הפרעת חוסר הטבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת חוסר הטבע, או הפרעת החסך בטבע, (באנגלית: Nature deficit disorder) הוא מונח שנטבע על ידי הסופר והאינטלקטואל האמריקאי ריצ'רד לוב בספרו משנת 2005, "Last Child in the Woods" ("הילד האחרון ביער"). אין מדובר ב"הפרעה רפואית" אלא בהגדרה חברתית. לוב מציין כי בעוד בעבר היה הטבע חלק מעולמם של ילדים, כיום גדלים רבים מהילדים במדינות המערב בחדרם מול המחשב האישי כשהם מוקפים בטכנולוגיה, כשלמעשה לא חוו טיפוס על עצים, מפגש עם חיות בר, או ריצה במרחבי שדה פתוח, למשל.

בספרו הוא מציין כי מחקרים מראים שההשפעה החיובית של השהייה בחיק הטבע אינה מסתכמת בבריאות הפיזית. לכאורה יכולים ילדים להתפתח בצורה תקינה גם מבלי להיחשף לטבע באופן ישיר. אך הוא טוען בספרו, בהסתמך על מחקרים, כי השהות בטבע מפחיתה באופן בולט את שיעורי הפרעת חוסר הקשב, קשיי הריכוז וההיפראקטיביות אצל ילדים. לטענתו השהות בטבע גם משפרת את כושר הלימוד, היצירתיות והבריאות הנפשית והרגשית. לפי טענתו של לוב, אילו הייתה מערכת החינוך מוציאה ילדים אל הטבע, ניתן היה להפחית באופן ניכר את שיעורי מתן הריטלין, למשל, תרופה הניתנת עקב הפרעת חוסר הקשב.

העובדה שילדים בעולם המודרני מבלים פחות ופחות זמן בטבע מובילה, לטענת ריצ'רד לוב, לעלייה במגוון בעיות ההתנהגות אצל ילדים. טענות אלה עולות בקנה אחד עם השערת הביופיליה, הטוענת כי לבני אדם יש נטייה טבעית לאהוב יצורים אחרים בפרט ואת עולם הטבע בכלל. באופן דומה, תאוריית שחזור הריכוז (Attention restoration theory) טוענת כי אנשים מסוגלים להתרכז ולהקשיב טוב יותר לאחר טיול או אפילו התבוננות בטבע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.