תרומות ומעשרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תרומות ומעשרות הן חלקם של הכהנים, הלויים והעניים מתוך היבול החקלאי הגדל בארץ ישראל, כפי שמצווה בתורה ובספרות ההלכה. התרומות והמעשרות הן חלק ממתנות הכהונה, ונועדו גם עבור הלויים, אשר הוקדשו גם הם לעבודה רוחנית בבית המקדש ועל כן לא קבלו נחלה בארץ, וכן עבור העניים ועבור העלאת קורבן ואכילה עצמית בירושלים.

יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נקרא טבל, יבול אשר מקורו באדם שאינו נאמן על התרומות והמעשרות נקרא דמאי (וחייב בהפרשה מדרבנן) ויבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

ישנם שתי תרומות ושני מעשרות:

  • תרומה גדולה - כמות כל שהיא מהפרות (חז"ל אמדו אותה בערך באחוז אחד) אותה נותן בעל השדה לכהן.
  • מעשר ראשון - עשרה אחוז מכלל הפרות אותם מביא בעל השדה ללוי.
  • תרומת מעשר - אחוז אחד מכלל הפרות, עשירית מתוך המעשר שקיבל הלוי מבעל השדה, והוא ניתן לכהן.
  • מעשר שני או מעשר עני - עשרה אחוז מכלל הפירות. בחלק מהשנים ניתן לבעל השדה לאוכלו במקום המקדש (מעשר שני), ובחלק האחר של השנים ניתן לעניים (מעשר עני).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שבית המקדש קיים, מצוות תרומות ומעשרות כללה שתי מצוות: האחת היא ההפרשה, והשנייה היא הנתינה לזכאים בה, דהיינו כהן, לוי, עני. בזמן הזה למעשה אנו מקיימים רק את מצוות ההפרשה, ונתינה כמעט אינה מתממשת.

ישנם ארבעה סוגי הפרשות המופרשות מגידולים שהם טבל ודאי בלבד לפני אכילתם והם: תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני או מעשר עני (תלוי בסדר השנים לחשבון השמיטה).

כל תוצרת חקלאית הראויה להפריש ממנה תרומות ומעשרות כמפורט למעלה, ולא הופרשו ממנה, נקראת "טבל" מלשון "טב-לא" לא טוב דהיינו לא מתוקן. ולמעשה אכילת טבל חמורה יותר מאכילת נבילות וטריפות, שהאוכל טבל האסור מן התורה, חייב מיתה בידי שמים שנאמר: "ולא תחללו את קדשי בני ישראל ולא תמותו", ואילו האוכל נבילות וטריפות עובר בלאו, וענשו מלקות.

חובות ההפרשה והמעשרות לא נמסרו בתורה בצורה מרוכזת ומסודרת ועל כן ההלכה, בזמן בית שני ואחריו, עסקה בזה רבות. התנאים צרפו את כל המקורות המתאימים בתורה העוסקים בנושא ופירשו אותם ומסרו רשימה מדויקת של תרומות ומעשרות. מקורות נוספים ניתן למצוא בתלמוד וכן בכתבים שמחוץ להלכה כגון ספר היובלות, פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס.

אוכלי התרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק לכוהנים מותר לאכול תרומות ומעשרות, לכוהן אין רשות למסור את התרומה לאדם שאינו מזרעו של אהרון הכהן, או אפילו כוהן שהינו חלל או פסול, אלא רק לאשתו, בניו ובנותיו, ואפילו לעבדיו ושפחותיו. כמו כן, בת כוהן שלא נישאה מותר לה לאכול תרומה, ואם נישאה לאדם שאינו כוהן - אם מת בעלה ללא ילדים, היא חוזרת לבית אביה ואוכלת תרומה כנעוריה.

בת ישראל שנישאה לכוהן מותרת לאכול תרומה מהתורה החל מהקידושין ("אירוסין" בזמן המשנה), אך מדברי חכמים אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ואף מסירת האב לשלוחי הבעל אינה מועילה לכך. שנים טעמים לאיסור זה: יש אומרים מחשש שמאף מכיוון שהיא מתגוררת בבית אביה, היא תתן תרומה לאחיה ואחיותיה, ויש אומרים מחשש שמא לאחר הנישואין ימצא הבעל מום בגופה שלא ידע עליו כך, ויתברר למפרע שהקידושין היו קידושי טעות ואכילת התרומה הייתה איסור.

מקום החיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקים הראשונים האם קיימים דיני תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, לפי הרשב"א[1] בשם רבינו תם קיים דין תרומה ומעשרות בחוץ לארץ, וכמו שמוכח מהמעשה של רב טובי בנו של רב נחמיה שהיה לו חבית של תרומה‏[2], אך דין דמאי אינו נוהג לדבריו. לפי שיטה אחרת אין דין תרומות ומעשרות נוהג כיום כלל בחו"ל, והוא נהג רק בבבל ומצרים בזמן שהיו שיירות משם לארץ ישראל‏[3], וזו היא הדעה הרווחת כיום.

בתלמוד יש הבחנה בין גבולות של עולי מצריים לגבולות עולי בבל. גבולות עולי מצרים הם המקומות שכבשם יהושע בן נון בכניסתו לארץ, 'עולי בבל' הכוונה היא לחזרת עם ישראל לארצו בימי עזרא ונחמיה. המקומות שנכבשו אינן חופפים זה לזה. 'עולי מצרים' הנקראים גם 'קדושה ראשונה' להלכה פוסקים ש'קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא' ואילו לגבי קדושת עזרא ונחמיה פוסקים שקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, אם כן מקומות שנכבשו 'עולי מצרים' חיובם פחות ממקומות שכבשום 'עולי בבל'‏[4]. לגבי דברים שגדלו בגבול של עולי מצרים נחלקו הראשונים האם חייבים בתרומות ומעשרות או שפטורים לגמרי, להלכה מפרישים במקומות אלו ללא ברכה‏[5] חוץ מחמשת מיני דגן, ענבים, וזיתים שמפרישים מהם בברכה‏[6]

פירוט התרומות והמעשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרומה גדולה

החובה להפריש מהיבול החקלאי מופיעה בתורה במספר מקומות:

Cquote2.svg

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם ... וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ ...

Cquote3.svg

מכיוון שנאמר בתורה, "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו", ועוד נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". למדו חז"ל: מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם, והיא מצוות עשה מן התורה.

מעשר ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשר ראשון
  • בספר במדבר פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ד, נאמר:
Cquote2.svg

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה ...

Cquote3.svg

תרומת מעשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרומת מעשר

הלויים נדרשים להרים גם הם מהמעשר שהם מקבלים חלק לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר" ,ושיעורו הוא עשירית ממעשר ראשון . המקור בתורה של "תרומת מעשר": "וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר ... כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן ...‏[7]

מעשר שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשר שני

מלבד המעשר הראשון הניתן ללוי, קיים מעשר נוסף, והוא עשירית שנייה, המתחלקת בין כל שלוש שנים. שתי השנים הראשונות, המעשר הוא "מעשר שני", אותו יש להפריש, ולאכלו בטהרה בירושלים. אם לא ניתן להעלות את המעשרות לירושלים, ניתן גם להחליף את הפירות תמורת כסף, להעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות פירות אחרים תמורתם.

המקור לכך הוא בספר דברים, פרק י"ב, פסוקים י"ז-כ"א: "לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ ..."

מעשר עני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשר עני

בכל שנה שלישית ושישית, המעשר אינו מעשר שני, אלא "מעשר עני", והוא ניתן לעני. עני על פי התורה נחשב אדם שיש ברשותו פחות ממאתים זוזים, סכום מינימלי לצורכי מחייה. מקור הדין הוא בספר דברים פרק י"ד, פסוקים כ"ב-כ"ז:

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ ... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה."

וכן בספר דברים פרק כ"ו, פסוקים י"ב-ט"ו: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ ..."

דיני ההפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב הפרשת תרומות ומעשרות חל על תוצרת חקלאית ברת חיוב משנתקיימו בה התנאים הבאים:

  • עונת המעשרות: היינו מצב שבו התבואה הגיעה לשלב צמיחה או בשלות הפרי שכבר ראויים לאכילה, וכל שלא הגיעו לשלב זה פטורים מתרומות ומעשרות.
  • גמר מלאכה: היינו שהגיעו לשלב הסופי ונעשו בהם כל המלאכות שנעשות בתוצרת, וכל שלא נגמרה מלאכתן, כגון, תבואה שנקצרה ונדשה אך עדיין לא נזרתה ולא נמרחה, לא נקרא גמר מלאכה ואפשר לאכול מתבואה זו אכילת עראי עד שתגמר מלאכתה.
  • קביעתם למעשרות: היינו הפעולה הסופית לאחר שהגיעה התוצרת לעונת המעשרות וגם נגמרה מלאכתה. כגון: שהובאה לבית כדי לאכלה, נמכרה לאחר, או בושלה באש.

אמרו חז"ל: "אין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מהישן על החדש". דהיינו שאין לעשר מפירות של שנה זו על פירות של שנה שעברה וכן להיפך, ואם ההפרשה נעשתה לאחר הזמן, היא לא נחשבת וצריך לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כדין. התאריך הקובע בשנת המעשר: עד א' בתשרי לירקות, ועד ט"ו בשבט לאילנות - כל מה שנלקט עד תאריך זה שייך לשנת המעשרות הקודמת, ואין להפריש ממנו על מה שנלקט לאחר התאריך.

את המעשרות מפרישים לאחר שכל המלאכה נגמרה, וכמות התבואה נקבעה. את כמות המעשר מפרישים במדידה מדויקת - מנייה, מדידה או שקילה (האפשרות העדיפה).

על המעשר אמר רבי עקיבא: "מעשרות סייג לעושר"[8]. חז"ל אומרים שבכל התורה אסור לנסות את הקב"ה לראות אם מתקבל שכר על קיום המצווה, אולם במעשרות מותר לבחון את הקב"ה. דבריהם מבוססים על הפסוק בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת..."

נתינת המעשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה מצווה על מתנות אלו כתמורה לכהנים וללויים עבור עבודתם בבית המקדש. בזמן הבית השני הכהנים החלו עובדים לפי משמרות הכהונה. לפי סדור עבודה זה, כל כהן עבד שבועיים בשנה בלבד, בבית המקדש. כדי שלא יקופחו ויוכלו להתפרנס, שונתה משמעות המתנות והן ניתנו גם עבור עבודות אחרות (שלא בבית המקדש) כמו הוראה, שפיטה, שכר סופרים, שכר עבור עבודות ציבוריות ועוד.

בכל תקופת קיומם היו המעשרות נושא לוויכוחים ומאבקים. מאבק אחד היה בין הלויים והכהנים על חלוקת המעשרים ביניהם. מאבק אחר היה בין אלו שכונו "חברים" שהקפידו מאוד על מנהגי המעשרות ואלו שכונו "עמי הארץ" שזלזלו ולעתים אף התנגדו למעשרות.

בתקופה ההלניסטית חלה התרחקות בין ראשי הכהונה (הכוהנים הגדולים) והעם. במטרה למנוע מהתרומות והמעשרות מלהגיע לידיהן של משפחות הכהנים הגדולים, נוצר ההרגל להביא מתנות אלו ישירות לידיהם של הכהנים המשרתים. המלכים החשמונאים ניסו למנוע זאת, אך ללא הצלחה, ומנהג זה נשאר עד חורבן הבית השני. לאחר חורבן הבית בטלו כל הקורבנות והמעשרות הקשורים ישירות במיזבח ובבית המקדש. שאר התרומות נשתמרו והם הובאו ישירות לכהנים שעסקו בתורה, ולבית הנשיא, לכיסוי הוצאותיו.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נוהגת מצוות הפרשת תרומות ומעשרות. הפרשת תרומות ומעשרות מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא הפרשת התרומות ומעשרות 'קריאת שם' ואילו החלק השני הוא נתינתם בפועל. אלו שני חלקים שאינם תלויים זה בזה וגם במקום שאין אפשרות של נתינה בפועל יש חיוב להפריש. בייחס לתרומה, ותרומת מעשר הואיל ואין הכהנים כיום טהורים ולא יוכלו לאכול את התרומה ממילא אין להם הנאה בתרומה ולכן נוהגים שלא לקיים מצוות נתינת התרומה לכהן, אלא עוטפים את התרומה בשתי שקיות ומניחים בפח הזבל. לגבי מעשרות הדבר שונה, שכן אכילת מעשר ראשון וכן מעשר עני איננה דורשת טהרה, ולכן חיוב זה חל גם בימינו. הבעייתיות שקיימת ביישום של נתינת המעשרות היא שהרבה פעמים אדם קונה פירות בודדים ועליו להפריש עשירית משתי עגבניות ללוי וכן שלוש פלחי תפוז. לשם כך הקימו כמה מכונים שמתעסקים ביישום של מצוות התלויות בארץ, את 'בית האוצר'‏[9]. ב'בית האוצר' חותמים הסכם עם לוי או עני תלוי בשנים, שבמקום לקבל את המעשרות באופן ישיר מבעל השדה הוא יקבל מדי שנה סכום כספי קבוע, וכך ייצא ידי חובת מעשרות בעל השדה.


מהתורה או מצוות חכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת בין פוסקי ההלכה, לגבי מעמד מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כיום, אם זהו קיום המצווה כפי שמופיעה בתורה (מדאורייתא), או שזו הלכה מאוחרת יותר על פי חכמים (מדרבנן) - הרמב"ם פסק שאין ארץ ישראל קדושה, לאחר שגלו, כשאין את כל עם ישראל עליה כפי שהיה בכניסת יהושע לארץ. הראב"ד חלק על דעתו.

ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הזה, מפרישים תרומות ומעשרות אך לא נותנים אותם כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

  1. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי מת מספק, ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.
  2. אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בשתי שקיות בפח הזבל).

מעשר ראשון, אשר אינו בעל קדושה, ואינו ניתן ללוי, על פי הכלל ההלכתי המוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי (ויש טוענים כי אין צורך ללוי להביא ראייה כי המצווה מוטלת על הנותן למצוא לוי די מיוחס בעיניו להניקו מתנותיו, ואילו יביא הלוי כל הראייות שהוא מיוחס אין חוב לתת לו דווקא את המתן כי רשות בחירת הלוי -טובת הנאה- ביד הנותן) - דבר שאינו מצוי בימינו (אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" של הלוויים). נטל תרומת מעשר עובר לבעל הפירות והוא רשאי לאכלן לאחר שהופרשו מהן תרומת מעשר (מעשר מתוך המעשר = אחוז אחד מסך הפירות).

מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מ"פדיה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות רשאיים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. מעשר עני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי.

נוסח האמירה והברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוסח המקובל כיום אין מקור מפורש בגמרא והוא נתהווה במשך הדורות, אם כי לכל פרט ופרט בו יש מקור בתלמוד ובפוסקים. לנוסח המלא ראה בהערה.‏[10] יש חשיבות גדולה להבנת הנוסח ראה בדברי הרב צבי פסח פרנק‏[12]


הנוסח כולל ברכה - אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות, שיש לאומרה רק אם בטוחים בחיוב לגביה:

  • שזו הפעם הראשונה שנעשית הפרשה, שמותר לאכול ולעשר את הפירות‏[13]
  • ושהפירות אכן חייבים בתרומות ומעשרות‏[14]

ביעור מעשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החובה ליתן את התרומות והמעשרות איננה מיידית, והבעלים רשאים לחכות עד לזמן מתאים (עד שכהן מסוים יגיע, עד שתצטבר אצלם כמות משמעותית, וכו'). עם זאת, אם הוא לא נתן אותן לפני שעברו שלוש הרגלים, הוא עובר על מצוות "לא תאחר לשלמו". מעבר לזאת, בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה, חלה חובת ביעור מעשרות, בה חובה לתת כל מעשר לבעליו או "לבערו" (בדומה לביעור חמץ, אין חיוב של ביעור באש דווקא, אלא כל השמדה).

בזמנינו שאין מצוי להשהות פירות תרומה ומעשר אלא מיד משליכים אותם או נותנים אותם לכהן, עיקר מצוות הביעור מתקיימת בחילול מעות מעשר שני על מטבע בשווי של פרוטה ואיבוד מטבע זו, על ידי חיתוכה או התכתה. במקום הצורך אפשר גם להקל לחלל את המעשר על פרי ולא מטבע, ולאבד את הפרי.

וידוי מעשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וידוי מעשרות

על פי האמור בתורה, אחרי ביעור המעשרות יש לומר "וידוי מעשרות" ובו מצהיר האומר על שקיים את המצוה כדינה, ומודה לבורא על הפירות שנתן לו ועל ירושת ארץ ישראל בכלל. בפירוש המונח "וידוי מעשרות" נחלקו האחרונים אם הוא משורש וידוי על שלא נתן את התרומות והמעשרות מיד אלא המתין עד זמן הביעור, או שהוא משורש הודאה, על שם שמודה בו לבורא.

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצוות וידוי מעשר נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש. הרמב"ם כתב[15] שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, וכן פסק בשו"ע[16]. אבל הראב"ד כתב שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית המקדש, וכך מנהג בני אשכנז שאין נוהגים במצוות וידוי בזמן הזה וכדעת הראב"ד. אך הרבה מגדולי הדורות כתבו שראוי לקיים מצווה זו גם בזמנינו, והאריך בזה האדר"ת בקונטרס שחיבר בשם "אחרית השנים" שהודפסה בעילום שמו, וביאר שם שראוי להנהיג אמירת וידוי מעשרות בציבור. ויש הנוהגים לומר בשביעי של פסח מנוסח הוידוי מ"בערתי הקודש מן הבית" עד "ארץ זבת חלב ודבש", ולדברי האדר"ת נכון שיקראו בספר תורה פרשת "כי תכלה לעשר" עד "זבת חלב ודבש" בציבור במנחה של שביעי של פסח, אם קודם תפילת מנחה או אחריה (ארץ ישראל שם ס"ה-ו). ועוד כתב האדר"ת ב"אחרית השנים"[17] שראוי לקיים דין לפני ה' בזמן הזה בבית הכנסת ובבית המדרש שהוא מקדש מעט, והשכינה שורה שם, ושפיר נקרא לפני ה', וכל שכן מי שזוכה לבא להתוודות לפני הכותל המערבי שאמרו חז"ל שלא זזה שכינה ממנו, שודאי חייב ללכת לשם ולהתוודות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בביצה יב ב
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב, עמוד ב'.
  3. ^ רשב"א שם בשם רבינו אלחנן
  4. ^ ראה רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ה.
  5. ^ ראה 'הלכות הארץ' הלכות תרומות ומעשרות עמוד 24.
  6. ^ ראה כפתור ופרח פ"ה (הוצאת בית מדרש להלכה בהתיישבות, עמ' סח- סט)
  7. ^ ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים כ"ה-ל"ב.
  8. ^ משנה, מסכת אבות
  9. ^ ראה לדוגמה באתר http://www.toraland.org.il/1959
  10. ^ נוסח הפרשת תרומות ומעשרות
  11. ^ לביאור הנוסח ראה בחוברת 'הלכות הארץ', הרב יואל פרידמן, הלכות תרומות ומעשרות עמוד 18.
  12. ^ ראה 'כרם ציון השלם' אוצר התרומות ח"ב, ירושלים תשל"ח, עמ' קא. וראה הסבר לנוסח‏[11]
  13. ^ ואין בהן בעיה הלכתית כמו איסור אכילת 'ערלה' בפירות שנקטפו בשלש השנים הראשונות של העץ
  14. ^ כלומר שאינם מאזור שבו לא נדרשת הפרשת תרומות ומעשרות, או שאינם נחשבים פרי החייב בתרומות ומעשרות
  15. ^ מע"ש פי"א ה"ד
  16. ^ יו"ד סי' שלא סקמ"ב
  17. ^ "אחרית השנים", פ"ד ה"ד סק"ד


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.