הצי המלכותי האיטלקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל הצי המלכותי האיטלקי. אוניות הצי המסחרי הניפו דגל שעיצובו זהה, אך ללא הכתר.

הצי המלכותי האיטלקיאיטלקית: Regia Marina - רֶגָ‏'ה מָרִינָה) היה הצי המלחמתי של ממלכת איטליה מאז הקמתה ב-1861, לאחר איחוד איטליה, ועד סוף מלחמת העולם השנייה. ב-1946, עם ייסוד הרפובליקה האיטלקית, הוחלף שמו ל"מרינה מיליטארה" (Marina Militare, באיטלקית: הצי המלחמתי).

תולדות הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשיתו ועד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

20 ביולי 1866: קרב ליסה נערך בין הצי האיטלקי לצי האוסטרי ליד האי ליסה (Lissa, כיום ויס, Vis). היה זה הקרב הימי הגדול הראשון שבו השתתפו אוניות עשויות ברזל ומונעות בקיטור, ואחד האחרונים בהיסטוריה שנעשה בו שימוש מכוון בניגוח אוניות היריב.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה בנתה והחזיקה שש אוניות מערכה מטיפוס "דרדנוט" ("דנטה אליגיירי" כאב-טיפוס, "ג'וליו צ'זארה", "קונטה די קאבור" ו"לאונרדו דה וינצ'י" מסוג "קאבור", "אנדריאה דוריה" ו"קאיו דואיליו" מסוג "דוריה"), אך הן לא השתתפו בקרבות ימיים גדולים במלחמת העולם הראשונה. רוב שנות המלחמה השתדלו הציים האיטלקי והאוסטרי להימנע מעימות, אם כי שניהם יזמו פעולות אחדות. האוסטרים חיבלו באוניות המערכה "בנדטו ברין" (Benedetto Brin) בברינדיזי ב-27 בספטמבר 1915 ו"לאונדרדו דה וינצ'י" (Leonardo da Vinci) בטאראנטו ב-2 באוגוסט 1916 והטביעו אותן. הרג'ה מרינה תקף בכלי נשק תת-מימיים: ספינות הטורפדו MAS 21 ו-MAS 15 הטביעו את אוניית המערכה ההונגרית "סנט אישטבן" (Szent István) בים האדריאטי ב-10 ביוני 1918; אחד מראשוני הטורפדות המאוישים, "מיניאטה" (Mignatta), חדר לנמל פולה (Pula) והטביע את אוניית הדגל האוסטרו-הונגרית "ויריבוס יוניטיס" (Viribus Unitis) ב-1 בנובמבר 1918. אוניית המערכה "טגטהוף" (Tegetthoff), אחותן של השתיים הקודמות, הועברה לאיטליה כשלל מלחמה ב-1919.

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיירות של הצי המלכותי האיטלקי עוגנות בנאפולי, 1939

הממשלה האיטלקית החליטה להגדיל ולשפר את הרג'ה מרינה, כדי שיוכל להתמודד עם שייטת הים התיכון של הצי המלכותי הבריטי. כדי להקטין למינימום את המגע עם כלי השיט הבריטיים המנוסים יותר, ביסס הצי האיטלקי את האסטרטגיה שלו על אוניות מהירות ועל תותחים ארוכי-טווח. ואומנם, התותחים החדשים שפיתח היו בעלי קליבר קטן יותר, אך טווחם היה גדול משל אלו הבריטיים; זאת ועוד, כדי להשיג מהירויות שיוט גבוהות, נבנו האוניות האיטלקיות החדשות עם שריון דק יותר.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הצטרפה איטליה הפשיסטית למלחמת העולם השנייה ב-10 ביוני 1940, היה הרג'ה מרינה הצי המלחמתי הרביעי בגודלו בעולם ולו אוניות מערכה חדשות ומחודשות גם יחד. הוא התחרה בצי המלכותי הבריטי על השליטה בים התיכון, ויעדיו היו:

  • הגנת נתיבי השיט בין איטליה ולוב והבטחת התנועה ללא הפרעה של שיירות ימיות בין איטליה לבין טריפולי ובנגזי.
  • הגנת נתיבי הים בין איטליה ואלבניה.
  • הגנה על חופי איטליה.
  • תקיפת שיירות ימיות בריטיות.
אוניית המערכה האיטלקית "ויטוריו ונטו"

לאוניות המלחמה האיטלקיות יצאו מוניטין על עיצובן המשובח ועל מראן היפה, אך בה בעת הן לקו בעובי השריון ובחימוש נגד מטוסים שלהן ואף חסרו מכ"ם. יתר על כן, בניגוד למפקדים הבריטיים בים, שנהנו מאמון הממונים עליהם והיו חופשיים לפעול על פי שיקול דעתם, היה הפיקוח של המפקדה הראשית של הצי על מפקדי האוניות האיטלקיים הדוק וחסר פשרות. גישה זו הובילה להימנעות מקרב גם כשהיה לאיטלקים יתרון ברור, כפי שקרה במהלך מבצע "Hats". המפקדה הראשית של הצי האיטלקי פעלה כך, משום שידעה כי הבריטים יכולים למלא את מקום האוניות שיאבדו להם בים התיכון, בעוד אשר משאבי הרג'ה מרינה היו מוגבלים.

לאחר מספר קרבות השיגו הבריטים יתרון על אויביהם. מוצלחת במיוחד הייתה התקפתם על הבסיס הימי בטרנטו (קרב טרנטו, נובמבר 1940), שבמהלכה פגעו מטוסים-מושטים החמושים בטורפדות באוניות המערכה האיטלקיות שנמצאו בנמל. פעולה זו – בצד גורמים נוספים – העניקה את ההשראה להתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941.

הרג'ה מרינה ספג תבוסה ניצחת בקרב כף מטפן (Cape Matapan), שבמהלכו יירט הצי הבריטי והשמיד בהתקפה לילית שלוש סיירות כבדות: "זארה" (Zara), "פולה" (Pola) ו"פיומה" (Fiume), כולן מאותו סוג, ושתי משחתות מדגם פואטי (Poeti), ועמן ירדו למצולות למעלה מ-2300 ימאים. יתרונם של הבריטים היה במידע המודיעיני המוקדם על תנועות הצי האיטלקי ובמכשירי מכ"ם שבהם צוידו אוניותיהם. אשר על כן, יכלו לאתר ולטווח את אוניות האויב ממרחק ואף לעשות זאת בלילה. הסיורים היעילים לאין שיעור יותר של מטוסי הצי ושיתוף הפעולה ההדוק שלהם עם אוניות השטח תרמו גם הם תרומה חשובה למפלה האיטלקית.

במסגרת המערכה במזרח אפריקה פעלה באזור הים האדום שייטת הים האדום שניסתה, מבסיסה במאסאווה שבאריתריאה, שהייתה אז חלק ממזרח אפריקה האיטלקית, לפגוע בנתיבי השיט של הבריטים דרך מפרץ עדן לתעלת סואץ. הצי כלל שמונה צוללות ושבע משחתות, ומספר כלי שיט קטנים נוספים. עם תחילת הלחימה, ביוני 1940 אבדו ארבע צוללות. לאחר כיבוש מאסאווה על ידי הבריטים, באפריל 1941 איבדה השייטת את נמל הבית שלה. ארבע צוללות חמקו לנמל בורדו ויתר הספינות טובעו על ידי צוותן, או הושמדו במתקפת התאבדות חסרת סיכוי על נמל פורט סודאן.

ההתקפה המוצלחת ביותר שביצע הצי האיטלקי בוצעה על ידי צוללים שיצאו מהצוללת שירה ומיקשו אוניות מערכה בריטיות בנמל אלכסנדריה ב-19 בדצמבר 1941. האוניות "קווין אליזבת" (HMS Queen Elizabeth, 1913) ו-"וליאנט" (HMS Valiant) טבעו במים רדודים, אך נמשו לאחר זמן והושבו לשירות פעיל כשנתיים לאחר מכן.

באותו לילה עצמו נלכד כוח K הבריטי (Force K), שכלל שלוש סיירות וארבע משחתות, בשדה מוקשים ימי ליד טריפולי. כתוצאה מכך אבדו לבריטים הסיירת "נפטון" (HMS Neptune) והמשחתת "קנדהר" (HMS Kandahar), שלוש מאוניותיהם האחרות ניזוקו קשות, ולמעלה מ-900 קצינים ומלחים קיפחו את חייהם. כוח K, שבסיסו במלטה ואשר במהלך שנת 1941 הטביע אוניות של מדינות הציר בתפוסה של כ-60,000 טון, יצא מכלל פעולה. היכולות ההתקפיות של הבריטים מבסיסם במלטה קטנו לפיכך למינימום.

בעקבות מפלות הפתע הבריטיות הללו הצליח הרג'ה מרינה להשיג עליונות ימית במרכז הים התיכון, ולמשך חודשים ארוכים נותרו נתיבי האספקה הימיים של איטליה פתוחים ובלתי מאוימים.

הצי האיטלקי ניצל את המצב שהתהווה ופנה למתקפה, כשהוא חוסם את המעבר או משמיד חלק ניכר של שלוש שיירות בריטיות גדולות שעשו דרכן אל נמל מלטה. על רקע זה התנהלו כמה התנגשויות ימיות – קרב סירטה השני (Sirte), מבצע הארפון (Harpoon) ומבצע פדסטל (Pedestal) – שהסתיימו בניצחון הציר. ההתקפה על שיירת "הארפון" הייתה הניצחון האמיתי היחיד של הצי האיטלקי, שהצליח להטביע כמה אוניות מלחמה בריטיות ולהסב נזקים לאחרות. מבין שש אוניות השיירה הבריטית רק שתי אוניות משא הצליחו להגיע אל מלטה. היה זה גם הניצחון היחיד של שייטת אוניות שטח איטלקית במלחמת העולם השנייה.

ברם, שמחת מדינות הציר הייתה קצרת-ימים. הדלק והאספקה שהובאו אל מלטה במבצע "פדסטל" באוגוסט, חרף האבדות הכבדות, ופלישת צבאות בנות הברית לצפון אפריקה בנובמבר (מבצע "לפיד") היטו את הכף במלחמה לרעתה של איטליה. העליונות האווירית והימית של בנות הברית אפשרה להן לפגוע מדי יום ביומו בקווי האספקה של מדינות הציר, ובחלוף שישה חודשים סולקו צבאות גרמניה ואיטליה מלוב ומתוניס.

הצי האיטלקי מילא את תפקידו היטב ובאומץ בהגנה על השיירות אל צפון אפריקה, אך סבל מחיסרון טכני. אוניותיו שמו את מבטחן ביתרון המהירות, אך היו חשופות לפגיעה קטלנית מפגזי תותחים ומטורפדות בשל שריונן הדק יחסית. מהלומת המוות הסופית שניחתה על הצי האיטלקי הייתה המחסור בדלק, ואוניותיו הגדולות נאלצו להישאר רתוקות בנמלים משך רוב השנה האחרונה לברית האיטלקית עם גרמניה.

לבקשת גרמניה שלח הצי האיטלקי במאי 1942 אל הים השחור ארבע ספינות טורפדו נגד צוללות (MAS – Motoscafo Anti Sommegibile) בעלות הדחק של 24 טון, שש צוללות מסוג CD, חמש ספינות טורפדו, וחמש סירות נפץ. כלי השיט הובלו ביבשה אל נהר הדנובה, אל וינה, ומשם הושטו אל קונסטנצה שברומניה. השייטת, שקבעה את בסיסיה ביאלטה ובפאודוניה, ניהלה מערכה פעילה ומוצלחת. לימים הועברו כלי השיט הללו לידי הצי הגרמני, אך בסופו של דבר נתפסו על ידי הכוחות הסובייטיים בקונסטנצה באוגוסט 1944.

משביתת הנשק ועד סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביולי 1943 סולק בניטו מוסוליני מן השלטון, והאיטלקים חתמו על הסכם שביתת נשק עם בנות הברית, ב-3 בספטמבר 1943. על פי תנאי ההסכם נדרש הצי האיטלקי להעביר את אוניותיו אל נמלי בנות הברית. רוב האוניות הפליגו אל מלטה, שהייתה אז מעוז מבוצר ומוגן של בריטניה, אך שייטת מלה ספציה (La Spezia) עשתה דרכה אל סרדיניה. האוניות יצאו לדרכן ב-8 בספטמבר, היום בו הודיע דווייט אייזנהאואר על הכניעה, ובו מעשי האיבה בין הגרמנים והאיטלקים, בעלי הברית בעבר, הפכו לגלויים. תחילת המסע הימי נעשתה ללא חיפוי אווירי, דבמהלכו הותקפו האוניות על ידי מטוסים גרמניים, ואוניית המערכה "רומא" נפגעה משתי פצצות דואות מונחות מדגם Fritz X וירדה למצולות. בין 1600 הימאים שאבדו עם טביעתה של "רומא" היה גם המפקד העליון של הצי האיטלקי, אדמירל קרלו ברגמיני (Carlo Bergamini). ב-10 בספטמבר פגשה השיירה בדרכה בשתי משחתות בריטיות, ואלו המשיכו וליוו את שארית הצי אל נמל מלטה. יתר האוניות נתפסו בנמל על ידי הגרמנים או הוטבעו על ידי צוותיהן.

לא היה כל שימוש באוניות המערכה הכנועות. הנאמנות של צוותיהן הוטלה בספק, ועל כן הן הוחזקו במשמורת במצרים. ביוני 1944 הורשו אוניות המערכה פחותות-העוצמה "אנדריאה דוריה" (Andrea Doria), "גאיו דואיליו" (Caio Duilio) ו"ג'וליו צ'זארה" (Giulio Cesare) לשוב אל נמל אוגוסטה (Augusta) שבסיציליה לצורך אימונים. האחרות, אוניות המערכה "ויטוריו ונטו" (Vittorio Veneto) ו"איטליה" (Italia, מקודם "ליטוריו" - Littorio), נשארו בנמל איסמעיליה שבתעלת סואץ עד 1947. לאחר המלחמה נמסרה "ג'וליו צ'זארה" לידי ברית המועצות.

בתקופה שבה נלחם הצי האיטלקי לצד בנות הברית, עד יום הניצחון באירופה, השתתפו סיירות קלות איטלקיות במלחמה באוקיינוס האטלנטי נגד הצוללות הגרמניות. כלי שיט קטנים יותר, בעיקר צוללות וספינות טורפדו, שירתו בים התיכון. בימים האחרונים למלחמה עדיין ניטש ויכוח בין מנהיגי בנות הברית בסוגיה האם צריכות אוניות מערכה וסיירות איטלקיות ליטול חלק במערכה באוקיינוס השקט.

הצי האיטלקי במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחתמה ממשלת איטליה ב-1943 על הסכם שביתת נשק עם בנות הברית, נמצאו כמה מאוניות הצי האיטלקי במזרח הרחוק. תגובת צוותיהן להסכם הייתה שונה באופן ניכר. אוניות השטח, ובעיקר אוניות האספקה וסיירות העזר (auxiliary cruiser), הסגירו עצמן בנמלי בנות הברית ("אריטראה" בנמל קולומבו שבציילון), ואם נמצאו בנמלים בשליטה יפנית – הוטבעו על ידי צוותיהן ("קונטה ורדה", "לפנטו" ו"קרלוטו" בשנגחאי, "קליטאה 2" בקובה שביפן. ארבע צוללות היו במזרח הרחוק: "קאני" (Cagni) שמעה על שביתת הנשק ונכנעה בדרבן שבדרום אפריקה, "קאפליני" (Cappellini), "ג'וליאני" (Giuliani) ו"טורלי" (Torelli) וצוותיהן הוחזקו במשמורת זמנית על ידי היפנים. שלוש צוללות אלה הועברו לידי פיקוד הצוללות הגרמני, והמשיכו להילחם בבנות הברית עם צוותים איטלקיים וגרמניים מעורבים.

לאחר כניעת גרמניה במאי 1945 הוסיפו כעשרים ימאים איטלקיים להילחם לצד היפנים. ה"טורלי", האחרונה באוניות המלחמה של איטליה הפשיסטית, הייתה פעילה עד 30 באוגוסט 1945. ביום זה טובעה במימי יפן על ידי מטוס הפצצה B-25 אמריקאי.

אירועים עיקריים בתולדות הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הצי המלכותי האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות מערכה מונעות במפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות מערכה מונעות בקיטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם דואיליו (Duilio): "דנדולו" (Dandolo)
  • דגם רה אומברטו (Re Umberto): "סרדיניה" (Sardegna)
  • דגם סיינט בון (Saint Bon): "אמירליו די סיינט בון" (Ammiralglio di Saint Bon), "עמנואל פיליברטו" (Emanuele Filiberto)
  • דגם רג'ינה מרגריטה (Regina Margherita): "רג'ינה מרגריטה", "בנדטו ברין" (Benedetto Brin)
  • דגם רג'ינה אלנה (Regina Elena): "ויטוריו עמנואל" (Vittorio Emanuele), "נאפולי" (Napoli), "רומא" (Roma)
  • דגם דנטה אליגיירי (Dante Alighieri): "דנטה אליגיירי"
  • דגם קאבור (Cavour): "קונטה די קאבור" (Conte di Cavour), "ג'וליו צ'זארה" (Giulio Cesare), "לאונרדו דה וינצ'י" (Leonardo da Vinci)

סיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם גריבלדי (Garibaldi): "ג'וזפה גריבלדי" (Giuseppe Garibaldi), "וארסה" (Varese), "פרנצ'סקו פרוצ'יו" (Francesco Ferruccio)
  • דגם ויטור פיזאני (Vittor Pisani): "ויטור פיזאני"
  • דגם פיזה (Pisa): "פיזה", "אמלפי" (Amalfi)
  • דגם סן ג'יאורג'יו (San Giorgio): "סן גי'אורג'יו", "סן מרקו" (San Marco)
  • דגם פיימונטה (Piemonte): "פיימונטה"
  • דגם לומברדיה (Lombardia): "לומברדיה", "ליגוריה" (Liguria), "אלבה" (Elba), "פוליה" (Puglia)
  • דגם ליביה (Libia): "ליביה"

משחתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם למפו (Lampo): "אוסטרו" (Ostro), "למפו" (Lampo), "אורו" (Euro), "סטראלה" (Strale), "דרדו" (Dardo)
  • דגם נמבו (Nembo): "נמבו", "טורבינה" (Turbine), "אספרו" (Espero), "בוריאה" (Borea), "אקווילונה" (Aquilone), "זפירו" (Zeffiro)
  • דגם סולדטי ארטיליירה (Soldati Artigliere): "גרנטיירה" (Granatiere), "ברסליירה" (Bersalgliere), "גריבלדינו" (Garibladino), "קורציירה" (Corazziere), "לנצ'יירה" (Lanciere), "ארטיליירה" (Artigliere)
  • דגם סולדטי אלפינו (Soldati Alpino): "אלפינו", "פוצ'יליירה" (Fuciliere), "פונטיירה" (Pontiere), "אסקרו" (Ascaro)
  • דגם אינדומיטו (Indomito): "אימפטואוסו" (Impetuoso), "אימפווידו" (Impavido), "אינסידיוסו" (Insidioso), "אירקווייטו" (Irrequieto)
  • דגם ארדיטו (Ardito): "ארדיטו", "ארדנטה" (Ardente)
  • דגם אודאצ'ה (Audace): "אודאצ'ה", "אנימוסו" (Animoso)
  • דגם פילו (Pilo): "פרנצ'סקו נולו" (Francesco Nullo)

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאות מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אקווילה" (Aquila) - הסבה של אוניית הנוסעים "רומא" (Roma), הבנייה הושלמה אך מעולם לא נעשה שימוש בכלי השיט; "ספרוויירו" (Sparviero) – הסבה של אוניית הנוסעים "אוגוסטוס" (Augustus) שלא הושלמה.

אוניות מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית המערכה "ליטוריו" של הצי האיטלקי, 1939
  • דגם קונטה די קאבור (Conte di Cavour): "קונטה די קאבור", "ג'וליו צ'זארה" (אוניות מערכה ממלחמת העולם ה-1 שחודשו).
  • דגם אנדריאה דוריה (Andrea Doria): "אנדריאה דוריה", "גאיו דואיליו" (אוניות מערכה ממלחמת העולם ה-1 שחודשו).
  • דגם ויטוריו ונטו (Vittorio Veneto): "ליטוריו", "ויטוריו ונטו", "רומא", "אימפרו" (Impero, בנייתה לא הושלמה).

סיירות כבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם טרנטו (Trento): "טריאסטה" (Trieste), "בולצאנו" (Bolzano).
  • דגם זארה (Zara): "זארה", "פיומה", "פולה", "גוריציה" (Gorizia).
  • דגם סן ג'יאורג'יו (San Giorgio): "סן ג'יאורג'יו".

סיירות קלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם קונדוטיירי (Condottieri):
  • דגם די ג'וסאנו (Di Giussano): "אלברטו די ג'וסאנו" (Alberto di Giussano), "אלבריקו דה ברביאנו" (Alberico da Barbiano), "ברטולומאו קולאוני" (Bartolomeo Colleoni), "ג'יובני דלה בנדה נרה" (Giovanni dale Bande Nere).
  • דגם קדורנה (Cadorna): "לואיג'י קדורנה" (Luigi Cadorna), "ארמנדו דיאז" (Armando Diaz).
  • דגם דוקה ד'אוסטה (Duca d'Aosta): "עמנואל פיליברטו דוקה ד'אוסטה" (Emanuele Filiberto Duca d'Aosta), "אוג'ניו די סבויה" (Eugenio di Savoia).
  • דגם דוקה דלי אברוצי (Duca degli Abruzzi): "לואיג'י סבויה דוקה דלי אברוצי", "ג'וזפה גריבלדי".
  • דגם מונטקוקולי (Monetcuccoli): "ריימונדו מונטקוקולי" (Raimondo Montecuccoli), "מוציו אטנדולו" (Muzio Attendolo).
  • דגם קפיטני רומני (Capitani Romani): "אטיליו רגולו" (Attilio Regolo), "ג'וליו גרמאניקו" (Giulio Germanico), "פומפאו מאגנו" (Pompeo Magno), "סקיפיונה אפריקנו" (Scipione Africano), "אולפיו טראיינו" (Ulpio Traiano).
  • דגם טרנטו (Taranto): "טרנטו", "בארי" (Bari).

משחתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינות טורפדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם ספיקה (Spica‏): 30 ספינות
  • דגם ארה פילו (R. Pilo‏): 7 ספינות
  • דגם אודאצ'ה (‏Audace): ספינה אחת
  • דגם ג'י סירטורי (G. Sirtori‏): 4 ספינות
  • דגם ג'י לה מסה (G. La Massa‏): 7 ספינות
  • דגם פלסטרו (Palestro‏): 4 ספינות
  • דגם ג'נרלי (Generali‏): 6 ספינות
  • דגם קורטטונה (Curtatone‏): 4 ספינות
  • דגם אורסה (Orsa‏): 20 ספינות

קורבטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם גביאנו (Gabbiano): ? אוניות בעלות הדחק של 672 טון, ובהן "כּימרה" (Chimera)

צוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם אצ'יאיו (‎600-Serie Acciaio‏): 13 צוללות – הדחק 715 טון, ובהן "ברונזו" (Bronzo) ו"קובלטו" (Cobalto)
  • דגם אדואה (‎600-Serie Adua‏): 17 צוללות – הדחק 698 טון, צוללות למימי החופים, ובהן "שירה" (Scire), "אלאגי" (Alagi), "אסצ'יאנגי" (Ascianghi), "אקסום" (Axum), "דגבור" (Dagabur), "דסייה" (Dessiè) ו"סקירה" (Sciré)
  • דגם ארגונאוטה (‎600-Serie Argonauta‏): 7 צוללות – הדחק 665 טון, ובהן "סלפה" (Salpa)
  • דגם פרלה (‎600-Serie Perla‏): 10 צוללות – הדחק 700 טון, ובהן "אירידה" (Iride) ו"אמברה" (Ambra)
  • דגם סירנה (‎600-Serie Sirena‏): 12 צוללות – הדחק 701 טון
  • דגם ארכימדה (Archimede‏): 2 צוללות – הדחק 985 טון
  • דגם ארגו (Argo‏): 2 צוללות – הדחק 794 טון
  • דגם בלילה (Balila‏): 4 צוללות – הדחק 1450 טון, ובהן "אנריקו טוטי" (Enrico Toti)
  • דגם בנדיירה (Bandiera‏): 4 צוללות – הדחק 941 טון
  • דגם ברגאדין (Bragadin‏): 2 צוללות – הדחק 981 טון
  • דגם ברין (Brin‏): 5 צוללות – הדחק 1016 טון
  • דגם קאני (Cagni‏): 4 צוללות – הדחק 1708 טון
  • דגם קאלווי (Calvi‏): 5 צוללות – הדחק 1550 טון
  • דגם ארה (Classe R‏): 2 צוללות – הדחק 2210 טון
  • דגם פיירמוסקה (Fieramosca‏): צוללת אחת – הדחק 1556 טון
  • דגם פלוטו (Flutto‏) – סדרה אחת: 8 צוללות – הדחק 958 טון
  • דגם פלוטו – סדרה שתיים: 8 צוללות – הדחק 958 טון
  • דגם פוקה (Foca‏): 3 צוללות – הדחק 1333 טון
  • דגם גלאוקו (Glauco‏): 2 צוללות – הדחק 1055 טון
  • דגם לוצי (Liuzzi‏): 4 צוללות – הדחק 1187 טון, ובהן "בניוליני" (Bagnolini)
  • דגם מאמלי (Mameli‏): 3 צוללות – הדחק 830 טון
  • דגם מרצ'לו (Marcello‏): 11 צוללות – הדחק 1063 טון
  • דגם מרקוני (Marconi‏): 6 צוללות – הדחק 1195 טון, ובהן "ג'וליאלמו מרקוני" (Giulielmo Marconi)
  • דגם מיקה (Micca): צוללת אחת – הדחק 1570 טון
  • דגם פיזאני (Pisani‏): 4 צוללות – הדחק 880 טון, ובהן "וטור פיזאני" (Vettor Pisani)
  • דגם סטמבריני (Settembrini‏): 2 צוללות – הדחק 953 טון
  • דגם סקואלו (Squalo‏): 4 צוללות – הדחק 933 טון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]