הצבא הסלאוקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הצבא של הממלכה הסלאוקית היה המכשיר העיקרי שבאמצעותו הפעיל השלטון המרכזי את סמכותו. בשיאו היה זה אחד הצבאות הגדולים והחזקים ביותר במזרח התיכון. היו בו עשרות אלפי פרשים, עשרות אלפי רגלים ומאות פילים. צבא זה ידע עליות ומורדות בהתאם למצבה של הממלכה הסלאוקית.

מקורות כוח האדם הלכו והתדלדלו במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. האוטונומיה ביהודה ולאחר מכן ניתוקה הסופי מהשלטון המרכזי, בגידת מושלים במזרח ומרידתם במלכות, הלחץ הפרתי ובעיקר הסכסוכים מבית, רצח המלכים על ידי אחיהם וקרובי משפחתם, מלחמות אזרחים עקובות מדם כל אלה החלישו את הממלכה הסלאוקית וגדעו את יכולתה הכלכלית. האויבים הרבים קמו עליה וקרעו לחתיכות את הממלכה. בסופו של דבר כבש פומפיאוס את השאריות שנותרו מהממלכה בשנת 63 לפנה"ס והן הפכו לפרובינקיה רומית סוריה.

יחידות קבועות, מספרן וחימושן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא המלכותי גויס מקרב המתיישבים הצבאיים. אלה שירתו בעיקר בחיל הרגלים הכבדים ובחיל הפרשים הכבדים.

פלנקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלנקס מקדוני על פי פוליביוס

במקורות חיילים אלה נקראים לרב "פלנקס" או "מקדונים", אך לפעמים גם סריסופורים (כלומר, החמושים בסריסה - הרומח של חיילי הפלנקס), פזטיירוי (בדומה לפלנגיטים המקדונים) ו"הכוחות הכבדים", אם כי נראה ששני השמות הראשונים הם הנפוצים. חיילים אלה השתמשו בסריסה ארוכה באורך כולל של בערך 6.5 מטר. להגנתם לבשו ככל הנראה‏‏‏[1] שריון גוף כלשהו והשתמשו במגן עגול בקוטר של כ-45 ס"מ.

ארגירספידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגירספידים (מגני הכסף), שמקורם עוד בהיפספסיטים (שם היחידה בעבר) בתקופתו של פיליפוס השני באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, היו יחידה מובחרת בצבא הסלאוקי. גם הם נלחמו במערך הפלנקס. לכאורה, חימושם אמור להיות דומה לזה של הפלנגיטים, אך המקורות מציינים שהם היו בעלי כושר ניידות גבוה יותר ולכן ייתכן שחימושם היה קל יותר. בדומה לפלנגיטים גם מקורם של האגירספידים במתיישבים הצבאיים. מספרם היה 10,000. אחרי הרפורמות של אנטיוכוס הרביעי, מחציתם חומשו בסגנון רומאי עם שריון שרשראות, מגן גדול וחרב כבדה.

ארגירספידים תפקדו כיחידות עלית בקרב והוטלו עליהם המשימות הקשות ביותר. בין הקרבות היו הארגירספידים מוצבים באופן קבוע במרכז הממלכה מוכנים לכל פקודה ולא מגויסים בעתות משבר בלבד בדומה לפלנקס. המקורות לא מוסרים כיצד נשמר המספר הקבוע של 10,000 לוחמים, אך סביר להניח שהיו אלה מגויסים טריים שעדיין לא ירשו את נחלת אביהם וכך היו יכולים לפנות את זמנם לשירות קבע. כמו כן, סביר להניח שהם שירתו ביחידה זו רק פרק זמן מוגבל וכך אפשרו למגויסים חדשים להצטרף ליחידה בלי לתת לה להתנוון. לאחר השחרור מהיחידה, עברו הלוחמים, ככל הנראה, לכוחות מילואים ובמלחמה היו מצטרפים לפלנגיטים.

בחיל רגלים הסלאוקי לא מצויה יחידה שהייתה נפוצה בכל העולם ההלניסטי, הלא היא האגמה - יחידת עלית שחבריה המשמשים, בין היתר כשומרי ראשו של המלך. ייתכן שההפיספסיטים המוזכרים במקורות הוא לא שם נרדף לאגרירספידים, אלא יחידה בתוך אגרירספידים שהייתה מורכבת מהעלית של העלית. כמו כן, ייתכן שחלק מהפלטסטים המוזכרים במקורות, אם לא פלטסטים רגילים, כלומר חיילים קלי חימוש, אלא זה שם נרדף לארגירספידים.

פרשי המשמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשי המשמר היו פרשים כבדים שהורכבו משתי יחידות ההיטיירוי (לפעמים נקראים גם האילה <גדוד או פלוגה> המלכותית), שמקור שמם בפרשים הכבדים של מוקדון והאגמה, שתיהן בנות 1000 רוכבים כל אחת. ההיטיירוי גויסו מהמתיישבים הצבאיים היוונים והמקדונים ואילו האגמה בעיקר מבני מדי. חימושם היה דומה וכלל שריון גוף מעור או מתכת ורומח ארוך בשם קסיסטון. בניגוד למקובל במוקדון בתקופתו של אלכסנדר הגדול ופיליפוס, האגמה לא הייתה יחידת עלית בתוך ההייטרוי, אלא יחידה דומה לה בעלת חימוש דומה ללא העדפה כלשהי בסטטוס.

ייתכן שגם פרשי המשמר תפקדו באופן דומה לארגירספידים והוצבו במרכז הממלכה וחייליה גויסו לתקופות קצרות יחסית.

פרשי צבא הקבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשים האחרים של צבא הקבע שלא נהנו מסטטוס מיוחס של אגמה או האילה המלכותית גויסו גם הם מקרב המתיישבים הצבאיים. בדומה ליחידות פרשי העלית גם הם ירשו את ציודם מההיטיירוי המקדונים. חימושם של אלה היה דומה בהתחלה לחימוש האילה המלכותית וכלל שריון עור או מתכת, רומח הקסיסטון וכיוצא באלה. ההבדל העיקרי בין הפרשים הכבדים של צבאות הדיאדוכים להיטיירוי היה המגן שהדיאדוכים הוסיפו לפרשיהם.

בעת מסעו מזרחה (210 - 206 לפנה"ס) נתקל אנטיוכוס השלישי בקטפרקטים הפרתים. קטפרקטים פרשים המוגנים בשריון קשקשים כבד וגם סוסיהם מוגנים בשריון מתכת כבד. אנטיוכוס הבין את עדיפות הציוד הזה על הציוד שבו השתמשו פרשיו הכבדים ושינה את חימוש פרשיו לזה של הקטפרקטים, אם כי פרשי העלית שמרו על השריון הקל כדי לאפשר להם ניידות גבוהה יותר בקרב.

היחידה הגדולה ביותר של הפרשים הייתה הכיליארכיה המורכבת משתי היפרכיות בנות 512 לוחמים כל אחת. היפרכיה כללה 8 אילות.

פילים ומרכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילים הופיעו בצבא הסלאוקי עוד בימי חייו של סלאוקוס הראשון, מייסד המדינה. הוא השיג 500 פילים מצ'נדרגופטה, שליט האימפריה המאורית שבהודו. הפילים ההודים היו גדולים יותר ממקביליהם האפריקאים. פילים נוספים נרכשו בהודו כדי להמשיך ולספק פילים לצבא המלכותי לאורך זמן. מספר הפילים בצבא הסלאוקי פחת עם הזמן בעיקר בגלל מחירם הגבוה של הפילים ופיתוח האמצעים הטקטיים נגדם. כמו כן, עיקר כוחו של הפיל היה נגד הפרשים ואילו המדינה הסלאוקית החזיקה בלאו הכי בחיל פרשים הגדול והחזק ביותר בין הממלכות ההלניסטיות. בנוסף לכך, ניתוק באקטריה בשנת 244 לפנה"ס ניתק את הקשר הישיר בין הודו ללב הממלכה הסלאוקית והחריף את הבעיה. באקטריה, הוחזרה, אמנם, לחיק האימפריה, אך מספר הפילים לא הגיע מעולם לשיאם בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. לפי תנאי חוזה אפמאה (188 לפנה"ס) נאסר על הסלאוקים להחזיק בפילי מלחמה, אך הם התעלמו מהסעיף הזה.

הפילים של הצבא הסלאוקי שוכנו באפמאה, מרכז העצבים הצבאי של הממלכה. הפילים המוטבעים על המטבעות הסלאוקים הם זכרים בלבד ונראה שלא נרכשו נקבות. יש לכך סיבות אחדות. ייתכן שההודים לא רצו לוותר על המונופול וייתכן שהסלאוקים העדיפו זכרים כי להם חטים ארוכים יותר ובלאו הכי רביית פילים בשבי היא עניין נדיר.

בקרב על כל פיל עמד מגדל עץ ובו קשתים ומטילי כידונים ועל צווארו ישב הנהג - המהוט שדאג לפיל בין הקרבות ובמידת הצורך היה צריך להרוג אותו אם הפיל השתגע מפצעים בקרב. בנוסף, כל פיל קיבל ליווי של כמה עשרות רגלים קלים שתפקידם היה להרחיק את הרגלים הקלים של האויב מהפיל כדי למנוע מהם לירות בו או לחבל בו בדרך אחרת, למשל דקירתו בבטנו כמו שעשה אלעזר המכבי.

מרכבות חרמש היו גם כן נפוצות בצבא הסלאוקי, אך השימוש בהם היה מועט. בתקופה זו למדו כבר להתמודד עם המרכבות האלה והיעילות הטקטית שלהם הייתה מוטלת בספק, במיוחד נוכח מחירם הגבוה של הסוסים.

פיקוד ומשמעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד במסעות מלחמה חשובים היה נתון בדרך כלל לידי המלך עצמו שנהג לא רק לצאת עם הכוחות לשטח, אלא אף להלחם יחד איתם. לרב תפסו המלכים את האגף הימני היוקרתי בראש הפרשים הכבדים. הסתערותם בראש פרשיהם, אמנם, הרחיקה אותם מגוף הצבא ובכך נשללה מהם יכולת הפיקוד, אך נוכחותם הפיחה רוח לחימה בכוחות והרימה את המורל. אם המלך לא היה יכול לצאת למלחמה בעצמו, נשלח אחד מפקידי הממשל הבכירים או אחד הגנרלים להחליפו.מפקדי המשנה היו כפופים בדרך כלל ישירות לפיקוד העליון.

המשמעת בצבאות ההלניסטיים הייתה רופפת יחסית למשמעת בצבא הרומי. קנסות היו עונש מקובל על עבירות קלות וחמורות כאחד ועונש מוות לא היה מקובל, אפילו על עבירות חמורות כמו שינה בשמירה. הצבא לא יצא לקרב לבדו, אלא נלווה אליו ערב רב של מלווים. סוחרים, נשים, ילדים, בעלי מקצועות שונים וכו. מספרם של אלה הגיע לעתים לאלפים רבים. האוצר של הצבא נשמר במחנה ואיום על המחנה או כיבושו היו אחד הגורמים העיקריים לנפילת המורל בצבאות ההלניסטיים.

צבא הקבע היה נאמן מאוד למלכה החוקי של הממלכה. ידועים מקרים שבהם יחידות שמקורן במתיישבים הצבאיים שנמצאו באזורים שבהם המושל מרד בשלטון המרכזי היו עוברים לצדו של המלך. הנאמנות לא הושגה בעזרת תשלום גבוה לגייסות, אלא בטיפוח הקשר בין המלכות ליחידות. השירות ביחידת הארגירספידים תרם אף הוא לתחושת השייכות והנאמנות.

מקורות כוח האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המלחמות הרבות, האבדות ושינויי הדורות נראה שמספר החיילים בצבא השדה הסלאוקי נותר פחות או יותר קבוע. הסיבה לכך היא אופן הגיוס וארגון הצבא. שדרתו של הצבא נשענה על המתיישבים הצבאיים ואלה החזיקו את הצבא על גבם. לצדם הופעלו כוחות של ואסלים ובני ברית ושכירי חרב שמספרם השתנה בהתאם למצבו של האוצר הסלאוקי והנסיבות המדיניות. מלבד צבא השדה היו לממלכה חילות מצב קבועים בנקודות אסטרטגיות, אך אלה לא לקחו חלק במסעות המלחמה. המספרים הרשומים מטה מתייחסים לצבא השדה בלבד ללא חילות המצב הנייחים.

הסלאוקים לא גייסו האוכלוסייה הילידית של סוריה ובבל ליחידות העלית של הפלנקס והפרשים הכבדים היות שהתמרדותם של האזורים האלה הייתה מסכנת את לב האימפריה. גיוסם של בני אסיה הקטנה, מדי ופרס היה מסוכן פחות ולכן אלה הורשו להשתתף בצבא המלכותי. גם היהודים בגלל השוני הרב בינם לבני המקום נתפסו כמהימנים בעיני השלטון והורשו להתגייס לצבא.

המושבות הצבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים היוונים היו חייבים בשירות ועם שחרורם קיבלו חלקת אדמה במושבות חיילים המכונות קאטויקיה. גם הצאצאים של מתיישבים אלה היו חייבים בשירות צבאי. מתיישבים צבאיים וצאצאיהם תרמו בעיקר את חיל הרגלים הכבד וחלק מחיל הפרשים הכבדים. שכירי חרב תרמו בעיקר חיל רגלים בינוני וקל ואילו ואסלים ובני ברית תרמו בעיקר פרשים כבדים וקלים וחיל רגלים קל. למרות האבדות ובקרבות ושינויי הזמן לאורך הדורות מספר החיילים שסיפקו המתיישבים הצבאיים נותר קבוע. זה הושג על ידי העברת הנחלות מאב לבנו בכפוף לדרישת השירות לכתר.

המושבות הצבאיות בפריגיה ובלידיה, שתיהן באסיה הקטנה תרמו 8,000 רגלים כבדים וכ-500 פרשים, המושבות בלב האימפריה בסוריה ובמסופוטמיה תרמו כ-25,000 רגלים כבדים וכ-3,500 פרשים והמושבות המזרחיות במדי תרמו 11,000 רגלים כבדים‏‏ כ-3,000 רגלים בינוניים וכ-4,000 עד 5,000 רגלים קלים. כך שסך כל צבא השדה המלכותי כלל כ47,000 רגלים וכ-9,000 - 8,000 פרשים‏[2].

בניגוד לצבא תלמי, שהתנוון בהיעדר מלחמות רציניות, הצבא הסלאוקי שהיה מבוסס כמוהו על המתיישבים הצבאיים שמר על כושרו. הפלנקס שהורכב מחיילים אלה הפגין נאמנות, אומץ לב ורמת חיילות גבוהה גם בדור השלישי (קרב מגנסיה) וגם בדור הרביעי. הסכם אפמאה שסיים את מלחמת אנטיוכוס (188 לפנה"ס) קרע את הנחלות באסיה הקטנה מהממלכה הסלאוקית וכך אבדו לממלכה כ-8,000 מתיישבים צבאיים ששירתו בפלנקס ועוד כ-500 פרשים. למרות הפגיעה הקשה, היו המספרים האלה רק 20% מכוח הפלנקס ושיעור לא גדול של פרשים. בסיס כוחם של הסלאוקים שהיה בסוריה ובבבל לא נפגע.

בני ברית, ואסלים ושכירי חרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל רגלים הכבד ששירת בפלנקס היווה רק מחצית מכלל חיל הרגלים של הממלכה הסלאוקית. שכירי החרב באו בעיקר מיוון ואיי הים האגאי, במיוחד היו נודעים תושבי כרתים כקשתים מעולים והיו נפוצים בצבאות העולם העתיק, ובכלל זה גם בצבא הסלאוקי. גם הפיסידים שמקורם מארץ טרשית והררית בדרום מערב אסיה הקטנה מזרחית לקאריה וצפונית לליקיה השכירו את שירותיהם לסלאוקים והתאימו בעיקר ללוחמה בשטח הררי. השבט הסקיתי דאהא (Dahae) השכיר את שירותיו בתור פרשים. בניגוד לחיילים שמקורם במתיישבים הצבאיים, מספרם של השכירים לא היה קבוע והוא נע ונד בהתאם לצרכים של הממלכה ומצב האוצר שלה.

לפי תנאי הסכם אפמאה נאסר על הסלאוקים לגייס שכירי חרב מערבית להרי הטאורוס, אך בדומה לאיסור החזקת פילי המלחמה התעלמו הסלאוקים מהאיסור הזה. במצד בדרפנה, שנערך בעת שלטונות של אנטיוכוס הרביעי, ניתן למצוא מיסים, תראקים, גאלטים, יוונים ואחרים סך הכול כ-16,000 שכירי חרב שמרביתם מהאזורים שנמצאים מערבית להרי הטאורוס. למרות הפרת ההסכם מצדם של הסלאוקים, חלק מהעמים שמהם נהגו הסלאוקים לגייס את שכירי חרבם הפסיקו להתגייס לשורותיהם. האבדה הכבדה ביותר, אם כי זמנית, הייתה קשתים כרתים שלא מוזכרים במצעד דרפנה. כרתים שבים ומופיעים במקורות העתיקים ומוזכרים בצבאו של דמטריוס השני.

בני הברית גם הם לא היו קבועים ותרמו בתקופות שונות מספרים שונים של כמה אלפי עד עשרות אלפי חיילים לצבא הסלאוקי. מוזכרים בעיקר במקורות 10,000 ערבים מהמדבר הסורי ו-30,000 יהודים שנשלחו לעזרתו של דמטריוס, 2,000 קפדוקים במגנסיה ואחרים. אלה נלחמו בעיקר כחיל רגלים קל ובינוני ופרשים קלים.

הוואסלים של הממלכה שהיו חייבים בשירות היו בני מדי ועמים פרסיים נוספים, כורדים. כאמור לעיל, הסלאוקים נזהרו שלא לחמש את תושבי לב הממלכה בני סוריה ומסופוטמיה מחשש למרד מצדם. בדומה לשכירי החרב, גם מספרם של החיילים האלה היה לא קבוע. גם חיילים אלה היו לרב קלי חימוש במיוחד כשנלחמו בין שורות החי"ר, אם כי הפרשים ממדי ופרס היו בדרך כלל מוגנים בשריון רב ומסווגים ככבדים. חיילים אלה היוו את הקו הראשון בהתנגשות בין השלטון למורדים השונים ובין הממלכה הסלאוקית לשכניה. היה עליהם להחזיק מעמד עד בוא הצבא המלכותי העיקרי שכלל את הפלנקס ואת הפרשים הכבדים מבני המתיישבים הצבאיים.

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמה במישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המישור או שטח רמתי מתון הוא התנאי הטוב ביותר לשיתופו של הפלנקס - החלק החזק ביותר בצבא הסלאוקי. בשטח כזה שאין בו שיבושים מצליחים הפלנגיטים לשמור על המבנה הקרבי המסורבל שלהם ותנועתם העיקשת קדימה דוחקת את היריב לפינה. גם הפרשים, שהיו רבים מאוד בצבא הסלאוקי, מטיבים לפעול דווקא בשטח כזה.

בשטחים מישוריים הוצב, בדרך כלל, הפלנקס במרכז המערך ופרשים מצדדיו וחי"ר קל מלפניו וננקטה הטקטיקה המקובלת בעולם ההלניסטי - התכתשות החי"ר הקל ואחריו התקפת פרשים באגפי הכוח היריב בשילוב עם לחץ הפלנקס במרכז.

לא תמיד ננקט המבנה הקרבי הזה. בקרב מגנסיה, למשל, הוצבו בין גושי הפלנקס פילים על הליווי שלהם. זה לא היה השימוש היחיד בפילים בצבא הסלאוקי. הם הוצבו לפעמים בנקודות אסטרטגיות של שדה הקרב כדי למנוע הסתערויות פרשים. הפילים שולבו גם בהתקפה, בעיקר על פרשים או על עמים שלא הכירו אותם לפני כן כמו הגלטים שפלשו לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס.

לוחמה בהרים ובשטח משובש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הטקטי של הפלנקס דרש שמירה על מבנה מסוים שאסור לחרוג ממנו. כל חריגה והשורות ישתבשו והפלנגיטים יהיו טרף קל בידי פרשי האויב או בידי חייליו הקלים שיכנסו ברווחים שייווצרו בשורות. לכן, מבנה זה לא התאים ללוחמה בשטח קשה למעבר. בנוסף לכך, החימוש של הפלנגיטים שכלל רומח ארוך וחרב קצרה מאוד לא התאים ללוחמה במבנה אחר. בערך מחצית חיל הרגלים של הצבא הסלאוקי היה בעל חימוש קל או בינוני במשקלו. ציוד זה התאים מאוד ללחימה בשטח משובש והררי שבו חיילים בעלי ציוד כבד התקשו לפעול. כמו כן, שירתו בצבא הסלאוקי שכירי חרב שמולדתם הררית וכך באו עם כישורים מוכנים לשהייה ממושכת בהרים לצבא.

בנוסף לשכירי חרב שהותאמו ללוחמה בהרים הוסבו ברפורמות של אנטכיוס הרביעי חצי מהארגירספידים לחימוש בסגנון רומי שלא הצריך שמירה על מערך צפוף. כך יכלו הסלאוקים להפעיל כוחות בעלי חימוש כבד בשטח מבותר.

בחינת המהלכים הטקטיים של הצבא הסלאוקי מגלה שהייתה לו יכולת מוכחת לפעול בשטח משובש. במסע המלחמה נגד החסימה התלמיית במצר פורפיריון שבחוף לבנון הופעלו יחידות כאלה בשטח משובש מאוד ובתאים טוב בין הכוחות.

לא רק הכוחות הקלים והמוסבים, אלא גם הצבא בכללותו, כולל כוחות הפלנקס וכלי מצור, אף שלא הותאמו ללוחמה בהרים היו מסוגלים לנוע בשטח זה. המעבר כלל תמרונים מסובכים של כוחות קלים והתאמתם למצב הקשה בשטח. כמו כן, אפשר היה במידת הצורך לפרוס את הפלנקס בחזית צרה שאמנם לא מימשה את מלוא כוחו, אך בכל זאת נתנה מענה חלקי לבעיות שהציבה הטופוגרפיה. אם השתמשו במערך זה, הוסיפו לפעמים לפלנקס יחידות קלות רבות כדי להגדיל את כושרו.

לוחמת מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הטלת מצור עמדו לרשות הצבא הסלאוקי מכונות משוכללות שמקורן בתקופה הקלאסית ביוון. המכונות הרגילות היו הקטפולטה שנועדה להטלת אבנים גדולות במסלול בליסטי והבליסטרה שירתה חצים כבדים וכידונים בכינון ישיר. לצד המכונות האלה הפעילו הסלאוקים אילי ניגוח ומגדלי מצור. מכונות אלה, אף שהיה ביכולתן לזרוע הרס גם בשדה הקרב לא נלקחו, בדרך כלל, לקרבות בגללן מחירן הגבוה והניידות הנמוכה שלהם. מכונות כאלה שולבו באופן קבוע רק בשלב מאוחר יותר בצבא הרומי.

קרבות עיקריים של הצבא הסלאוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Seleucid Army, Cambridge university press, 1976Bezalel Bar-Kochv
  • Nick Sekunda, Seleucid and Ptolemaic reformed armies 168-145 bc - volume 1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Bezalel Bar-Kochva, The Seleucid army, Cambridge university press, 1976 p 54-55
  2. ^ ‏Bezalel Bar-Kochva, The Seleucid army, Cambridge university press, 1976 p 42-43‏