הצעת אי-אמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בדמוקרטיות פרלמנטריות, הצעת אי-אמון היא הצעה של הרשות המחוקקת המועלית בפרלמנט, שנועדה להביע אי-אמון בממשלה המכהנת (הרשות המבצעת), במטרה להפיל אותה. ההצעה מועלית בדרך כלל על ידי האופוזיציה. הצעת אי-אמון מובילה להצבעת אי-אמון, בה מצביעים חברי הפרלמנט ומביעים את אמונם או אי-אמונם בממשלה.

מנגנון האי-אמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שבמשטר פרלמנטרי הפרלמנט הוא הגוף הנבחר והממשלה היא גוף הממונה על ידו, נקבע מנגנון האי-אמון כדי לעגן את זכותו של הפרלמנט להביע אי-אמון בממשלה המכהנת ולנסות להפילה מהשלטון. המנגנון המשמר את תלותה של הממשלה בפרלמנט, מעגן את כפיפותה של הממשלה לנתינת דין וחשבון לפרלמנט. כמו כן, המנגנון מאפשר לפרלמנט לפקח על תפקוד הממשלה, לבקרו ולרסן את כוחו.

בנוסף למשמעות המעשית של המנגנון, הוא גם מסמל בעצם קיומו את ריבונותו ועליונותו של הגוף הנבחר על ידי הציבור - הפרלמנט, על פני הגוף הממונה - הממשלה‏[1].

הצעות אי-אמון בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלמוט שמידט, שממשלתו נפלה בהצבעת אי-אמון

המושג "הצעת אי-אמון" התפתח בפרלמנט הבריטי בסוף המאה ה-18. בבריטניה מקובל שבעקבות תבוסה של הממשלה בהצבעת אי-אמון הממשלה תתפטר או שיוכרזו בחירות חדשות. אולם זהו מנהג שאינו מבוסס בתחיקה, והיו מקרים בהם ראשי ממשלה סירבו להתפטר לאחר תבוסה בהצבעה. במדינות אחרות, כגון גרמניה או ישראל, מוסד האי-אמון מעוגן בחוקה או בחוק, והפסד גורר באופן אוטומטי את התפטרות הממשלה.

הדרישות לקבלת הצבעת אי-אמון שונות ממדינה למדינה. כך, בחוקת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה נקבעו, כלקח מימי אי היציבות של רפובליקת ויימאר, סייגים חמורים ביותר על הצבעות אי-אמון. כך הונהג שם "אי-אמון קונסטרוקטיבי" בו לא מספיק שיש רוב נגד הממשלה, אלא חייב להיות רוב לממשלה חלופית. במדינות שונות, כולל גרמניה, החוק דורש תקופת המתנה ארוכה ביותר בין הצעת אי-אמון אחת לשנייה, של עד חצי שנה.

הצעות אי-אמון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהלים הקשורים להצעת אי-אמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חשיבות הצעת אי האמון תקנון הכנסת והתקדימים בה קבעו כללים מיוחדים על הצעות אלה. חלק גדול מכללים אלה נובעים מהקלות היחסית לקבלת הצעות אי-אמון על פי הנוסח המקורי של חוק יסוד: הממשלה, ונועדו על מנת למנוע את נפילת הממשלה ברוב מקרי. כך הצבעות על אי-אמון הן הראשונות בסדר היום השבועי (ומתקיימות ביום שני), ורק להצעות אמון בממשלה יש עליהן עדיפות. הצעות אי-אמון מוגשות רק בעת המושבים הסדירים של הכנסת, ולא בעת ישיבות מיוחדות המתקיימות בפגרה. על פי הנוהג, אין דנים בהן בעת שראש הממשלה שוהה מחוץ לישראל. כמו כן, הצעות אי-אמון צריכות להיות מוגשות בשבוע שקדם להצבעה עליהן.

ניתן להכריז על הצבעות על חוקים, או על סעיפים שעל סדר היום כעל הצעות אי-אמון. גם הממשלה רשאית להכריז על הצבעות בסעיפים להם היא מתנגדת כהצעות אי-אמון, והיא עושה זאת לעתים על מנת למנוע מחברים בקואליציה להצביע בעדם. דבר זה היה יותר משמעותי כאשר היה מספיק רוב רגיל על מנת להפיל את הממשלה, אולם משיש צורך ברוב מיוחס ייתכן שהחוק יעבור על אף התנגדות הממשלה בלי שהיא תופל. במקרים מסוימים היה שימוש בכלי של האי-אמון על מנת לדחות הצבעות על חוקים אחרים, על ידי הפיכתם להצעות אי-אמון – דבר אשר חייב את דחיית ההצבעה עליהן לשבוע הבא. כאשר דחייה כזו מתבצעת על ידי האופוזיציה, יכולה הממשלה לבטל אותה על ידי הכרזת ההצבעה כהצעת אמון, שלה יש קדימות, ושלא דורשת את דחיית ההצבעה.

עד שנת 1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד כניסתו לתוקף של החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה ב-1996, היה מספיק ברוב רגיל בכנסת על מנת להפיל את הממשלה. חוק יסוד: הממשלה מ-1968 קבע (סעיף 24): "הביעה הכנסת לממשלה אי-אמון, יודיע על כך יושב-ראש הכנסת לנשיא המדינה, ורואים את הממשלה כאילו התפטרה ביום הבעת אי-האמון"‏[2]. במקרה כזה על נשיא המדינה היה להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, אלא אם כן קיבלה הכנסת חוק להקדמת הבחירות.

הצעות אי-אמון הוגשו כמעט מדי שבוע, ושימשו לכלי עיקרי של האופוזיציה לניגוח הממשלה. אולם למרות הקלות החוקית של קבלת הצעות אי האמון, הצעה כזו הביאה רק פעם אחת להפלת ממשלה: ב-15 במרץ 1990, כאשר ממשלתו של יצחק שמיר נפלה במסגרת "התרגיל המסריח", ללא רוב מוחלט של חברי הכנסת, בזכות היעדרותם של חברי הכנסת ממפלגת ש"ס.

בחוק הבחירה הישירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התוהו ובוהו הפוליטי ששרר בתקופת "התרגיל המסריח" קיבלה הכנסת ב-1992 גרסה חדשה של "חוק יסוד: הממשלה"‏[3], שנודע כ"חוק הבחירה הישירה". בחוק, שנכנס לתוקף רק בבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, הוטלו מגבלות חמורות על הצעות האי-אמון. מעתה בשביל שתתקבל הצעה שכזו היה צורך שהיא תזכה בתמיכה של רוב חברי הבית, כלומר לפחות 61 חברי כנסת. כמו כן, נקבע כי קבלת הצעת אי-אמון תביא אוטומטית לפיזור הכנסת – זאת כדי לבלום הצעות כאלה, מתוך מחשבה שחברי כנסת יהססו יותר בהצעתן אם הדבר עלול להביא לסוף כהונתם הם.

במקביל, החוק איפשר גם שני מסלולים להעברת ראש הממשלה מכהונתו. לשם צעד זה נדרש רוב של 61 חברי כנסת. הכנסת יכלה להעביר את ראש הממשלה מכהונתו בשל סיבות אחרות ברוב של 80 חברים ולגרור בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (הכנסת יכלה גם להעביר את ראש הממשלה מכהונתו בשל הרשעתו בביצוע עבירה שיש עמה קלון ברוב של 61 ח"כים), או הקדמת הבחירות לכנסת שהיו גוררות עימן גם בחירות לראשות הממשלה.

למרות הציפייה שצעדים אלה יבטלו כמעט לחלוטין את מוסד הצעת אי האמון, המשיכה האופוזיציה להשתמש בו באופן שבועי על מנת לנגח את הממשלה, והיו אף מקרים בהם היא זכתה לרוב, אך רוב הקטן מהרוב המיוחס הדרוש. דבר זה גרם למבוכה לממשלה, אך לא להפלתה. אך על אף השימוש הדחוף בכלי זה על מנת להביך את הממשלה, כאשר הגיעו מהלכים להפלת הממשלה לכדי בשלות, הדבר נעשה על ידי חוק להקדמת הבחירות (בסוף כהונותיהם של בנימין נתניהו ואהוד ברק), ובהסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה.

משנת 2003[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העדר היציבות השלטונית גם בשיטה החדשה, החליטה הכנסת בשנת 2001 לבטל את הבחירה הישירה ולחזור למשטר פרלמנטרי בו ראש הממשלה נבחר על ידי חברי הכנסת. אולם בשביל למנוע גם את אי היציבות שהתגלתה בימי "התרגיל המסריח" נותרו הגבלות על הצעות אי האמון. גם על פי חוק יסוד: הממשלה החדש‏[4] יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת על מנת להפיל את הממשלה. בחוק החדש בוטלה הקביעה שהפלת הממשלה מביאה לבחירות חדשות לכנסת. אולם במקומה הוכנס השימוש באי-אמון קונסטרוקטיבי: מציעי אי האמון צריכים גם להביא בפני הכנסת שם של חבר הכנסת אשר הם מעוניינים שיחליף את ראש הממשלה. עם קבלת הצעת האי-אמון על נשיא המדינה להטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. רק אם חבר כנסת זה לא הצליח להרכיב ממשלה תוך 42 יום הכנסת מתפזרת.

ב-30 במאי 2005, כחודשיים לפני תוכנית ההתנתקות, נערכה הצבעה על הצעת אי-אמון שהציעה סיעת ש"ס, בה תמכו 35 ח"כים מול 32. על אף שההצעה זכתה לרוב, היא לא השיגה את הרוב הדרוש של 61 חברי כנסת.

ב-8 במאי 2013, אישרה הכנסת בקריאה טרומית את חוק המשילות, אשר מציע לקבוע, בין היתר, כי הצעות אי-אמון יוגשו על ידי רוב של 61 ח"כים לפחות, ובהן יוצע מועמד חלופי לראשות הממשלה. אם המועמד לא יצליח להקים ממשלה, הכנסת לא תפוזר והממשלה שכיהנה טרם הצעת האי-אמון תמשיך לכהן.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]