הפרעת התנגדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת התנגדותאנגלית: Oppositional Defiant Disorder, O.D.D) היא הפרעה התפתחותית התנהגותית. מתאפיינת בדפוס חוזר ונשנה של התנהגות נגטיביסטית ("דווקאית"), מתריסה, מתנגדת ועוינת, כלפי דמויות סמכות, הנמשכת לפחות שישה חודשים‏[1].

ההפרעה מתחילה לרוב עד גיל שש. להפרעת ילדות זו נמצא במחקרים קשר הדוק עם הפרעת התנהגות (Conduct disorder). ברבע מהמקרים של הפרעת התרסה התנגדות, היא תתפתח בהמשך, בתוך מספר שנים, להפרעת התנהגות מלאה. בנוסף, הלוקים בהפרעת התנהגות מלאה, לרוב לקו בילדותם בהפרעת התרסה התנגדות. גורמי הסיכון לשתי ההפרעות הם דומים: עימותים במשפחה, קיפוח חברתי-כלכלי, והתנהגות אנטי-חברתית של ההורים.

עם זאת, זיהוי ההפרעה בשלב מוקדם בילדות וטיפול מתאים בה, עשויים להביא לתוצאות טובות. טיפולים מתאימים אפשריים הם פסיכותרפיה (כגון טיפול התנהגותי וקוגניטיבי) כולל הדרכת הורים, טיפול משפחתי, ועוד.

קריטריונים לאבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך אבחנת הפרעת התרסה התנגדות צריכים להתקיים ארבעה מתוך שמונת הקריטריונים הבאים‏[1]:

  • מאבד את סבלנותו - מהיר חימה.
  • לעתים קרובות מתווכח עם מבוגרים.
  • לעתים קרובות מסרב או מתנגד לדרישות וחוקים.
  • נוטה להאשים אחרים.
  • סף גירוי ותסכול נמוכים.
  • כעוס ומלא התנגדות.
  • נקמני ונוטר טינה .

ODD והפרעת קשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת התרסה התנגדות עשויה להתקיים אצל חלק מהילדים לצד הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, בקומורבידיות, ולעתים קיים בלבול בהבחנה בין שתי ההפרעות. הפרעת קשב אינה תנאי הכרחי לאבחנה והיא נמצאת בצורה פחותה ב-ODD‏[1]. ממחקרים שונים עולה כי כ-40-70 אחוזים מהילדים הלוקים בהפרעת קשב, לוקים גם ב-ODD‏[1][2][3].

להבדיל מהאימפולסיביות המאפיינת הפרעת קשב אשר מתבטאת בעיקר בצורת ההתנהלות ובאופן העבודה, האימפולסיביות המאפיינת את הסובלים מ-ODD מאופיינת יותר באגרסיה ובחיכוכים עם הסביבה‏[1].

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ההתנהגויות המתריסות מקבלות חיזוק חיובי או שלילי על ידי הסביבה של הילד, לרוב בלי כוונה ובאופן לא מודע, ובכך מוגברות התנהגויות שליליות אלו. טיפול בהפרעה על פי גישה זו כולל הדרכה לכלל הגורמים החשובים בסביבה של הילד (משפחה, צוות חינוכי) לזיהוי והפחתה של החיזוקים שהם נותנים להתנהגותו השלילית, ומעבר למתן חיזוקים להתנהגות חיובית. טיפולים אחרים ללוקים בהפרעה עשויים להיות פסיכותרפיה, טיפול משפחתי, או אימון לרכישת מיומנויות חברתיות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, (1998), פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה. (עמוד 823).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.