הצוללות מסדרת T

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הצוללות מסדרת T
Hr. Ms. Dolfijn (1948).jpg
הצוללת הבריטית Dolfijn מסדרת "T" ‏ (1948)
תיאור כללי
סוג אונייה צוללת
צי Naval Ensign of the United Kingdom.svg הצי המלכותי הבריטי
Naval Ensign of Israel.svg חיל הים הישראלי (1978-1967)
סדרה הצוללות מסדרת T
סדרה קודמת הצוללות מסדרת Grampus בצי הבריטי
הצוללות מסדרת S בחיל הים הישראלי
סדרה עוקבת הצוללות מסדרת U בצי הבריטי
הצוללות מסדרת גל בחיל הים הישראלי
אוניות בסדרה 53 בצי הבריטי
אח"י לווייתן, אח"י דקר ואח"י דולפין
דגל הצי הבריטי דגל חיל הים הישראלי
ציוני דרך עיקריים
מספנה מספנת צ'טהם באנגליה
הוזמנה 1934
מצבה כיום הוצאו משירות
נתונים כלליים
הדחק 1,290 טון על מימי, 1,560 בצלילה
(כל הנתונים לסדרת T המקורית)
אורך 84.28 מטר
רוחב 7.77 מטר
שוקע 3.89 מטר (חרטום), 4.45 מטר (ירכתיים)
מהירות על מימית 15.25 קשר (28.7 קמ"ש)
בצלילה 9 קשר (17 קמ"ש)
עומק צלילה 300 רגל (91.4 מטר)
גודל הצוות 48 קצינים וחוגרים
טווח שיוט 15,000 ק"מ ב-10 קשר, שיוט על מימי עם 131 טון דלק
הנעה 2 מנועי דיזל 2,500 כח סוס (1.86 מגה ואט) כל אחד
2 מנועים חשמליים 1,450 כח סוס (1.08 מגה ואט) כל אחד
צורת הנעה 2 גלי ארכובה
כמות הדלק 131 טון
חימוש 6 צינורות משגרי טורפדו, 4 צינורות משגרי טורפדו חיצוניים, 16 טורפדו, תותח סיפון 4 אינץ' (101.6 מ"מ)
אמצעי גילוי ול"א סונר

הצוללות הבריטיות מסדרת "T" היו 53 הצוללות הגדולות של הצי הבריטי במלחמת העולם השנייה, אשר נועדו לפעול בזירות רחוקות ולשהות תקופות ארוכות בים.

צוללות ה-"T" תוכננו בשנות ה-30 של המאה ה-20 ונועדו להחליף את הצוללות מהדגמים שהתיישנו, דגמי "O", "P" ו-"R" (מאוחר יותר השתמשו שוב באותיות "O" ו-"P" לציין צוללות מדגם Oberon ו-Porpoise).

תכנון הצוללת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנון החל ב- 1934 והושלם בקיץ 1935, והוא נעשה בהתאם לכללים שנקבעו באמנה הימית של לונדון שנחתמה ב-1930, דהיינו להגביל את התפוסה הכללית למקסימום 2,000 טון לצוללת, ולחימוש של לא יותר מתותח אחד בקוטר של לא יותר מ- 5.1 אינץ' (130 מ"מ).

צוללות ה- "T" היו צוללות סיור שגודלן התאים לפעילות באוקיינוסים. יכולת התמרון של הצוללת נחשבה למעולה. היא הייתה בעלת יכולת צלילה מהירה וחימוש רב שאפשר לה לשגר מספר טורפדות במטח (Salvo), כך יכלה להתמודד עם יכולות הסונר המשופרות ועם יכולת התמרון של כלי שיט נגד צוללות.

תכנון צוללות ה- "T" הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד, וזו הסיבה שבזמן מלחמת העולם השנייה חזרו לייצרן באופן סדרתי.

פעילות הצוללות בצי הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוללות "T" לחמו בכל הזירות במלה"ע השנייה וספגו אבידות רבות (כ- 25% מסך כל הצוללות). הן היו פגיעות במיוחד בים התיכון, מכיוון שבגלל גודלן הן נראו בבירור מן האוויר במים הצלולים שלו . בזירות אחרת הן הצליחו הרבה יותר.

אחרי המלחמה נשארו הצוללות שנים רבות בסד"כ של הצי, כאשר הצוללת האחרונה מדגם T, הצוללת HMS Tiptoe, הוצאה מהשרות ב-29 באוגוסט 1969.

חידוש ושיפור הצוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1951 החליט מטה האדמירליות להשקיע בשמונה צוללות דגם "T", לחדש אותן, ולשפר את ביצועיהן. אותן שמונה הצוללות, שהיו מהסדרה האחרונה לייצור דגם זה, עברו הסבה משמעותית והפכו לדגם בפני עצמו שנקרא "Super T-Conversion". השיפורים העיקריים בעקבות ההסבה היו: מהירות תת-מימית גבוהה יותר, שהייה ארוכה יותר בצלילה, ופעולה תת-מימית שקטה יותר. כמו כן, כחלק מהמלחמה הקרה, ב-8 הצוללות הללו הותקן ציוד מודיעין אותות (SIGINT) בתחום של האזנות (COMINT) ומודיעין אלקטרוני (ELINT). שמונה הצוללות הללו הופעלו על ידי הצי הבריטי בשירות סוכנות ה-SIGINT הבריטית GCHQ במשימות בעומק המים של ברית המועצות שכללו חדירות בחשאי לנמלים צבאיים של הצי הסובייטי ובמשימות מעקב אחר ניסויי טילים של ברית המועצות.

עבודת ההסבה בצוללות בוצעה בין 1951 ומאי 1953 במספנת צ'אטהם, מספנת הצי הבריטי במורד נהר התמזה דרומית-מזרחית ללונדון, כללה הוספה של קטע "גוף לחץ" במרכז באורך של 14 רגל כדי לאכלס לוח חשמלי נוסף, תוספת של שני מנועים חשמליים והחלפת כל המצברים החשמליים.

צוללות "T" בחיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 הוחלט בחיל הים שיש למצוא צוללות שיחליפו את הצוללות מדגם "S". החיפושים היו רחבים ואינטנסיביים, אבל רוב ארסנל הצוללות בעולם לא היה זמין, בעיקר מסיבות פוליטיות. בסופו של דבר התרצו הבריטים והסכימו לעסקת מכירה של שתי צוללות מדגם "T" המשופר ( T-Conversion), וב-1964 נחתמה העסקה. הצוללת הראשונה שנכנסה לשימוש הייתה אח"י לווייתן, (בשמה המקורי HMS Turpin P354). טקס העברתה לחיל הים הישראלי התקיים ב- 4 בינואר 1965. הצוללת השנייה הייתה אח"י דקר (צ-77), (בשמה המקורי HMS Totem P352). טקס העברתה לחיל הים הישראלי התקיים ב-25 ביוני 1965. דקר מעולם לא הגיעה לחופי ישראל, היא טבעה בדרכה מבריטניה לישראל, כ-500 קילומטרים מחוף ישראל.

לאחר הרכישה, עברו שתי הצוללות שיפוץ כללי בבריטניה, בפיקוח האדמירליות הבריטית. השיפוץ כלל גם שיפורים בכל המערכות האלקטרוניות ושינויים נוספים לפי דרישת חיל הים. שלש שנים מאוחר יותר, בחודש ינואר 1968, נרכשה צוללת שלישית אשר נקראה אח"י דולפין (צ-79), (בשמה המקורי HMS Truncheon P353). לאחר הרכישה היא הפליגה לחיפה בשיוט על מימי ועברה את השיפוץ הכללי במספנת חיל הים בחיפה.

צוללות ה-"T" המחודשות היוו קפיצת מדרגה איכותית לעומת הצוללות מדגם "S" הקודם. מהירות על מימית של 15.25 קשר לעומת 14.75, מהירות תת-מימית של 17-18 קשר לעומת 9 קשר, מערכת בקרת נשק מודרנית ומשוכללת משמעותית, ובנוסף לכך כל ציוד הניווט, הסונר, ושאר המערכות האלקטרוניות החדשות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רד וצלול - סיפורה של שייטת הצוללות. תחקיר וכתיבה: משה אימבר. עריכה: ש' בינות. עיצוב והפקה: אלתן תקשורת בע"מ. הוצאת עמותת דולפין - יוצאי שייטת הצוללות, 1994. עמ' 70-48.
  • יורם בר-ים, כלי שיט ישראליים בממד הרביעי, עמותת דולפין, 2010 (עמ' 92-58)
  • Richard J. Aldrich, GCHQ- The Uncensored Story of Britain's Most Secret Intelligence Agency. London: Harper Press, pp. 135-139

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]