה שארקו כי ההיסטריה היא תופעה אוניברסלית שחוצה זמנים ותרבויות וכי גם גברים עלולים ללקות בה.

במאה ה -19 החלה להיהפך רווחת, התפיסה לפיה היסטריה היא הפרעה פסיכולוגית, כאשר פייר ג'נה טען כי "דיסוציאציה מופיעה באופן אוטונומי, מסיבות נוירוטיות, ובאופן כזה שמפריע לחיי היום-יום של הפרט". עם זאת, כבר בשנת 1874, רופאים מסוימים, ביניהם ויליאם בנימין קרפנטר, החלו להתבטא נגד תופעת ההיסטריה, בכך שטענו כי אין שום ראיות להוכחת קיומה.

זיגמונד פרויד, שהיה מתלמידיו של שארקו, התרשם מסגנונו ומדרך טיפולו בהיסטריה והחליט לחקור אף הוא את הנושא. בשנת 1890 פרסם פרויד סדרת מאמרים על נושא ההיסטריה, שתרמו לפיתוח וקבלת ההשקפה הפרוידינית על התופעה וב-1920 הייתה לתאוריה של פרויד השפעה רבה בבריטניה ובארצות הברית. פרויד טבע את המונח 'היסטריה קונברסיבית' (מכונה גם הפרעת המרה) כדי לתאר דפוס שבו מופיעים תסמינים כמו-נוירולוגים (כגון עיוורון פתאומי, פריחה, שיתוק באיבר מסוים או אובדן שליטה) בהיעדר כל פתולוגיה רפואית כלשהי. המודל של פרויד הציע כי תסמינים אלה, הנובעים מרגשות אשם, עוזרים לחולה להימנע או להתחמק ממצב מעורר דחק מבלי שיאלץ ליטול אחריות על כך. בנוסף, הוא טען כי הסימפטומים הנוירוטיים אינם אלא "ניסיון להדחיק רעיון לא מתקבל, שעלה כאופוזיציה מעיקה לאגו של הפציינט". כך שדפוס ההנעה הבסיסי שביסוד הפרעת ההמרה, הוא הרצון להימנע מדחק מעורר חרדה או להפחיתו על ידי מחלה – וכך להמיר בעיה רגשית קשה מנשוא בבעיה גופנית, המצילה את כבוד החולה. מאוחר יותר טען פרויד כי החוויות המודחקות הן בעלות אופי מיני. כפי שמציין פיטר האליגן, להמרה יש את "ההבחנה המפוקפקת בקרב האבחנות הפסיכיאטריות בכך שעדיין מפעילה מנגנונים פרוידיאניים" [12][13].

פייר ג'נה, תלמידו של ז'אן מארטן שארקו ותאורטיקן מרכזי בחקר ההיסטריה, טען כי התסמינים מתעוררים באמצעות כוח הסוגסטיה, הפועלת על אישיות הפגיעה לדיסוציאציה. בתהליך היפותטי זה, חוויית הנבדק את רגלו, למשל, מפוצלת משאר מודעתו, ומתבטאת בשיתוק או אובדן תחושה באותה רגל.

מחברים מאוחרים יותר ניסו לשלב אלמנטים ממודלים מגוונים אלו, אך לאף אחד מהם לא היה בסיס אמפירי יציב. בנוסף, למרות ביקורות שטענו כי התסמונת אינה קיימת או אינה עומדת בפני עצמה, המונח 'היסטריה' נותר בשימוש גם במאה העשרים[10].

תמיכה מסוימת במודל הפרוידיאני להסבר ההפרעה, נובעת מממצאי שיעורים גבוהים של התעללות מינית בילדות, בקרב הלוקים בהפרעת המרה. בנוסף, התמיכה במודל הדיסוציאציה נובעת ממחקרים שהראו יכולת מוגברת להיות נתון לסוגסטיה, בקרב הלוקים בהפרעת המרה. עם זאת, מבקרים טוענים כי מציאת פתולוגיות אורגניות לכל אחד מהסימפטומים יכולה להיות דבר מאתגר ולכן, אבחון חולים שסבלו מסימפטומים מגוונים כלוקים בהיסטריה, הובילה לכך שההפרעה תהיה חסרת משמעות, מעורפלת ולאבחון מזויף שלה. יתר על כן, לאורך ההיסטוריה של ההפרעה, חולים רבים אובחנו בצורה שגויה עם היסטריה או הפרעת המרה, כאשר היו להם הפרעות אורגניות, כגון גידולים, אפילפסיה או מחלות כלי דם, והדבר הוביל להיעדר טיפול מתאים בחולים, לסבלם ואף למותם. אליוט סלייטר (Eliot Slater), פסיכיאטר בריטי שלמד את התסמונת בשנות החמישים, קבע: "האבחנה של 'היסטריה' היא לעיתים קרובות מדי דרך להימנע מעימות עם הבורות שלנו. זה מסוכן במיוחד כשיש פתולוגיה אורגנית בסיסית שעדיין לא מוכרת. בפנומברה זו אנו מוצאים מטופלים שיודעים שהם חולים, אך מתמודדים עם פניהם הריקים של רופאים המסרבים להאמין במציאות של מחלתם, והולכים בדרך של אי יציבות רגשית, של הערכת יתר ושל דרישות לתשומת לב...זהו אזור בו יכולות להיעשות טעויות קטסטרופליות. למעשה, לעיתים קרובות ניתן לזהות את נוכחותו, אך לא את אופיו, של הדבר שאינו ניתן לזיהוי, לדעת כי אדם חייב להיות חולה או כאוב, גם כאשר כל המבחנים שליליים. אולם, זה מתאפשר עבור אלו המגיעים אל המבחנים ברוח ענווה. האבחנה של 'היסטריה' מתבטאת כהפרעה ביחסי רופא-מטופל. זו עדות לאי תקשורת, לאי הבנה הדדי...אנחנו, לעיתים קרובות, לא מוכנים לומר את האמת המלאה או להודות בבורות...התחמקות ואפילו שקריות, מצד הרופא, הן בין השיטות החזקות והנפוצות ביותר שיש לו כדי להביא לפריחה של 'היסטריה'"[11].

עבודה עדכנית נעשתה במטרה לזהות את הגורמים הבסיסיים להפרעת המרה ולהפרעות המקושרות אליה ובשביל להבין טוב יותר מדוע הפרעת המרה והיסטריה מופיעות בשכיחות גבוהה יותר בקרב נשים. תאורטיקנים נוכחיים נוטים להאמין שאין גורם בודד להפרעות אלה. במקום זאת, הם נוטים לשים את הדגש על הצורך בהבנה סובייקטיבית של המטופל ועל מגוון טכניקות טיפוליות. בחלק מהמקרים, פריצתה של הפרעת המרה קשורה באירוע טראומטי או מעורר דחק. בנוסף, ישנן אוכלוסיות מסוימות הנחשבות בסיכון להפרעה, וכוללות אנשים הסובלים ממחלה או ממצב רפואי, אנשים עם הפרעת אישיות ואנשים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. עם זאת, עדיין לא נמצאו מרקרים ביולוגיים התומכים ברעיון כי הפרעת המרה נגרמת על ידי מצב פסיכיאטרי[14].

לאחרונה נראה עניין רב סביב שימוש באמצעי דימות מוחיים כדי לחקור את הפרעת ההמרה. תקוותם של החוקרים היא שכאשר יזהו את המנגנונים העומדים בבסיס התסמינים, הדבר יאפשר פיתוח מודל נוירו-פסיכולוגי להפרעה. מספר מחקרים כאלה נערכו, ביניהם כאלו אשר הציעו כי זרימת הדם במוחם של החולים עשויה להיות חריגה, בזמן בו אינם חשים טוב. עם זאת, המחקרים כולם היו קטנים מכדי להקנות ביטחון בהכללת ממצאיהם, כך שלא בוסס שום מודל נוירו-פסיכולוגי[15].

הסבר פסיכולוגי אבולוציוני להפרעת המרה הוא שהתסמינים עשויים להיות כאלו אשר מקנים יתרון, מבחינה אבולוציונית, במהלך הלחימה. אדם שאינו לוחם, ובעל תסמינים אלו, ייתכן ומאותת, באופן לא מילולי, למישהו המדבר בשפה אחרת, שהוא או היא אינם מסוכנים כלוחמים ובנוסף שהם עלולים לשאת תצורה מסוימת של מחלה זיהומית מסוכנת. טענה זו יכולה להסביר כי הפרעת המרה עשויה להתפתח בעקבות סיטואציה מאיימת, אשר יכולה להיות בעלת השפעה קבוצתית, עם אנשים רבים המפתחים סימפטומים דומים בו זמנית (כמו במחלה פסיכוגנית המונית), ואת ההבדל המגדרי בשכיחות[15].

המודל הלאקניאני מתייחס להפרעת המרה כתופעה שכיחה, הטבועה במבנים נפשיים ספציפיים. כך, השכיחות הגבוהה של ההפרעה בקרב נשים, מבוססת על קשרים תוך-נפשיים שונים במקצת לגוף, בהשוואה לאלו שקיימים אצל גברים טיפוסיים, המאפשרים את היווצרותם של תסמיני הפרעת ההמרה[16].

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחנה של הפרעת המרה עלולה להוות אתגר קליני, כיום התהליך מתבצע על בסיס ממצאים של אבחון נוירולוגי יחד עם סקירה של ההיסטוריה הפסיכיאטרית של המטופל לצד בחינה של הופעת הסימפטומים, נוכחות מצבי לחץ ונוכחות של מצבים נלווים. נראה שהכלים והפרוטוקולים החדשים מאפשרים קביעת אבחנה באופן מהימן ואבחנה שגויה מתרחשת רק בכ-4% מהמקרים[17][2].

על פי ה DSM–IV הפרעת המרה היא תופעה סומטופורמית, כלומר התופעה מוצגת כהפרעה פסיכולוגית אשר מתאפיינת בתסמינים גופניים, ללא ליקויים פיזיולוגיים[2].

ב- DSM-V, ההפרעה נבדלת מההפרעה סומטופורמית ולצד השם "הפרעת המרה" נוסף תוכן חדש בסוגריים – הפרעת תפקוד נוירולוגי. שינויים אלו נועדו להדגיש את החשיבות של בדיקה נוירולוגית ומביאים עמם הבנה שהגורמים הפסיכולוגיים הרלוונטיים לא בהכרח יעלו בזמן האבחנה[18][19].

קריטריונים לאבחון הפרעת המרה (הפרעת תפקוד נוירולוגי), כפי שנקבעו ב-DSM-V הם:

א. למטופל יש לפחות שינוי אחד בתפקוד המוטורי או הסנסורי.

ב. הממצאים הקליניים מספקים עדות לכך יש חוסר הלימה בין הסימפטום או הליקוי למצב נוירולוגי או למצב רפואי מוכר.

ג. הסימפטום או הליקוי אינו מוסבר טוב יותר על ידי מצב רפואי או נפשי אחר.

ד. הסימפטום או הליקוי גורם למצוקה קלינית או לפגיעה משמעותית בתחום החברתי, התעסוקתי או בתחום אחר, או מצדיק התערבות רפואית.

ציון סוג סימפטום או ליקוי:

  • עם חולשה או שיתוק.
  • עם תנועה אב-נורמלית ( לדוגמה; רעד, מיוקולונס, דיסטוניה, הפרעת הליכה).
  • עם תסמיני בליעה.
  • עם תסמיני דיבור ( לדוגמה; דיספוניה).
  • עם התקפים.
  • עם אמנזיה או פגיעה בזיכרון.
  • עם תסמינים ספציפיים של אובדן חושי ( לדוגמה; עיוורון, אובדן חוש הריח, פגיעה בשמיעה).
  • עם תסמינים מעורבבים.

ציין אם:

  • אפיזודה אקוטית: התסמינים נמצאים פחות משישה חודשים.
  • אפיזודה מתמשכת: התסמינים נמצאים שישה חודשים ויותר.

ציין אם:

  • קיים לחץ פסיכולוגי ( הפרעת המרה).
  • אין לחץ פסיכולוגי ( הפרעת סימפטומים נוירולוגית תפקודית)[18].

המנגנון הפסיכולוגי- זיהוי המנגנון הפסיכולוגי עלול להיות החלק הקשה ביותר בתהליך האבחון. גם אם קיימת טראומה מוקדמת ברורה או טריגר פסיכולוגי מובהק, עדיין לא ברור כיצד התפתחו הסימפטומים. הקושי סביב זיהוי המנגנון הנפשי של ההפרעה הוביל לכך ש ב DSM-V אין צורך להציג גורם דחק פסיכולוגי כדי לענות על האבחנה[17][19].

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משום שהפרעת המרה מציגה סימפטומים דומים להפרעות נוירולוגיות כמו שבץ מוחי, טרשת נפוצה, אפילפסיה או שיתוק תקופתי, תהליך האבחנה יכלול שלילה של הפרעה נוירולוגית ושלילה אבחנה פסיכוגנית שונה כמו העמדת פנים, או זיוף המוביל לרווח משני. קיימים תסמינים המזוהים יותר עם הפרעת המרה לעומת הפרעות נוירולוגיות אחרות, לדוגמה; אדישות כלפי טבע או ההשלכות של הסימפטומים. לאחרונה מחקרים לא מצאו הבדל בין שתי הקבוצות בהקשר זה, לכן קריטריון זה אינו מופיע בDSM-V, עם זאת בשדה הרפואי עדיין ישנה התייחסות לכך. דפוס נוסף המאפיין הפרעת המרה הוא הנטייה של התסמינים להופיע בצורה חמורה יותר בצד הלא דומיננטי של הגוף, בדרך כלל בצד שמאל. בנוסף לנאמר לעיתים תחת היפנוזה ניתן לצמצם את הסימפטומים אולם בהפרעה נוירולוגית לא נבחין בשינוי[19][17].

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה הקלינית של הפרעת המרה מלמדת כי יש צורך בטיפול שיקומי רב צוותי. בעבר מטופלים נשלחו למרפאות פסיכיאטריות, אך כיום, בשל הפגיעה התפקודית המטופלים מופנים למרכזי השיקום השונים. מרכזי הטיפול משתמשים בגישות שונות בניהם פסיכותרפיה, היפנוזה, פיזיותרפיה, טיפול ממוקד לניהול לחצים, גירוי מגנטי -מוחי, טיפול קוגניטיבי -התנהגותי וטיפולים תרופתיים. תוכנית הטיפול מתייחסת להופעה ולמשך הסימפטומים ועשויה לכלול סוג אחד או יותר מהטיפולים לעיל[20].

טיפול תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בהפרעת המרה צריך להתייחס לאפשרות של תחלואה נפשית,כ 47.7% מהסבולים מהפרעת המרה חווה הפרעה דיסוציאטיבית. בנוסף לכך נמצא כי קיימת תחלואה כפולה עם דיכאון, הפרעות חרדה והפרעת דחק פוסט- טראומטית. במקרים של תחלואה נפשית צוות המטפל ישקול לתת טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה. עם זאת, הטיפול התרופתי לא נמצא יעיל להפרעת המרה אלא נועד להקל בסימפטומים של התחלואה הנלוות[21].

פסיכותרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע על טיפול פסיכואנליטי בהקשר של הפרעת המרה הוא דל ומוגבל לתיאורי מקרה בודדים, מה שמפתיע לאור הקשר ההיסטורי בין סימפטומים מסוג המרה לתאוריה הפרוידיאנית. מוקד הטיפול יהיה ניסיון לפתור את הקונפליקט שהוביל לסימפטומים. בנוסף לכך התהליך הטיפולי ישים דגש על מזעור הנטייה להביעה מצוקה באמצעות תסמינים גופניים ויעודד יצירת דפוסי התנהגות חדשים השוברים את הדפוס הלא מודע שמוביל לתסמיני ההמרה. מטופלים רבים הסובלים מהפרעת המרה מתקשים להבין את הקונפליקט הפנימי שמתרחש ברמה הלא מודעת והתמודדות עם "האופי הפסיכולוגי" של הסימפטומים עבורם עלולה להחמיר את הסימפטומים. לפי כך המפתח להצלחת הפסיכותרפיה בטיפול בהפרעת המרה הוא כינון ברית טיפולית חזקה עם המטופל לצד שילוב של בניית תוכנית טיפולית מכוונת מטרה.

פיזיותרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מציגים כי פיזיותרפיה היא יעילה וחיונית להתמודדות עם הסימפטומים הגופנים והסיבוכים המשניים, כמו חולשה או נוקשות שרירים, העלולים להתרחש כתוצאה ההפרעת המרה[19].

טיפול קונטיבי- התנהגותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול קונטיבי-התנהגותי הוכח כיעיל לטיפול בהפרעות נוירולוגיות. הטיפול יכלול פסיכו-חינוך, זיהוי ושינוי דפוסי חשיבה לא מועילים המחזקים את הסימפטומים לצד זה לעיתים יהיה שימוש בכלים התנהגותיים קוגניטיביים להתמודדות עם כאב והמצוקה שנגרמים בעקבות הסימפטומים[21].

פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים אמפיריים מצאו כי הפרוגנוזה להפרעת המרה נמצאת בטווח רחב, כאשר חלק מהמקרים נפתרים תוך שבועות, ואחרים נמשכים שנים או עשורים. כיום לא קיימת תרופה לריפוי ואף על פי שחולים יכולים להיות בהפוגה הם עלולים לחזור לסבול מסימפטומים דומים או שונים. לרוב החזרה של הסימפטומים קשורה לאירוע בעל אופי מלחיץ. תמונה לפרוגנוזה טובה כוללת הופעה של סימפטומים חריפים למשך זמן קצר, גורם דחק פסיכולוגי שניתן לזהות בבירור והיעדר תחלואה נפשית[17].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ICD-10 Version:2010, icd.who.int
  2. ^ 1 2 3
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition, Text Revision (DSM-IV-TR), 2000 doi: 10.1176/appi.books.9780890423349
  3. ^ J Stone, Functional symptoms and signs in neurology: assessment and diagnosis, Journal of Neurology, Neurosurgery & Psychiatry 76, 2005-03-01, עמ' i2–i12 doi: 10.1136/jnnp.2004.061655
  4. ^ J Stone, A Carson, M Sharpe, FUNCTIONAL SYMPTOMS AND SIGNS IN NEUROLOGY: ASSESSMENT AND DIAGNOSIS, Journal of Neurology, Neurosurgery, and Psychiatry 76, 2005-3, עמ' i2–i12 doi: 10.1136/jnnp.2004.061655
  5. ^ Shahid Ali, Shagufta Jabeen, Rebecca J. Pate, Marwah Shahid, Conversion Disorder— Mind versus Body: A Review, Innovations in Clinical Neuroscience 12, 2015, עמ' 27–33
  6. ^ A. J Carson, Do medically unexplained symptoms matter? A prospective cohort study of 300 new referrals to neurology outpatient clinics, Journal of Neurology, Neurosurgery & Psychiatry 68, 2000-02-01, עמ' 207–210 doi: 10.1136/jnnp.68.2.207
  7. ^ Practical pain management, 3rd ed, Philadelphia: Lippincott Williams & Wilkins, 2002, ISBN 0-7817-3160-7
  8. ^ Doran George, The Hysterical Spectator, Oxford Scholarship Online, 2017-04-20 doi: 10.1093/acprof:oso/9780199377329.003.0005
  9. ^ 1 2 A. J Carson, Do medically unexplained symptoms matter? A prospective cohort study of 300 new referrals to neurology outpatient clinics, Journal of Neurology, Neurosurgery & Psychiatry 68, 2000-02-01, עמ' 207–210 doi: 10.1136/jnnp.68.2.207
  10. ^ 1 2 Sigmund Freud, Studies on Hysteria (1893-1895). Chapter IV. The psychotherapy of hysteria (Freud), PsycEXTRA Dataset, ‏1971
  11. ^ 1 2 Cecilia Tasca, Mariangela Rapetti, Mauro Giovanni Carta, Bianca Fadda, Women And Hysteria In The History Of Mental Health, Clinical Practice & Epidemiology in Mental Health 8, 2012-10-19, עמ' 110–119 doi: 10.2174/1745017901208010110
  12. ^ Sigmund Freud, Studies on Hysteria (1893-1895). Chapter IV. The psychotherapy of hysteria (Freud), PsycEXTRA Dataset, ‏1971
  13. ^ Sigmund Freud, Josef Breuer, Studies on Hysteria (1893-1895). Chapter II. Case histories: 1. Fraulein Anna O. (Breuer), PsycEXTRA Dataset, ‏1971
  14. ^ P. W Halligan, New approaches to conversion hysteria, BMJ 320, 2000-06-03, עמ' 1488–1489 doi: 10.1136/bmj.320.7248.1488
  15. ^ 1 2 H. Stefan Bracha, Human brain evolution and the “Neuroevolutionary Time-depth Principle:” Implications for the Reclassification of fear-circuitry-related traits in DSM-V and for studying resilience to warzone-related posttraumatic stress disorder, Progress in Neuro-Psychopharmacology and Biological Psychiatry 30, 2006-07, עמ' 827–853 doi: 10.1016/j.pnpbp.2006.01.008
  16. ^ Adam Franck Tyar, A Clinical Introduction to Lacanian Psychoanalysis. Theory and TechniqueFink, Bruce. A Clinical Introduction to Lacanian Psychoanalysis. Theory and Technique. Cambridge, Massachusetts, London, England: Harvard Universitary Press, 1997. ISBN 0-674-13535-0. Pp. 297. $35.00., Contemporary French Civilization 23, 1999-04, עמ' 132–134 doi: 10.3828/cfc.1999.23.1.016
  17. ^ 1 2 3 4 Anthony Feinstein, Conversion Disorder, CONTINUUM: Lifelong Learning in Neurology 24, 2018-06, עמ' 861–872 doi: 10.1212/CON.0000000000000601
  18. ^ 1 2
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 5th Edition, 2013 doi: 10.1176/appi.books.9780890425596.893619
  19. ^ 1 2 3 4 Shahid Ali, Shagufta Jabeen, Rebecca J. Pate, Marwah Shahid, Conversion Disorder— Mind versus Body: A Review, Innovations in Clinical Neuroscience 12, 2015, עמ' 27–33
  20. ^ Zaiyang Long, Amy L. Conners, Katie N. Hunt, Carrie B. Hruska, Performance characteristics of dedicated molecular breast imaging systems at low doses, Medical Physics 43, 2016-05-23, עמ' 3062–3070 doi: 10.1118/1.4950873
  21. ^ 1 2 J Stone, Functional symptoms in neurology: management, Journal of Neurology, Neurosurgery & Psychiatry 76, 2005-03-01, עמ' i13–i21 doi: 10.1136/jnnp.2004.061663


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפרעת_המרה&oldid=37954324"