הפרעת התפרצות לסירוגין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרעת התפרצות לסירוגין (Intermittent explosive disorder) כוללת אפיזודות חוזרות של התפרצויות כעס או התנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, אשר אינן הולמות את הסיטואציה שעוררה אותן. תוקפנות אימפולסיבית, הידועה גם כתוקפנות תגובתית, אינה מתוכננת מראש והיא מאופיינת כתגובה חסרת פרופורציה לפרובוקציה או איום, אמיתי או מדומה. במדריך הפסיכיאטרי האמריקני DSM, היא מסווגת כהפרעת שליטה בדחפים, וב-ICD כהפרעה של הרגלים ודחפים (F63.8). התפרצויות הזעם בהפרעה זו מתבטאים בהתפרצות מהירה, לרוב ללא סממנים מקדימים או עם מעט מאוד סממנים מקדימים. יש אנשים שדיווחו על שינויים אפקטיביים לפני ההתפרצות כגון דחק, שינויים במצב רוח, הזעה, ולחצים בחזה.[1]

התפרצויות הזעם אינן יכולות להיות מוסברות טוב יותר באמצעות הפרעות אחרות, למשל, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית או הפרעת אישיות גבולית. ההפרעה עצמה אינה מאופיינת בקלות ולעיתים קרובות נלווית להפרעות מצב רוח אחרות, במיוחד הפרעה דו-קוטבית.[2]

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ה-DSM-5 ההפרעה מאובחנת לפי הקריטריונים הבאים.

A. התפרצויות עם דפוס התנהגותי חוזר ונשנה, אשר מייצגים כשל ביכולת לשלוט בדחפים תוקפניים, אשר מתבטאים באחת מבין שתי הצורות:

  1. אלימות מילולית (התפרצויות זעם, נזיפות, ויכוחים או ריבים), או תוקפנות פיזית כלפי רכוש, חיות, או אנשים אחרים, אשר מתרחש לפחות פעמיים בשבוע למשך תקופה של שלושה חודשים.
  2. שלוש התפרצויות זעם אשר כוללות בתוכן, הרס או פגיעה ברכוש, או פגיעה פיזית אשר כוללת בתוכה פציעה פיזית ממשית כנגד בעלי חיים או אנשים אחרים, אשר מתרחשות בתוך תקופת זמן של 12 חודשים.

B. עוצמת התפרצות הכעס הבאה לידי ביטוי במהלך ההתפרצות, אינה מותאמת לסיטואציה או למאפייני הלחץ הסביבתיים.

C. התפרצויות הזעם החוזרות ונשנות אינן מתוכננות מראש (הן אימפולסיביות ומבוססות כעס).

D. התפרצויות חוזרות גורמות למצוקה סובייקטיבית או לליקוי בתפקוד התעסוקתי, בקשרים בין-אישיים, כמו כן עלולות לייצר קשיים כלכלים או השלכות חוקיות (כגון הסתבכות עם החוק, פתיחת תיקים פלילים וכן הלאה).

E. הגיל הכרונולוגי הוא לפחות גיל 6 ( או שלב התפתחותי זהה לגיל 6).

F. התפרצויות הזעם החוזרות אינן יכולות להיות מוסברות טוב יותר באמצעות הפרעות אחרות או נוספות (לדוגמה, דיכאון קליני, הפרעה דו-קוטבית, הפרעה בוויסות מצבי רוח, התקף פסיכוטי, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, הפרעת אישיות גבולית) ואינן משויכות למצב רפואי (פגיעת ראש, אלצהיימר) או להשפעות של חומרים על הגוף (שימוש בסמים, טיפול תרופתי). לילדים מגיל 6–18 התנהגות תוקפנית אשר מופיעה כחלק מהפרעת הסתגלות אינה יכולה להיכלל באבחנה של הפרעה זו.

האבחנה יכולה להתקבל בנוסף לאבחנה של הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, הפרעת התנהגות, הפרעת התנגדות, רצף האוטיזם, או הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, כאשר התפרצויות הזעם הן בנוסף להתפרצויות הקבועות אשר מאובחנות בהפרעות האחרות לפי השכיחות שלהן, ודורשות התערבות קלינית נוספת.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעריכים כי שכיחות ההפרעה נעה בין 4% ל-6%, וכי היא מופיעה אצל גברים יותר מאשר אצל נשים. נכון לשנת 2003, ההערכה היא כי ההפרעה משפיעה על 16 מיליון בני אדם בארצות הברית במהלך חייהם.[3]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, אדם הסובל מהפרעת התפרצות לסירוגין אינו יכול למנוע את ההתפרצויות ללא טיפול מקצועי, ועליו לפנות לאיש מקצוע. הטיפול בהפרעה כולל תרופות ופסיכותרפיה לסיוע בשליטה על הדחפים האגרסיביים. הטיפול המומלץ הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. לעיתים נעשה גם שימוש בתרופות פסיכיאטריות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ S. L. McElroy, Recognition and treatment of DSM-IV intermittent explosive disorder, The Journal of Clinical Psychiatry 60 Suppl 15, 1999, עמ' 12–16
  2. ^ Susan L. McElroy, Cesar A. Soutullo, DeAnna A. Beckman, Purcell Taylor, DSM-IV Intermittent Explosive Disorder: A Report of 27 Cases, The Journal of Clinical Psychiatry 59, 1998-04-15, עמ' 203–210 doi: 10.4088/JCP.v59n0411
  3. ^ Intermittent Explosive Disorder Affects up to 16 Million Americans, National Institutes of Health (NIH), ‏2015-12-10 (באנגלית)